ארץ אחרת

בין אתר הטבילה לשפך הירדן

בקטע הקצר הזה של הירדן, המים הזכים זורמים ביעף בין אתר הטבילה בו טקסים ססגונים נערכים ומאמינים נולדים מחדש לבין השפך הדרמטי בו המים שזה עתה העניקו חיים צונחים אל ים המוות ההולך ומעמיק

כתיבה וצילום: ידין רומן

אריה וקוץ בו
"מדבר יריחו". כך קראו לפלטה הצחיחה, המשתרעת בין יריחו לירדן בתקופה הביזנטית. אני בוודאי לא הראשון התר ישימון זה, שיש לו מקום של כבוד בסיפור הנוצרי. כאשר הורדוס הוציא את הצו לרצח תינוקות בית לחם ובתוכם את מלך היהודים המיועד, נמלטה המשפחה הקדושה למצרים. על פי המסורת הביזנטית חלפו מרים יוסף וישוע הפעוט במדבר זה. פה תחת שיח זה או אחר נחה הבתולה מתלאות הדרך. אולי כמו הגר ששוטטה גם היא עם בנה במדבר, עד שהמלאך פקח את עיניה והראה לה באר מים. כאן בואכה ירדן פעל גם יוחנן המטביל. ולכן הפך המדבר שמסביב ליריחו בתקופה הביזנטית למוקד עלייה לרגל לאלפי הנוצרים החדשים.
בין הנוצרים החדשים של המאה החמישית היה גם גראסימוס שהגיע לאזור סביב שנת 455. לאחר שהתעשר מעסקי מסחר בליקיה, בעיר הולדתו באסיה הקטנה, החליט להקדיש עצמו לעבודת האל. הוא נטש מאחוריו את מנעמי החיים וירד מצרימה להתבודד עם ראשוני הנזירים הנוצרים במדבריות שמסביב לאלכסנדריה. לימים החליט שמדבריות אלכסנדריה צפופות מדי בעבורו, עזב את מצרים, והתיישב במדבר הצחיח שמסביב ליריחו.
האגדה מספרת שכאשר הגיע לירדן מתוך הסבך, יצא, שואג ומיילל, אריה גדול. האריה התייסר בשל קוץ שנתפס בכף רגלו. גראסימוס שלף את הקוץ ובעבור החסד הזה, הפך האריה מגינו ומלווהו של הקדוש. גראסימוס התיישב באחת הערוצים הקטנים בואכה גאון הירדן. לאט לאט יצא שמו של המתבודד למרחוק וסביבו התקבצו נזירים רבים שבאו לחיות במערות מסביב לגראסימוס. לימים יסד גראסימוס מנזר לקהילת המתבודדים, לאורה בפיהם של הביזנטים. הלאורה של גראסימוס כללה כנסייה, מטבח, חדר אוכל והתכנסות, מחסנים ואגף מגורים. גראסימוס קבע כללים סגפניים במיוחד לקהילתו. כל נזיר היה צריך להתבודד במערה או בכוך שבחר לו במשך חמישה ימים בשבוע, רכוש הנזירים הוגבל למחצלת וקערה לאוכל ומים, המזון בקערה הוגבל ללחם, תמרים ומים ואסור היה להדליק נרות במערות או לשתות משקה חם.
הנזירים עבדו למחייתם. יצרו חבלים וסלים מכפות דקלים. בימי שבת וראשון התכנסו הנזירים במנזר. אכלו אוכל מבושל, שתו יין והתפללו יחדיו.

שמה של הלאורה של גראסימוס נישאה מפה לאוזן ועד מהרה נוסדו מסביבה ארבע קהילות נוספות של נזירים מתבודדים. במאה הששית, בחסותם של הקיסרים אנאסטסיוס ויוסטיניאנוס הלכה תנועת הנזירות המדברית הזו וגדלה. אנאסטסיוס בנה כנסייה גדולה ליד הירדן בשם כנסיית יוחנן המטביל, ושני הקיסרים הוסיפו אכסניות לצליינים שהגיע באלפיהם אל המדבר ונעו בין עשרות מנזרי המתבודדים שנוסדו לא רק במדבר של יריחו אל גם ברחבי מדבר יהודה.
ממנזר גראסימוס המקורי נותרו רק כמה שרידים. אולם במצוקי החוואר של ערוצי הנחלים הקטנים עדיין עומדים כוכי הנזירים, שבחלקם עוד שהו קומץ נזירים עד לתחילת שנות השבעים של המאה שעברה.
כיום עומד קרוב למנזרו המקורי של גראסימוס מנזר יווני־אורתודוקסי גדול בשם דיר חג'לה. על פי המסורת, המנזר הוקם במצוותו של הירונימוס הקדוש-מראשי תנועת הנזירות המדברית ומי שהלך בדרכו של גראסימוס-על המערה שבה התבודד גראסימוס עם ידידו האריה. מבנה המנזר הנוכחי, הבולט בכיפתו הנאה ובחורשה הירוקה המקיפה אותו, הוקם בשנת 1890. במלחמת ששת הימים ניטש וכמה שנים אחר כך התיישב במקום נזיר בשם כריזוסטומוס. בקושי רב נאחז במקום. אנשי נח"ל בית הערבה עוד זוכרים שהיו שולחים לו אוכל בימים קשים במיוחד. כיום המנזר הוא פינת חמד במדבר מסביב ליריחו. המערה של גראסימוס עוד נמצאת בבסיסו והכנסיה מעוטרת בציורי קיר מפוארים של אבות תנועת הנזירות המדברית, גראסימוס, הירונימוס, וחריטון.

מנזרים ממוקשים
ממנזר דיר חג'לה נמתח כביש 90 החדש, עוקף יריחו, הוא עובר מעל ואדי נח'יל, ערוץ קטן שעוד השתמרו במצוקיו מערות התבודדות, מעיין קטן ודקליה ובסמוך מטע דקלים ששייך למנזר. בין הדקלים ניצבים כמה מבנים מלבני בוץ, שרידים של מחנה צבאי ירדני שהיה במקום ומהווה דוגמה לבניית לבני הבוץ שרווחה כאן מאז תקופת האבן. הכביש מוביל אל קאסר אל יהוד.
אתר הטבילה בקאסר אל יהוד נפתח למבקרים לפני כמה שנים. עשרים שנה היה צפון מאחורי גדר המערכת וגם כיום הכביש המוביל לאתר חוצה את שדות המוקשים של המערכת — מראה סוריליאסטי בדרך אל המקום שבו יוחנן המטביל קרא לתושבי יהודה לבוא ולהיטהר. המבנה הגדול של מנזר יוחנן המטביל ניצב על גבעה ליד הדרך, סגור ומסוגר מחשש התמוטטות ומיקוש.
אתר הטבילה, אל מעטס בערבית, מתוחזק עבור המינהל האזרחי ביהודה ובשומרון על ידי רשות הטבע והגנים. במרכזו קפלה קתולית קטנה ומחודשת שממנה יורדת מערכת של מדרגות אבן נאות אל עבר רציף בגדת הירדן. עד שנפתח האתר באופן רשמי הייתה כאן סכנה ממשית של טביעה. הגישה למים הייתה קשה, והיציאה לאתר הטבילה דרך שיחי גדות צפופים קשה עוד יותר.
כיום הירידה למים לפחות מבחינה ארצית, פשוטה יותר. לובשים את כותנת הכותנה הלבנה ונכנסים איתה למים. איש הדת מטביל את הצליין מעל לראשו, בשמו של ישו. את הכותנות שומרים. יש הנקברים אתה בסוף ימיהם. תמהיל מרתק של קבוצות נגלה באתר לעיני המבקר. קבוצת יפנים, כולם בכותנות זהות, עומדים על קצה הרציף ומקשיבים לרועה הרוחני הנואם אליהם בהתלהבות. צליינים מבולגריה ורומניה, בלבוש מסורתי, לצד כומריהם העדויים שרשראות זהב גדולות שעליהם תלויים צלבים וסמלי מעמד, בגלימות ובכובעים טקסיים. מן הרציף עולות, זוגות, זוגות נערות מוסלמיות מעיירה ליד ג'נין, עם מטפחות לבנות לראשיהן ותלבושת אחידה וקבוצה של נוצרים מעיירה ליד בית לחם מקשיבים רב קשב להסבר ותפילה מפי אשה וכומר. מעל לביתן שבו הם התכנסו נחות שתי יונים צחורות.
"400,000 איש בשנה עוברים כאן, והמספרים גדלים כל הזמן", מספר לי מנהל האתר. עם כל הכבוד למין האנושי, עיקר עיסוקו כיום הוא בסקר בעלי חיים בתוך גאון הירדן, אותם קשה יותר למספר, איש אינו יודע כמה בעלי חיים באמת רוחשים בתוך האזור הסגור הזה.
עם אבים אתר, מנהל מחוז יהודה של רשות הטבע והגנים, אני יוצא למסע לאורך הדרך שמעבר לגדר המערכת, מאתר הטבילה אל שפך הירדן. בכניסה אל הדרך, ליד אתר הטבילה, ניצבים שרידי כנסייה פרנציסקנית בעלת מראה מרתק: מבנה עגול מוקף עמודים כאשר מסביבו חומה עם שער ברזל. בפינות החומה מגדלים. למרות המראה המאיים של המגדלים, אלה בסך הכול מגדלי מים, שמי הירדן נשאבו אליהם. המים שימשו לטפח שדרת דקלים שהובילה מהכנסייה אל קפלה שעמדה על שפת הירדן. בתוך השטח הפרנציסקני מוקף החומה נוספה בשנת 1935 אכסניה נאה לעולי רגל. זו התמוטטה ברעידת אדמה, שפגעה ברוב המנזרים לאורך הירדן, ב־18 בדצמבר, 1956. הכנסייה שופצה בשנת 1957 אך כיום נותר ממנה רק המבנה המתומן שהיה במקור מוקף בחלונות זכוכית. שדרת הדקלים הנאה יבשה מזמן ורק גדמי העצים מרמזים שפעם צעדו כאן עם כפות דקלים מהכנסייה אל הקפלה שעל גדת הנהר.
500 מטרים מעבר לשער בגדר המערכת מגיעים אל המנזר הראשון, המנזר הסורי אורתודוקסי. לאחריו עומד מנזר קופטי, שניהם מבנים גדולים ונטושים, ממוקשים ובסכנת התמוטטות. ממולם, ממזרח לדרך עומד מנזר קטן שבמרכזו קפלת תפילה עם גג מחודד. זהו המנזר של הרוסים הלבנים, כאשר לידו מנזר רומני. האחרון בשורה הוא דיר אל חבש — המנזר החבשי. ב־1933 הגיעה לכאן מנן אספאו קיסרית חבש, אשתו של הקיסר היילה סלסי, לחנוך את המנזר, מלווה בשורת מכובדים נושאי מטריות שמש גדולות. סמל קיסר אתיופיה עוד מעטר את המבנה ובחצר שסביבו עומדים בתי מגורים לעולי רגל ותאי התבודדות לנזירים.
ב־6 בינואר בכל שנה, חג האפיפניה של הכנסיות המזרחיות, צועדים עולי הרגל האתיופים מאתר הטבילה אל הכנסייה. ממול למנזרם הגדול והממוקש הם עורכים תפילה ואחר כך מסתובבים וצועדים חזרה אל מחוץ לאזור הסגור.
נזירים אתיופים התגוררו כאן עד ל־1970 אז שני נזירים נרצחו על ידי מחבלים שעברו את הנהר וחיפשו מחסה בכנסייה. בלוויה שנערכה כאן פתחו מחבלים באש על המשתתפים, מעברו השני של הירדן. מאז המנזרים נטושים ויש הטוענים שגם ממולכדים.
על השטח השטוח שבין שורת המנזרים לגדת הנהר ניטעו בעבר מחנות האוהלים של אלפי עולי הרגל מהכנסיות המזרחיות שהגיעו לכאן בשיירות ענק מירושלים. על חמורים ופרדות, גמלים ובעיקר ברגל נהרו לכאן בתאריכי החג — ה־9 וה־19 בינואר עולי רגל מכל העולם. קולקים רוסים באוהלים גדולים שאיכלסו עשרות בני אדם, בני אצולה אימפריאליים באוהלים מדוגלים עם הוסאר רוסי מחיל הפרשים בפתח, לבוש מדים כחולים עם פסים אדומים לאורך המכנסים. צליינים אתיופים בגלימות לבנות בוהקות, כמרים אשורים עם כובעי פיתה שטוחים מתפללים עם צאן מריעתם בארמית, קופטים בגלימות אפורות ושרשראות עם צלבים גדולים בקצותיהם שמכובדיהם לבני הזקן עם כובע הדלעת האופייני, נושאים בידיהם צלבים גדולים.
למעשה כולם נושאים צלבים. צלבי יד מוזהבים ומכוספים, צלבי עץ גדולים וצלבים פשוטים מזרדים וענפי שיחי הערבה שלאורך הירדן. וכולם בדרך אל הטבילה. יורדים אל המים בגלימות הלבנות ועולים כאשר נפשם טהורה ורוחם מזוככת.
בסוף הקיץ הזרימה בירדן חלשה. המרחק בין הגדות, בין ירדן לישראל, הוא עשרה מטרים בסך הכול. אולם עד שנבנה סכר דגניה בכנרת וסכר הירמוך כיום במשולש הגבולות ירדן, סוריה וישראל, המים זרמו בעוז ורוחבו של הירדן היה רב. סירות שטו בנהר ובימי הטבילה הגדולים הבישופים וראשי העדות הושטו בסירה על המים על מנת לדבר אל קהילותיהם — כאשר שורות של כמרים זוטרים עמדו במים והטבילו את צאן הקדושים.
כיום, רק שלטי שדות המוקשים הצהובים עם המשולשים האדומים מעניקים צבע לשורת המנזרים לאורך הנהר. כאשר ממול, מעברו השני של הירדן, עומדות הכנסיות העצומות שהקימו העדות הנוצריות במקום שבו נחשפו בשנים האחרונות שרידי מנזרים ביזנטיים גדולים. גם הכנסיות הגדולות האלה, על כיפותיהן הנוצצות בזהב, נטושות. אין בהן נזירים, אפילו לא שומר. אבל אונסקו והכנסייה הקתולית והרוסית אורתודוקסית הזדרזו להכריז על האתר מעבר לירדן כאתר הטבילה האמתי. ההסטוריה והדת כידוע לא נקיות מפוליטיקה.
הכביש הישן שסללו הירדנים מוביל אותנו דרומה. חוצה את ואדי קלט וממשיך דרך גבעות החוואר הלבנבנות אל גשר עבדאללה. לצד הדרך בסיס של משאבת מים וצינור חלוד שהוביל את המים דרומה. אנו בשטח של מלחת א־רשידייה, המקום שבו אנשי בית הערבה נטעו גן ירק. את הצינור החלוד הזה נפגוש בהמשך, במקום שבו עמדה בית הערבה.

הנמוך היום נמוך מאוד
בינתיים יוצאים אל כביש ירושלים — עמאן. הכביש סגור. מאחורי גדר המערכת בצד הישראלי, עמוד הכוונה מאבן מכוון את הבאים באנגלית ובערבית אל "אתר הטבילה של ישו". משם מרחק קצר אל גשר עבדאללה בן חוסיין, מלך ירדן הראשון. הגשר הוקם לאחר הקמת המדינה והיה חלק מכביש מספר 1 הירדני — הכביש בין ירושלים לעמאן. ב־1968 לאחר כישלון מבצע כראמה פיצץ צה"ל את הגשר. מעברו השני של הגשר מגדל שמירה ירדני. חייל ירדני מנומנם מביט בנו בשעמום. איש הרי לא מגיע לכאן כיום והמעטים שמגיעים לא ממש מעוררים עניין. היחידים שחוצים כיום את הגבול בצורה לא חוקית הם מבריחים. לאלה אין כל סיבה לעשות את זה דווקא כאן, במקום שבו הנחל מתחיל להתחתר לעומק החוואר ולייצר לעצמו קניון עמוק בואכה שפך הירדן לים המלח.
כמה מאות מטרים ממערב לגשר ניצב קבר אחים של ארבעה מחברי בית הערבה ושל איש פלמ"ח שנהרגו בפעילות צבאית בבית הערבה. מקומו של בית הערבה מעט דרומה משם, במקום שכיום עומד מוצב צה"לי נטוש. בין שדות המוקשים והגדרות עומדים שני ביצורים צמודים — אחד מדגם ישן, ולידו שני שנבנה בדגם חדש יותר. בתוך התעלות והבונקרים, כמו בכל המוצבים הנטושים באזור, התמקמו עטלפים. מאות עטלפים. נוח להם שם. איש לא מפריע.
ממשיכים על דרך הפטרולים דרומה. עד מהרה מתגלים שרידי קירות בריכות האידוי של מפעל האשלג הישן. רק כלונסאות העץ נותרו עומדים, אכולים ומכוסים בקרומי מלח, מציירים את תוואי בריכות האידוי של המפעל של משה נובומיסקי. "בני אדם מערביים לא יכולים לגור במקום הזה", כתבה הוועדה המלכותית הבריטית שבדקה את בקשת הזיכיון, "יהודים על אחת וכמה וכמה שלא יוכלו להסתגל לתנאים לחופי ים המלח", הוסיפו, הערה אגבית לחלוטין, מבלי כל כוונות אנטישמיות.
דרך הפטרולים מגיעה לסיומה מעל לשפך הירדן לים המלח. מראה מרהיב. בארבעים השנים האחרונות ירד מפלס ים המלח ביותר מ־40 מטרים. המקום הנמוך בעולם הוא כיום נמוך עוד יותר. ים המלח מתייבש. 90% ממימי אגן ההיקוות של הירדן לא מגיעים לים המלח. הים נסוג לאחור. קו חופו הצפוני נמצא כיום כשני קילומטרים מדרום לחוף שהיה באמצע המאה שעברה. ירידת מפלס ים המלח מביאה את הירדן לחתור לעצמו קניון מרשים בתוך החוואר.
מעמדת התצפית הישראלית האחרונה לאורך הירדן, נטושה כמו כל אחיותיה, רואים את שלבי נסיגת הנהר. מדרגות, מדרגות, של ערוץ הולך וצר, מתחתר ומעמיק. שנים גשומות וזרימה חזקה נוגסות במצוק הרך של הקניון. כך, שנה אחר שנה, ים המלח נסוג והירדן מעמיק את הקניון שבשפך.
מול עמדת התצפית הישראלית הנטושה, בקצה הדרך, ניצב מגדל שמירה ירדני. נטוש אף הוא. אין חשש שמשהו יצליח לחצות את הקניון הזה.
נפתול אחרון בתוואי הנהר והוא נכנס לתוך ים המלח. המים המתוקים של הירדן צפים על פני המים הכבדים של הים בפס כהה החודר אל תוך הימה. דגים שנסחפים במורד הנהר עד מהרה מוציאים את מותם בים המוות הסוגר בפתאומיות על פס החיים החוצה את המדבר.
על מה שהיה פעם חופו הצפוני של ים המלח ניצב מבנה גדול שהיה לפני 1967 מלון פאר בן חמש קומות. המלון נבנה בשנות החמישים וכלל בריכה גדולה,אולם אוכל עגול עם חלונות גדולים שצפו אל עבר הים, חוף רחצה סמוך ומזח ספינות. לאחר 1967 התיישב צה"ל במלון והוא זכה להיקרא בפי החיילים "ההילטון". לאחר הסכם השלום עם ירדן גם צה"ל עזב את המבנה והוא נותר נטוש. בינואר 2015, הקומות הגבוהות של המלון קרסו. לא שרדו את השינויים התת־קרקעיים בעקבות נסיגת הים.
חדר האוכל עדיין עומד. גם הבריכה הריקה ממים החושפת את שורת הפנסים שהאירו את המים מהקרקעית. סירת טיולים עומדת על היבשה שהיתה פעם ים והאי המסתורי, שנוסעים במאה התשע עשרה ידעו לספר על הופעתו הפתאומית, עומד גלוי לכול, בחרבה.
במרחק קצר מהמלון, בצומת קליה, עומדת מסעדת הלידו. גם היא נבנתה על ידי הירדנים. בתחילת 1983 הוחזרה לשימוש כמסעדה וכחוף. עם נסיגת הים נעזבה גם היא. על קירות אולם המסעדה צייר נחשון כוכבי, בשנת 1973, העתק מדויק של מפה צלבנית של ארץ הקודש עליה הוסיף את היישובים שהוקמו בבקעה עד שנה זו. במרכז המפה זורם הירדן בזרם אדיר בתוך המסעדה הנטושה.