ג'נטריפיקציה ואנשים מול מכוניות
אופייה האורבני של ניו יורק בכלל וברוקלין בפרט, עוצב על ידי קרב מתמיד בין מתכנני על, דוגמת רוברט מוזס שעודדו פרוייקטים נרחבים ושאפתניים ובין ארגונים מקומיים ותושבי האזור שניסו להגן על הקהילה שיצרו בזיעת אפם שאחת מנושאות הדגל שלהן הייתה ג'יין ג'ייקובס. ברוקלין ניצבת היום בצומת דרכים בעקבות מספר יוצא דופן של שינויי חקיקה ופרוייקטים עתידיים, האם הם ייהפכו אותה לחיקוי חיוור של מנהטן או לעיר העתיד, רק הזמן יגיד.
בעקבות "הקרב על גות'האם", ספרה של רוברטה ברנדייס-גראץ.
ביוני 2014, חברת האמנות העירונית של ניו יורק, ארגון שמקדם ומגן על אמנות ועל האווירה האורבנית של ניו יורק, החליטה להעניק את הכבוד הגבוה ביותר שלה, מדליית ג'קלין קנדי אונאסיס למפתח הנדל"ן ברוס סי. ראטנר. ההחלטה לא התקבלה באדישות בסצנת האמנות הניו יורקית.
ג'קלין קנדי אונאסיס, אלמנתו של נשיא ארצות הברית ג'ון פ. קנדי, הייתה מנושאות דגל שימור מבניה ההיסטוריים של העיר ניו יורק. היא תמכה באופן פומבי בשימור טרמינל גרנד סנטרל שיועד להריסה במסגרת תכנית על מפוארת שקידם מתכנן הערים רוברט מוזס, אדם בעל מהלכים וכוח בהיקף שלא נראו לפניו ואחריו במסדרונות עיריית ניו יורק, ושהשתמש באותו כוח כדי להוציא לפועל פרוייקטי ענק לעיצוב וקידום טובת העיר כפי שהוא ראה אותה.
למרות שמוזס אינו בין החיים יותר, רוחו עדיין נחה על חלק מקרבות הנדל"ן המתרחשים בניו יורק. הדוגמא הרלוונטית והגדולה ביותר כרגע היא פרוייקט אטלנטיק יארדס, כיום פסיפיק פארק, בבעלותו של חתן הפרס ראטנר שלדעת רבים החריב את הקהילה הקיימת בדאונטאון ברוקלין שם הוא ניצב, בניגוד לרוחה של הגברת שהפרס אותו קיבל נקרא על שמה.
בספרה, הקרב על גות'האם, מסכמת העיתונאית רוברטה ברנדייס=גראץ, את מצב פיתוחה של ניו יורק כהתגוששות תמידית בין שתי ראיות עולם, אחת מגולמת בדמותו של רוברס מוזס ואילו השנייה היא ברוחה של ג'יין ג'ייקובס עיתנאית סופרת ופעילה חברתית, שפרשה את השקפת עולמה בנוגע לתכנון עירוני בספרה הנודעה 'מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות". בזמן אמת השנים נלחמו זה מול זו שוב ושוב על פני זירות רבות ברחבי ניו יורק. כיום חסידיהם נשבעים בשמם וממשיכים את המאבק העירוני. התגוששות שמתחוללת כעת בעיקר בברוקלין ותקבע כנראה את גורלו של הרובע.
"ג'יין ג'ייקובס חזתה לחלוטין את התהליך שקורה בברוקלין. היא ראתה דרך אחרת לעשות דברים. דרך שונה מזו שהממסד בחר בה. אני בטוחה שאלו שבחרו בדרך המנוגדת מאוד מרוצים מהתוצאה, אבל עבור אלה שיש להם חזון אחר של ניו יורק, זו לא תוצאה שמחה," אומרת ברנדייס=גראץ בשיחת טלפון, "כרגע יש מדיניות ברורה של מה שנקרא אפזונינג (upzoning) [פיתוח של אזור תוך התרת בנייה לגובה ובניית מגורים במקום בו התכנון הורה על בנייה של בתים פרטיים או אזורים מסחריים], לכל אורך העיר. ברוקלין לא לבד בזה ואנחנו רואים את התוצאות של המדיניות הזאת שהן בין היתר אובדן של המסורת השכונתית ויצירה של בנייני ענק "
ספריה של ג'ייקובוס תורגמו ויצאו לאור ברחבי העולם, בין היתר בישראל "מה שגורם להגותה להישאר רלוונטית הוא שאנשים שמים לב שהחשיבה שלה ניתנת ליישום בכל מקום," מסבירה ברנדייס=גראץ, "היא שמה את הדגש על חיי הרחוב בהקשר של שינוי אורבני וזה נוכח בכל העולם, גם בערים ישראליות. ישראל כמובן מאוד שונה מניו יורק בכל מיני מובנים אבל עדיין יש שכונות שעברו ועוברות בה ג'נטריפקציה והלקחים של ג'יין רלוונטים עבורן. "
ג'ייקובס הצביעה, בין היתר, על כך ששינויי המדיניות שמתירים יותר פיתוח באזור אחד או אחר של העיר למעשה קובעים את התפתחותה. היום, בהעדר ועדה אחת ברורה או אדם אחד שאחראים על תוכניות הפיתוח העירוניות בניו יורק, ההחלטות של העיר לאפשר בנייה בשכונות שונות היא שקובעת את קצב הצמיחה וכיוונה של העיר. הבעיה היא שנדמה שהקביעות הללו משוללות הגיון או תכנית אב. מנגד, יש שיגידו שעדיף לפעול ללא תכנית אב מאשר לפעול תחת תכנית אב זדונית.
האבא של ניו-יורק המודרנית
רוברט מוזס נולד ב=1888 בקונטיקט, משפחתו עברה לניו יורק כשהיה בן 9. שני הוריו עסקו בנדל"ן. אחרי שקיבל את התואר הראשון שלו מאוניברסיטת ייל, את השני מאוקספורד והוכתר כדוקטור במדע המדינה באוניברסיטת קולומביה, הוא החליט להכנס לפוליטיקה הניו יורקית. הוא החל את דרכו תחת כנפיו של מושל מדינת ניו יורק אלפרד אי. סמית' והוטל עליו ב=1919 לארגן מחדש את ממשלת מדינת ניו יורק. הוא הצליח להעביר מספר שינויים שתרמו לשינוי איזון הכוח לטובתו של המושל על פני הגוף המחוקק.
מוזס היה אדם אינטלגנטי שהצליח להשתמש במערכת הפוליטית בכדי לצבור כוח חסר תקדים, למרות שמעולם לא נבחר למשרה ציבורית. הוא לא עבר על החוק, הוא כתב את החוק כך שיתאים למטרותיו. תחת אמתלה של יעול, הוא יצר עוד ועוד וועדות ומחלקות אוטונומיות דוגמת ראשות הפארקים של ניו יורק ולונג איילנד ווועדת האנרגיה של ניו יורק. תכליתן המוצהרת הייתה להוריד נטל מהעירייה והמדינה. מוזס טען שהוועדות יעזרו לשיפור תנאי המחייה בעיר ויהיו יעילות יותר שכן הן לא היו כפופות לחוקים הממשלתיים או מחוייבות לשקיפות ציבורית. בפועל, הן עזרו למוזס להפעיל את מנגנוני העיר בכדי לקדם פרוייקטים שאפתניים ללא פיקוח. בשיא כוחו, הוא החזיק ב=12 עמדות כוח במקביל. בנוסף, רבים מהגופים תחת שליטתו של מוזס תוקצבו באופן עצמאי, על ידי אגרות הכבישים שיצר למשל, כך הוא לא היה תלוי כלכלית באף גוף ממשלתי. חופש שלא מוענק לכמעט אף גוף ציבורי.
מוזס שירת תחת חמישה ראשי עיר; פיורלו לה גווארדיה, וויליאם או'דוויר, וינסנט אימפליטרי, רוברט פ. ואגנר ג'וניור וג'ון ו. לינדזי. חלקם רצו להפטר מהפקיד הותיק אבל אף אחד מהם לא העז שכן מוזס הכיר את כל השלדים בכל הארונות וזכה לאהדה ציבורית גבוהה בזכות הקמתם של פארקים ציבוריים רבים.
מוזס זכור, בין היתר, כמי שהביא לניו יורק שני ירידים עולמיים, הראשון בשנת 1939 והשני ב=1964. הירידים הללו הציבו את ניו יורק על המפה העולמית והשני מביניהם הוביל להקמת פארק פלאשינג=מאדו בקווינס, אחד הפארקים הגדולים ברובע. מבקריו של מוזס, שהלכו והתרבו מאז ירידתו מכוח וביניהם נכללת גם ברנדייס=גראץ טוענים כי הירידים הללו היו גם אמצעי להנכיח את השקפת עולמו.
היריד העולמי שנערך ב=1939 זכור הודות לסגנון הארט=דקו המרשים שלו. שני המיצגים החשובים ביריד; דמוקרסיטי ועיר המחר של חברת ג'נרל מוטורס, קידמו שתיים מאמונותיו הגדולות של מוזס; את הצורך בתכנון על מאפס של ערים מודרניות ואת חשיבותן של מכוניות לערים כאלו.
דמוקרסיטי היה מיצג של עיר עתידנית. הראשון מסוגו שנראה ביריד העולמי. העיר תיארה עולם ללא בעיות חברתיות שנפתרו כתוצאה מתכנון חכם. עיר המחר של חברת ג'נרל מוטורס הציגה גם היא עיר עתידנית מתוכננת מראש, כזאת שכללה כבישים רחבים חסרי פקקים.
עלייתו של מוזס צעדה יד ביד עם עליית קרנה של המכונית הפרטית. חברות המכוניות האמריקאיות ניסו באותה תקופה לקדם את פטירתה בטרם עת של מערכת התחבורה הציבורית היעילה של המאה ה=19 בכדי להכתיר את עידן המכונית הפרטית ומוזס נרתם כל כולו לרעיון. בראשית דרכו, הוא תכנן דרכי נוף, כבישים עירוניים שקישרו בין ערים והטבע שסביבן. אולם היריד העולמי היה נקודת מפנה עבורו ועד מהרה החל מוזס לתכנן עבור מכוניות במקום להסתייע בהן לצורכי התושבים. מוזס השתכנע שהמכונית צריכה להיות מסוגלת להגיע לכל חלק וחלק של העיר המודרנית, "ערים נוצרות על ידי ובעבור תנועה", אמר.
אחרי מוזס, ניו יורק נותרה עם 13 כבישים מהירים חדשים אך פחות תחבורה ציבורית, עם פרוייקטים מהוללים כמו לינקולן סנטר, בניין האו"ם ופארק פלאשינג-מדו אבל גם עם תשתיות מתפוררות ופרוייקטים עם עלויות תחזוקה עצומות.
מתכנני ערים ופקידי עירייה מגנים על עבודתו של מוזס ורואים אותו כדיקטטור מיטיב שבנה שטחים ירוקים-למרות הנסיונות הרבים שלו להפוך חלקים נרחבים מסנטרל פארק למסעדות או בתי קפה והנטייה שלו לייצר בעיקר אזורים ירוקים 'לראותם בלבד'. מוזס הוא שתכנן הרבה מאזורי 'נא לא לדרוך על הדשא' שמאפיינים את הפארקים הניו יורקיים.
מצד שני הוא זכה לביקורת נרחבת על כך שפרוייקטי הענק שלו שירתו חלק מאוד מסויים של ניו יורק, את ניו יורק הלבנה והעמידה. הוא בנה בעיקר עבור מעמד הביניים הלבן, זה שיכול היה להרשות לעצמו מכונית פרטית והתגורר במנהטן. הוא לא בנה כמעט בכלל בהארלם, ברונקס או ברוקלין.
ביקורת נוספת קשורה לחוסר יכולתו להעריך את הקיים. הוא ראה בשכבות העירוניות של תקופתו מטרד, "כשאתה פועל במטרופוליס בנוי יתר על המידה, אתה צריך לפלס את דרכך בעזרת גרזן". הגרזן הזה חירב כמה מהבניינים הנאים של ניו יורק וכמה מהקהילות המקוריות והעניות ביותר שחיו בעיר במשך עשורים. אך, כפי שציטוט מפורסם נוסף של מוזס מלמד, לא נראה שהמתכנן הדגול איבד שינה רבה עקב כך. הוא נהג לומר ש"אם התוצאה לא מקדשת את האמצעים, מה כן?".
האמא של ניו-יורק המודרנית
ג'יין ג'ייקובס נולדה ב=1916 בפניסלבניה. היא עברה לניו יורק בזמן השפל הגדול. היא הייתה עיתונאית וסופרת אבל פעילותה העירונית החלה בקרב ענקים אל מול רוברט מוזס בגריניץ' וילג' שכונתה האהובה. במשך שני עשורים בשנות החמישים והשישים, ג'ייקובס הפכה למטרד תמידי עבור מוזס. היא הובילה מאבקים ציבוריים נגד תוכניות הכבישים הנרחבות שלו בגריניץ' ווילג' וסוהו.
ההבנה של ג'ייקובס את העיר המודרנית הייתה שונה בתכילת מזו של מוזס. היא חשבה שעיר מוצלחת נובעת מהקהילות והתשתיות הקיימות ומניצול הזדמנויות שעולות מהמרחב העירוני. התובנות שלה, הוצגו לציבור בספרה המשפיע "מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות" שפורסם ב=1961.
מוזס יצא כנגד הצפיפות שאפיינה את רחובות ניו יורק, הוא טען שבנייה לגובה והתחשבות במכוניות פרטיות תקל את העומס על התשתיות ותאפשר חיים נוחים יותר. ג'ייקובס ראתה כיצד דווקא בתי האבן, הבראונסטונים של גריניץ' וילג' וברוקלין, בנויים בצפיפות גדולה אך עדיין מאפשרים התנהלות נעימה של הדיירים ברחבי העיר.
תכניות העל של מוזס כללו הריסת בניינים, הזזת עסקים ואנשים פרטיים, בעוד שג'ייקובס טענה כי תמיד ישנה דרך ביניים שיכולה לאפשר צמיחה מבלי לפגוע במרקם החיים ובאוכלוסייה הקיימת. שינוי עירוני אמיתי דורש לפי משנתה, צמיחה מתוך התושבים עצמם ולא העברתם משכונה לשכונה בתהליך שעוזר למפתחים פרטיים אך לא יוצר ערים בנות קיימא.
היא נתנה קול לתנועה שלמה. תנועה שרוב מובילותיה היו נשים, עקרות בית, מי שחיו בשכונות והבינו את חשיבותן. העובדה שג'ייקובס הייתה אישה וחסרת השכלה רשמית הובילה לזלזול מתמיד בתובנותיה ויכולותיה מידי הממסד והעיתונות אבל הרעיונות שפיתחה יצרו הד, השאירו את רישומם וזוכים היום לתחייה מחודשת.
הלוס אנג'ליזציה של ניו-יורק
הקרבות בין ג'ייקובס למוזס התרחשו בעיקר סביב החזון המרכזי של מוזס, עליו הוא עבד במשך עשורים – התכנית האזורית של 1929. התכנית הייתה תוכנית האב של מוזס עבור מנהטן. היא תיארה אליפסה ענקית של כביש מהיר שיקיף את מנהטן ורשת שתחצה את חלקי העיר השונים ותחבר אותם לכביש.
כביש מהיר שישרת את העיר לא היה רעיון רע אבל בכדי להגיע אל הכביש מהעיר, עלה הצורך בבניית יציאות וספציפית, רמפות, שיעזרו למכוניות לעלות אל הכביש. עליות שכאלו דורשות הרס רב. אחרי שמוזס בנה את הכביש המקיף שלו, הוא ניגש לבנות את הרמפות הנחוצות לו, בעיקר בחלקה התחתון של מנהטן; בגריניץ' ווילאג', סוהו ובלואר איסט סייד, שכונות שהוא הגדיר כשיכונים חסרי ערך עירוני.
ג'ייקובס קראה לתכניתו ה"לוס אנג'ליזציה של ניו יורק" והתנגדה לה בכל תוקף.
חלק מהתכנית דרש לחבר בין חלקה הצפוני של מנהטן לדרומה. מוזס תכנן להעביר לשם כך כביש דרך פארק וושינגטון סקוור שבגריניץ' ווילג'. הוא הציע את תוכניתו ב=1956 ונתקל בהתנגדות עזה מצידן של שירלי הייז ואדית' ליונס, שתי עקרות בית מקומיות שגובו על ידי ג'ייקובס.
הייז וליונס לא התנגדו לבניית כביש באזור, אבל הן לא הבינו למה הוא צריך לעבור דרך הפארק היחיד באזור ביתן. הן רצו פארק שקט נטול מכוניות שאליו יוכלו לקחת את ילדיהן ובעיקר לא הבינו מדוע מדובר במשחק סכום אפס שבו או שהכביש ייבנה במרכז הפארק או לא בכלל. ג'ייקובס, הייז וליונס החליטו לא רק לפעול נגד הקמתו של הכביש אלא לפעול לקידום איסור כניסת מכוניות לאזור כלל. מוזס טען כי תוכניתן לא הגיונית ותוביל ליצירת פקקי ענק. ג'ייקובס ביקשה תקופת מבחן בכדי לבדוק את הרעיון. בעקבותיה, התברר כי טענתו של מוזס לא הייתה מבוססת. למעשה, ג'ייקובס תטען בעתיד, פעמים רבות הגדלת שטחו של כביש מובילה לגידול זהה בכמות התעבורה ולא עוזרת להפחתת הפקקים באזור או פותרת בעיות תחבורה באופן משמעותי.
מי מחליט מהי שכונת מצוקה?
סלע מחלוקת נוסף בין מוזס לג'ייקובס הייתה רעיון שיקום השכונות של מוזס. בחיפושו אחר אזור שניתן לבנות בו כביש, זיהה האחרון שכונות מצוקה, טען כי אין דרך לשפר את הבניינים המוזנחים שבהן או לעזור לאוכלוסייה המקומית והציע להרוס את האזור כדרך לשקמו. ג'ייקובס התנגדה לא רק לשיטת הפעולה הזו, אלא להגדרות שבבסיסה. שכונת מצוקה, היא טענה, היא הגדרה סובייקטיבית. מעבר לכך, ההגדרה של מה היא שכונת מצוקה נובעת פעמים רבות ממחסור בשירותים עירוניים מספקים ולא ממצב האדריכלות באזור. נקודה שהודגמה במחלוקת נוספת בין השניים, הקרב על סוהו.
מוזס תכנן כביש ענק שיעבור דרך סוהו, עליה הכריז כשכונת מצוקה חסרת תקווה. מנגד, ניצבה ג'ייקובס בראשות קהילה של דיירים וסוחרים מקומיים שרצו לשמר את סגנון הבנייה התעשייתי הייחודי של האזור.אחרי קרב ציבורי ארוך, התכנית לבניית כביש באזור נגנזה. סוהו הפך למחוז היסטורי והיום לאחד מהמרכזים המסחריים הגדולים של מנהטן בהתאם לתורתה של ג'ייקובס.
ג'ייקובס גרסה כי המנוע האמיתי לצמיחה כלכלית הוא התווספות של פעילות כלכלית חדשה לישנה ומגוון פעילויות כלכליות הדרות בצפיפות. מחקר שסקר את הפעילות הכלכלית בשכונת סוהו ב=1963 גילה כי במקום היו יותר מחמישים קטגוריות של עבודות תעשייתיות שונות.
המגוון הזה מהותי על מנת לייצר הזדמנויות עסקיות חדשות, לטענת ג'ייקובס. ג'ייקובס עודדה עירוב שימושים, פרקטיקה של בניית שכונות עירוניות שמשלבות דירות מגורים לצד אזורי מסחר ותעשייה, כפי שהן נבנות באופן אורגני. על פי ג'ייקובס חיוניות העיר היא תולדה של התפתחות משותפת של כל הרקמה האנושית הזו והנסיון להפריד אותה על ידי יצירת פרברי מגורים המנותקים ממרכזי מסחר ותעשייה מובילה לקפאון ולמותן של ערים.
הפיתוח החכם והאיטי שהתרחש בסוהו הוביל לכך שרבעים היסטוריים מוזנחים הפכו להימור נדל"ני חכם וכך קרה שהיום שכונות ברוקלינאיות רבות, בעיקר אלו שכוללות אדריכלות קלאסית מהמאה ה=18 או ה=19 ובראונסטונים מפוארים הפכו מטרה למפתחי נדל"ן. אך במקום לנסות ולפתח אותן בצורה אורגנית, השכונות הללו נידונות לשינוי דרסטי, מהיר וחיצוני, ההפך מהשינוי שהוכיח את עצמו בסוהו.
שימור כמנוע צמיחה
בשלושים השנים האחרונות, בין היתר בעקבות פעילותה של ג'ייקוס, ניו יורק הובילה את מאמצי השימור והשחזור של בנינים היסטוריים. חוק שימור הבניינים בניו יורק הוא סוג של אגדה והדרך שבה הוא התקבל בעיר הפכה למיתוס. הסיפור המקובל טוען כי החוק עבר אחרי הריסתה של תחנת הרכבת פנסילבניה ב=1963 ושהזעם של תושבי העיר על איבוד האתר ההיסטורי הוביל ליצירת החוק (ומזכיר את סיפור הקמתה של המועצה לשימור אתרים הישראלית בעקבות הריסת גמנסיה הרצליה), אבל הסיפור הזה מתעלם מהתפתחותו ההיסטורית של החוק.
החוק שאמנם נחקק ב=1965 בעקבות הריסת תחנת פנסילבניה היה למעשה נסיון של מוזס וראש העיר דאז, וגנר, לפייס את תושבי העיר אך להמשיך בתכניות הפיתוח שלהם. שתי השכונות הראשונות שקיבלו מעמד של שכונות היסטוריות היו גריניץ' וילג' וברוקלין הייטס, שכונות מלאות אקטיביסטים ופעילים חברתיים שוואגנר ומוזס קיוו שעכשיו שבתיהם היו בטוחים יפסיקו להרעיש בנוגע לפרוייקטים אחרים בעיר.
ברנדייס=גראץ חושפת כי החוק בצורתו הראשונית, אותו סיקרה כשעבדה כעיתונאית בניו יורק של התקופה, השמיט הרבה מאוד. הוא הכתיב שועדת השימור יכולה להתכנס רק למשך תקופה של חצי שנה פעם בשלוש שנים. הוא לא כלל הגנה על פנים האתרים ההיסטוריים אלא רק על חזיתם. הוא לא כלל הגנה על אתרי נוף דוגמת סנטרל פארק והוא היה מחייב רק עבור מפתחים פרטיים, כלומר גורמים עירוניים יכלו להתעלם ממנו באין מפריע.
ב=1973, הושגה התקדמות, מגבלת שלוש השנים הוסרה, הותרה הענקת מעמד שימור לאתרי נוף, הותר שימור פנים של מבנים הנגישים לציבור ודיווחי הוועדה על מבנים עירוניים הפכו פומביים. למרות זאת, מצבו של החוק היה ארעי. באותה שנה, העיר הייתה עסוקה בקרב משפטי מול מפתחי הנדל"ן שרכשו את תחנת גרנד סנטרל ההיסטורית מ=1913 ותכננו לבנות במקומה גורד שחקים. ועדת השימור הכריזה על האתר כאתר לשימור אך היססה להגן על עמדתה בבית המשפט.
ראש העיר בים, שהחליף את ראש העיר וגנר, חשש שהעיר תפסיד ותאלץ לשלם עשרות מיליוני דולרים. אולם סיקור עיתונאי מתמשך שמר על הנושא בתודעת ובלב הציבור האמריקני. הייתה זו כאמור ג'קי קנדי אונאסיס שזכורה כאביר על הסוס הלבן בקרב על גרנד סנטרל. היא כתבה לראש העיר בים וביקשה ממנו שיגן על המבנה ההיסטורי. במכתבה היא תיארה את החשיבות של שימור ההיסטוריה והמורשת האמריקנית שהתחנה מסמלת. מכתבה התפרסם ברבים ורתם את הארץ כולה להצלת התחנה. ראש העיר השתכנע להמשיך ולהגן על החוק והמקרה הגיע עד לבית המשפט העליון שפסק לטובת העיר ב=1978.
ניו יורק של אותה תקופה הייתה מקום שונה לחלוטין מניו יורק של שנות החמישים. הרבה נכתב על הסמים והאלימות שהציפו את ניו יורק בשנות השבעים והשמונים. הסברים שונים ומשונים הוצעו לתופעה, ברנדייס=גראץ טוענת כי פרוייקטי הענק של מוזס שיצאו לפועל בשנות החמישים והשישים, הניסו מבתיהם אלפי תושבים והרסו מאות בניינים כמו גם קהילות ומבנים חברתיים. תוצאות ההרס החברתי של ניו יורק באו לידי ביטוי כואב בשנות השבעים והשמונים.
עיר של תעשייה
הרבה לפני שהפכה לביתם של שועי עולם, שחקנים וברוקרים, הייתה ניו יורק עירם של פועלי כפיים ושל תעשיינים יצרניים ומקוריים. פרנסי העיר רואים בתעשייה הנ"ל את ההסטוריה של ניו יורק, עבר נטול עתיד כלכלי. עבודה תעשייתית נחשבת לכזו שלא דורשת הכשרה מקצועית ולכן עלולה בקלות לעבור מעבר לים, אל סין. אולם, כפי שברנדייס=גראץ מבהירה, ההגיון הזה תקף רק עבור עבודה תעשייתית ישנה. סוגים חדשים של תעשייה צצים והם מהותיים להווי של ניו יורק.
אחד ממאפייניה המוכרים והחשובים ביותר של ניו יורק הוא היותה עיר מלאת אמנות ואדריכלות. המצאותם של בעלי מלאכה מוכשרים בקרבת מקום חיונית לסצנת אמנות שוקקת שכזו. חברות ייצור מתכת עוזרות לאדריכלים לעצב בניינים חדשניים, ייצור רהיטים עוזר לבניית אולמות מוזיקה וקולנוע מרהיבים בעיר, תעשיית הקולנוע דורשת יצרני תפאורה ועוד. על פניו, ניתן לטעון שאפשר להעביר את העבודה הנ"ל למרכזי תעשייה מרוחקים מניו יורק אבל זה לא נכון כאשר מדובר בפיתוח חדשני של עבודה יצירתית. סדרות טלוויזיה איכותית, כמו אלו שמופקות לא פעם בעיר, דורשות עיצוב איכותי ומוקפד שתואם את השקפת יוצר הסדרה ושנולד מעבודה צמודה שלו עם בעלי המקצוע. המחשבה הקלאסית שתעשייה ממוכנת עברה מן העולם עם הגעת עידן האינטרנט, אינה מדוייקת, כפי שפרוייקט הנייבי יארד בברוקלין מוכיח מעל לכל ספק.
הברוקלין נייבי יארד הייתה מספנה ענקית בברוקלין שפעלה מאז תחילת המאה ה=19 אחרי המהפכה האמריקנית וייצרה את ספינות הצי של ארה"ב. בזמן מלחמת העולם השנייה, המספנה הייתה פעילה במיוחד ובשיא המלחמה 70 אלף אנשים עבדו בה במשך 24 שעות ביום. במשך יותר ממאה שנים המספנה סיפקה עבודה לפועלים שהתגוררו בברוקלין ליד קו המים, בעיקר בויליאמסבורג וגרינפוינט אולם ב=1964 חיל הים האמריקני החליט להתייעל וסגר את המספנה שימי הזוהר שלה היו מאחוריה. השטח הענק עליו השתרעה, כמעט 0.8 קילומטרים רבועים, עמד חסר שימוש במשך זמן רב. העסקים הפרטיים שעוד נותרו במקום נסגרו בזה אחר זה, אך בתחילת שנות האלפיים שינוי הורגש באוויר. עם הגעתם של יותר ויותר עסקים קטנים לברוקלין, היה צורך בחללים תעשייתים קטנים או בינוניים. ארגון הגג של מספנת ברוקלין השכיל להציע לעסקים לחלוק בבניינים התעשייתים השונים שפרושים באזור. היום, ישנם יותר מ=200 עסקים, המעסיקים 5000 עובדים במקום וישנה רשימת המתנה ארוכה של עסקים המחכים שחללים חדשים באזור ישופצו ויושכרו. באתר פועלים עסקים מגוונים; מחווה אורגנית ועד לחברת הפקה שהפיקה כמה מהסדרות הגדולות שצולמו בניו יורק, דוגמת "אימפריית הפשע".
ההצלחה של הברוקלין נייבי יארד נראית כאילו היא הגיחה משום מקום אבל היא מתיישרת לפי עקרונותיה של ג'ייקובס. אחת האמרות המפורסמות של ג'ייקובס היא שהמצאה לא נובעת מהכרח, אלא מהזדמנות והזדמנויות דורשות זמן. הן נוצרות ממפגש בין עסקים חדשים וישנים, גדולים וקטנים, מרשת המסחר החיה שמתקיימת בכל עיר גדולה. הנסיון לבנות סביבה שכזאת מאפס נידון לכשלון שכן זה תהליך טבעי שאסור לפגום בו.
אף אחד ממנהיגיה של ניו יורק לא חשב שהתעשייה היא שתחייה את כלכלת העיר. ראשי העיר האחרונים ופקידי העירייה משקיעים את מאמציהם כדי למקד את הפעילות הכלכלית בעיר במגזר הפיננסי, הטכנולוגי והאמנותי. אבל, למרות שהענפים הללו אכן פורחים ומהותיים לאופייה של העיר, הם לא מסוגלים לשרוד לבדם כפי שתקופות של מיתון מוכיחות פעם אחר פעם. למרות זאת, המדיניות העירונית לא רואה באזורי תעשייה חלק חשוב מכלכלת העיר וכתוצאה מכך יותר ויותר שטחים הופכים משטחים שמיועדים לשימוש תעשייתי או מעורב לשטחים שמיועדים למגורים.
ברוקלין מושפעת במיוחד מהזנחת הפן התעשייתי של העיר, שכן היא כללה את המגוון הגדול ביותר של ייצור בעיר.
בתחילת המאה העשרים, ברוקלין הייתה מרכז הייצור הרביעי בגודלו בכל ארה"ב, ביתם של חברת מוצרי הנקיון ברילו (Brillo), קטשופ היינץ, חברת מוצרי הספורט ספאלדינג, עפרונות אברהרד=פבר, סוכר דומינו, חברת התרופות פייזר, יצרני לחם, מסטיקים, שוקולד, כלים מוזיקלים, זכוכית, מוצרי צחצוח נעליים, קופסאות נייר, נעליים, קפה, תה, בירה וכמובן הברוקלין נייבי יארד שיצרה ספינות.
המגוון הענק הזה עדיין קיים בברוקלין גם אם בהיקף מצומצם יותר. הרבה מהחברות שהתחילו בברוקלין גדלו ועזבו שכן חברות גדולות לא זקוקות ליתרונות שפעילות בעיר גדולה מספקת. לטענתה של ג'ייקובס, השאלה שעלינו לשאול את עצמנו היא לא כמה חברות עוזבות את העיר אלא כמה חברות קטנות צומחות בה.
בברוקלין חברות קטנות שכאלו צומחות ללא הרף. במפעל העפרונות הישן של חברת אברהרד=פאבר בגרינפוינט נמצאים היום המוני יצרנים קטנים שמייצרים תכשיטים, בגדים ואמנות.בשכונת קראון הייטס, מבשלת נאסאו לשעבר חולקה לעשרות חללים קטנים יותר בהם משתמשים עובדי מתכת, מעצבים, מפיקי וידאו, ועוד. עוד בקראון הייטס, בניין של חברת האחסון מונטי לשעבר הוא ביתם של עשרים וחמישה חללי עבודה מגוונים.
רד הוק
רד הוק היא דוגמא קלאסית לעברה של ברוקלין. השכונה הייתה בעבר ליבה של ברוקלין התעשייתית. היא ממוקמת ליד קו המים וכוללת נמל שהיה שוקק מאוד בזמנו. בשנות השלושים של המאה העשרים נבנו כאן "בתי רד הוק", פרוייקט דיור של 28 בניינים ציבוריים ששיכנו 8,000 דיירים. זה היה פרוייקט הדיור הציבורי הגדול בברוקלין. לצדו, היה אמור להבנות נמל נוסף אך הפרוייקט נזנח. למרות מיקומה הנוח על קו המים, המרחק המעשי בין רד הוק למנהטן הוא עצום שכן תחבורה ציבורית יעילה אינה מגיעה לאזור. תחנת הרכבת המשרתת את האזור מגיעה רק לקצה המרוחק מהמים של השכונה וכדי להגיע לליבה יש לקחת אוטובוס או ללכת ברגל כחצי שעה. רכבת תחתית שירתה את תושבי האזור בעבר, אך היא נזנחה ועל חורבותיה הקים מוזס את כביש גואנוס שחצה את דרום ברוקלין. המזח העשיר בעבודות נותק מבתי המגורים שבשכונות הצפוניות יותר. יותר מ=1300 משפחות ומאה עסקים נסגרו או עברו והאזור החל להתדרדר. ב=1950, התגוררו בשכונה יותר מ=20 אלף איש, ארבעים שנה מאוחר יותר, נותרו באזור רק כ=11 אלף דיירים.
בהתאם למשנתו של רוברט מוזס, העירייה ניסתה להציל את רד הוק על ידי הריסת המחסנים התעשייתים הישנים של הנמל והצעת תכנית לבנות במקומם גורדי שחקים על סף המים שיקושרו למנהטן בעזרת מעבורות. אבל אדם פרטי אחד החל לפעול אחרת.
גרג או'קונל, שוטר לשעבר, החל לקנות ולשפץ מחסנים מתקופת מלחמת האזרחים שננטשו בשנות השמונים. הוא החל להשכיר את המחסנים לעסקים מקומיים וכיום יותר מ=120 עסקים ו=1250 משרות ממוקמים בשבעת הבניינים שלו. או'קונול לא הסתפק רק בהחייאה כלכלית של האזור, הוא השכיר חלק המחסנים בחינם לקבוצות קהילתיות מקומיות, בנה פארק ציבורי וטיילת מחומרים ממוחזרים והחל לשפץ נכסים במרכז השכונה כדי לייצר דיור בר השגה באזור. אמנים החלו לעבור לשכונה. או'קונול פיתח מחסן נוסף עבור פאירווי (fairway), הסופרמרקט המוביל בניו יורק. התכנית הייתה לוודא שהסופרמרקט עצמו יממן הסעות אל השיכונים שלצד המים ובחזרה עבור הדיירים חסרי הרכבים הפרטיים ויספק עבודה לאוכלוסייה המקומית.
אבל עכשיו רד הוק הייתה על המפה והעירייה שרצתה חלק בהצלחה החליטה לעזור לגורם כלכלי נוסף להכנס אל השכונה השיקית, איקאה. איקאה השתלטה על אזור נוסף לצד המים שפעל בו עסק אחד אחרון, מבדוק יבש, אזור עגינה לספינות שניתן להכניס אליו ספינות ולרוקנן ממים כדי לתקן את חלל הספינה. המבדוק הזה עבד ברד הוק באופן רציף מאז שנת 1866 והיה האחרון מסוגו באזור. אפילו ספינות העיר עברו תחזוקה במקום. אך איקאה הבטיחה שתייצר יותר עבודות והכנסות לאזור מעסק ישן כמו תיקון ספינות. המבדוק נהרס בכדי לבנות מעליו את מגרש החנייה של איקאה.
התהליך הזה מוכר עד כדי כאב. יוזמות מקומיות מייצרות עניין בשכונות צעירות בברוקלין והתחדשות כלכלית שעד מהרה נדרסת על ידי פרוייקטי ענק שלא מתחשבים בפעילות שאפשרה את הגעתם לאזור מלכתחילה. ברנדייס=גראץ ראתה את התהליך קורה עוד בשנת 2005, אז נפגשה עם ג'ייקובס שחזתה את המתרחש בברוקלין בימינו.
תחילתה של ג'נטריפיקציה
ב=11 במאי, 2005, מחלקת הבנייה של ניו יורק אישרה את שינוי ייעודם של 175 רחובות בשכונות גרינפוינט וויליאמסבורג שבברוקלין. השינוי התיר בניית בנייני מגורים לגובה באזור שעד עתה הותרה בו בנייה תעשייתית בעיקרה. התכנון החדש היה אמור למשוך 16,700 דיירים חדשים לשכונה, שיאכלסו 7,300 יחידות דיור חדשות עד 2013. 23,000 מטרים מרובעים של שטח מסחרי חדש עתידים היו לקום במקום 93,000 מטרים מרובעים של שטח תעשייתי קיים. התכנון המחודש כלל גם פארק על שפת המים וטיילת לאורך הנהר המזרחי לצד הקצאה של חלק מהדירות העתידיות לדיור ציבורי.
באותה שנה, שנה לפני מותה של ג'ייקובס , גראץ ביקרה אותה וסיפרה לה על השינויים המתוכננים בשכונות וויליאמסבורג וגרינפוינט. השכונות הללו היו שכונות קלאסיות של עירוב שימושים, היו בהן בתים פרטיים, בנייני דירות קטנים, שיכונים, חנויות שכונתיות וביניהן יצרנים גדולים וקטנים ואמנים ששכנו במחסנים תעשייתים לשעבר. השכונה נראתה מחוספסת על פניה אבל לפני שינוי ייעוד האזור הפכה לשכונה אהובה על אמנים ועל סטארטאפים צעירים שנדחקו ממנהטן ההופכת יקרה יותר ויותר. היה מדובר בשכונות קלאסיות על פי משנתה של ג'ייקובס ושינוי ייעודן היה תרחיש דרסטי שהיא ראתה מתרחש מספר פעמים בעירה האהובה (בה כבר לא התגוררה, בסוף שנות ה60 היגרה עם משפחתה לטרונטו שבקנדה, במחאה על מעורבות ארצות הברית במלחמת ויאטנאם). היא הסכימה לכתוב מכתב לראש העיר דאז, בלומברג ובו פירטה בפרוטרוט את יתרונותיה של התכנית שפיתחה הקהילה בגרינפוינט על פני תכנית העירייה.
"מה שהתכנית האינטלגנטית הזאת שפותחה על ידי הקהילה, לא עושה, הוא מה שיש לשים עליו דגש." כתבה, "היא לא הורסת מאות עבודות יצרניות שאזרחי ניו יורק והכלכלה התעשייתית הדורכת במקום של העיר זקוקים לה, היא לא מרמה את העתיד על ידי חוסר בתכנון בתי ספר, גני ילדים, פארקים שניתן לשחק בהם ואזורים בהם כל אלו יכולים להתרחש. תכנית הקהילה לא מקדמת דיור חדש על חשבון דיור קיים … תוכנית הקהילה לא מפרה את הגודל הנוכחי של הקהילה ולא מעליבה את היתרונות הכלכליים והויזואליים של שכונות שהן בדיוק מהסוג שבאופן מוכח מושך אמנים ובעלי מלאכה אחרים שיכולים לייצר חידוש ספונטני ועצמאי. אכן, כל כך הרבה התחדשות מתרחשת כל כך מהר שהבעיה הופכת להיות איך לגרום לשכונה לא נחשקת להפוך לאחת נחשקת באופן איטי יותר ולא להפך."
ג'ייקובס, כפי שהסבירה במכתב ופעמים רבות במקומות אחרים, לא התנגדה לצמיחה או התחדשות אבל ניסתה ליצור דרך שבה הצמיחה מושגת בשילוב הקהילה המקומית ותורמת לתושבי הקהילה עצמם ולא רק לערכי הנדל"ן באזור.
אטלנטיק יארדס
אין בניו יורק של היום רוברט מוזס אחד, כותבת ברנדייס=גראץ, ואולי חבל שכך. היה נוח יותר לנהל את המלחמות העירוניות מול אדם אחד מוגדר. במקומו, נותרו תושבי האזור עם רוחו של מוזס שלטענתה, מזהמת את המערכת כולה.
אם יש פרוייקט אחד שרוחו של מוזס שורה עליו באופן מובהק, זה פרוייקט "אטלנטיק יארדס" שכיום מותג מחדש ונקרא "פסיפיק פארק". הפרוייקט המוצע הוקם בצומת של שדרות אטלנטיק ופלאטבוש בין ארבע שכונות ברוקלינאיות; פורט גרין, פרוספקט הייטס, פארק סלופ ובוארום היל. האתר היה שייך לחברת הרכבות של לונג איילנד, כלומר לציבור, וממוקם סמוך לתחנת אטלנטיק, מרכז תחבורה ענק שבו מצטלבים תשעה קווי רכבת תחתית עם הרכבת ללונג איילנד.
האתר נראה כמו מקום אידיאלי לבניית זירת ספורט. בשנות החמישים דיירי השכונה אף הציעו אתר סמוך כאצטדיון אפשרי עבור קבוצת הבייסבול הברוקלין דודג'רס שפעלה בעיר שנים אך לא היה לה בית להתאמן בו יותר. רוברט מוזס התעקש שמגרש עבור הקבוצה יכול להבנות רק בשכונת בדפורד=סטויבסנט, הידועה כשכונה ענייה, שחורה ובעלת בתי אבן היסטוריים רבים לשימור. זו הייתה תכנית לא ישימה והברוקלין דודג'רס עקרו ללוס אנג'לס והפכו ללוס אנג'לס דודג'רס. כעת, עשרות שנים אחר כך, יזמי נדל"ן הציעו לבנות במקום אצטדיון עבור קבוצת הכדורסל הברוקלין נטס, הפעם הרעיון התקבל. יזמי הנדל"ן כללו בתכניתם גם פיתוח ענק של גורדי שחקים ואזורים מסחריים בסמוך לאצטדיון. בכדי לשכנע את הציבור בחשיבותה של התכנית, הבטיחו המפתחים לספק דיור בר השגה והרבה עבודות חדשות שיזרמו לאזור בזכות הפיתוח.
הפרוייקט שהובל על ידי מפתח אחד, ברוס ראטנר, כלל בניית 16 גורדי שחקים, אצטדיון כדורסל עם 19 אלף מושבים וחניון שיכול להכיל 3600 מכוניות במחיר של הרס של בניינים היסטורים, עקירה של 33 עסקים מקומיים, 235 משרות, 169 בתים ו=334 תושבים. הוא עלה עד היום יותר מ=4 מיליארד דולר, 300 מיליון מתוכם בכספי מסים. בנייתו החלה ב=2003, אך האצטדיון נפתח רק בשנת 2009 וגורדי השחקים עדיין בבנייה. הדיור הציבורי שהובטח התברר כמצומצם ממה שנראה היה בתחילה ובעיקר, הפרוייקט חשף את הדרכים הבעייתיות שבהן העירייה משתמשת בכוחה על מנת להיטיב עם משקיעים פרטיים, פעמים רבות על חשבון הציבור.
דוגמא קלאסית היא החניון הענק שנבנה ליד מרכז תחבורה ציבורית כה גדול ועומד חצי ריק רוב ימות השבוע. היה ניתן לעודד את האוהדים להגיע למשחקים ברכבת. אבל בעלי הקבוצות המשתמשות באצטדיון מרוויחים לא מעט מהחניון הענק והתעקשו על הכללותו בפרוייקט.
מעבר לכל אלה, ניתן היה לבנות את הפרוייקט מבלי להרוס את הבניינים הקיימים באזור. האצטדיון עומד על שטח שהיה לא מאוכלס מזה זמן מה. למעשה, אחת מהסיבות שהעירייה החליטה להרוס מבנים באזור לטובת הפרוייקט הייתה הגדרתה של השכונה כ"פגע", הגדרה סובייקטיבית ממש כמו ההגדרה של שכונת מצוקה. העירייה התעקשה שהשכונה מוזנחת ונטושה- למרות שיוזמות מקומיות ועסקים קטנים כבר החלו לצוץ בה- עקב האחוז הגבוה של בניינים ריקים באזור. אותם הבניינים הריקים היו בבעלותה של העירייה שסירבה להשכיר אותם ליוזמות מקומיות. כך למעשה, העירייה יצרה את התנאים שהובילו אותה להכריז על האזור כ"פגע" שיש להרוס.
הפרוייקט צפוי להמשיך ולגדול וכמעט להכפיל את אוכלוסיית השכונה עד שנת 2025. אולם האוכלוסייה החדשה הזו אינה מצטרפת לתושבי השכונה אלא מחליפה אותם. רבים מותיקי האזור פונו מהשכונה או נאלצו לעזוב אותה כעת כששכר הדירה גואה בעקבות הפרוייקט.
לא כולם מסכימים לפרשנות הקודרת לפרוייקט בניצוחו של ראטנר ולראייה מדליית ז'קלין קנדי אונסיס בה כאמור זכה.
לאן ממשיכים מכאן
ניו יורק של היום היא תולדה של המחשבה והמעשים הן של מוזס והן של ג'ייקובס. העיר עוצבה וכנראה תמשיך להתעצב בעקבות יוזמות קהילתיות מקומיות, פרויקטים של יזמי נדל"ן גדולים ופעולות העירייה גם יחד. כיום, ניתן לראות את הכוחות המנוגדים האלו בפעולה בשכונת בדפורד סטויבסנט.
בדפורד סטויבסנט, או בד=סטיי כפי שהיא מכונה על ידי תושבי האזור היא שכונה ענייה ושחורה באופן היסטורי. לא רק מכיוון שרוב תושביה שחורים אלא מכיוון שהיא הייתה מוקד לפעילות פוליטית של אפרו=אמריקנים בארה"ב וביתם של ראפרים, פוליטיקאים ושחקנים שחורים רבים. השכונה נודעה בעבר כאזור עני ומלא פשע אך בשנים האחרונות, אחוזי הפשיעה בה ירדו והרכב האוכלוסייה החל להשתנות. לפני מספר עשורים, השכונה הייתה מורכבת מ=80 אחוז אפרו=אמריקנים וכיום, רק כמחצית מתושבי השכונה הם אפרו=אמריקנים. השינוי הזה הגיע לצד פתיחתם של עסקים קטנים חדשים ומעבר של אמנים מהחלקים היותר יקרים של ברוקלין לאזור.
לפי הסממנים שלה, בד=סטיי וחלקים נרחבים מברוקלין, כולל שכונות כמו איסט ניו יורק המרוחקת שמוגדרת פעמים רבות כשכונות מצוקה, יכולות להביא לשינוי חיובי בכוחות עצמן, ברוחה של ג'יין ג'ייקובס, כל עד המבנה החברתי שלהן לא ייהרס על ידי הפקעות של שטחים וסילוק אנשים. אולם נראה שעיריית ניו יורק לא רואה את הנושא באותה צורה והמלחמה במפתחי הנדל"ן שהם מהגורמים העשירים ביותר בעיר נראית לעיתים בלתי אפשרית.
"הבעיה היא שועדת השימור נראית כאילו היא מגנה על השכונות אבל ההגנה הזו חזקה רק כמו ועדת השימור עצמה," אומרת ברנדייס=גראץ, "ועדת שימור האתרים, גם אם היא פועלת כראוי, לא מסוגלת באמת לעצור כל דבר, לכל שכונה יש איזשהיא נקודת תורפה" ברנדייס=גראץ לא אופטימית, "אני לא חושבת שיש שכונה שמוגנת באמת," היא אומרת, "אנחנו עכשיו בעונת הצייד ועשר השנים באות יהיו מלאות בהפתעות – זו לא צריכה להיות הפתעה."
