אחד הקרבות המפורסמים ביותר של התקופה הצלבנית הוא הקרב על עכו שרבים שתיאורים רבים נכתבו עליו על ידי כותבי כרוניקות בני התקופה ולאחריה. יש הבדלים מהותיים  בין התיאורים של כל אחד מהצדדים – הכותבים המוסלמיים מצד אחד והנוצרים מצד שני – כמו כן הבדלים רבים בין התיאורים של הכותבים מאותו צד. לאחרונה החלו לצאת עבודות וספרים המנסים לעשות סינתזה בין כל התיאורים ולנסות ולתאר מה בדיוק קרה. ועדיין רב הנסתר.

ידין רומן

ב-9 ביולי, 1187, חמישה ימים לאחר שהסולטן צלאח א-דין חיסל את הצבא הצלבני בחיטין,  התייצב הצבא המוסלמי מול חומות עכו. אלף אבירים צלבניים נפלו בקרב בחיטין, רבים נפלו בשבי ביניהם מלך ירושלים הצלבני גי דה לוסיניאן. הצלב הקדוש, שהובא במיוחד לשדה הקרב לעודד את רוח הלחימה הנוצרית, נפל אף הוא בידי המוסלמים. ירושלים הבירה נותרה ללא כל הגנה ודבר לא היה יכול למנוע מהסולטן לכבוש את העיר. צלאח א-דין העדיף לטפל קודם בערי החוף הצלבניות כדי למנוע הגעת התגבורת נוצרית מאירופה.

המושל הצלבני של עכו, שהצליח להימלט מהטבח בחיטין, מהר למסור את עכו לידי המוסלמים., היו כאלה באוכלוסייה שהתנגדו, איימו לשרוף את הבניינים ולהתאבד. אולם, הסולטן התחייב שהתושבים יכולו לעזוב את העיר בשלום וגם לקחת עמם את כל רכושם, והאיום נמוג.  לאחר שהסולטן מינה את בנו, אפדאל עלי, למושל העיר הוא פנה עם צבאו צפונה. ב-29 ביולי כבש את צידון וב-6 באוגוסט את ביירות. לאחר מכן פנה דרומה וכבש את אשקלון. ב-9 באוקטובר 1187 נכנס צלאח א-דין לירושלים. העיר תהיה בשלטון מוסלמי במשך 730 השנים הבאות.

עיר הנמל הצלבנית היחידה שהחזיקה מעמד הייתה צור, אליה נמלטו רבים מהניצולים בקרב חיטין. עשרה ימים לאחר הקרב בחיטין הגיע לצור קונרד המרקיז ממונפרה. עוד לפני הקרב יצא מקונסטנטינופוליס בכוונה להצטרף לאביו שהיה בשורות צבא הצלבני שנערך מול הסולטן. אבל, אביו נפל בשבי בקרב ועכו הייתה בידי צלאח א-דין כך שקונרד פנה לצור והחל לארגן את הגנתו. עד מהרה היה למנהיג הנוצרי הבכיר במזרח.

קונרד ראה עצמו כמתחרה של גי דה לוסיניאן על התואר מלך ירושלים. גי התמנה למלך הצלבני בזכות נישואיו לסיבילה אמו של בלדווין החמישי, המלך הקודם של ירושלים שנפטר לפתע בגיל 9 בשנת 1186. גי היה בעלה השני של סיבילה. בעלה הראשון היה אחיו של קונרד ממונפרה. עם מות אחיה המלך הכתירה סיבילה את גי כמלך החדש. קונרד לא שכח ולא סלח.

האסון בחיטין הדהד סביב העולם הנוצרי והמריץ מחדש את רוח מסעות הצלב שדעך מאז יסודה של הממלכה הצלבנית.  ב-20 באוקטובר 1187 מת לפתע האפיפיור אורבן השלישי. יש אומרים ש החדשות הנוראיות מארץ הקודש הרגו אותו. מיד כאשר מונה אפיפיור חדש, גריגורי השמיני, פורסמה הכרזה אפיפיורית על כינונו של מסע צלב חדש, לכיבושה של ירושלים מידי הכופרים, מסע הצלב השלישי.  

ב-21 בינואר 1188, נפגשו הנרי השני מלך אנגליה ופיליפ השני מלך צרפת לשמוע מפי הבישוף של צור כיצד נפלה ירושלים הצלבנית. תיאור הזוועה מארץ ישראל גרמו להם לזעזוע ובו במקום הכריזו על הצטרפותם למסע הצלב. באותו מעמד גם הוטל מס מיוחד, "מעשר צלאח א-דין" שבאמצועות גויס סכום נכבד של 12,000 לירות שטרלינג למימון המסע. את רוב המס שלמו יהודי אנגליה. חודשיים אחר כך הודיע גם הקיסר הגרמני פרידריך ברברוסה על הצטרפותו למסע. בעוד המסע מתארגן לצאת מת הנרי השני, ב-6 ביולי 1189 ועל כס המלכות התיישב בנו השלישי של הנרי, ריצ'ארד הראשון, שנודע כריצ'ארד לב הארי. מיד עם הכתרתו הודיע על הצטרפתו למסע הצלב.

בעוד העולם הנוצרי באירופה התכונן להציל את ממלכת ירושלים הצלבנית האצילים במזרח היו עסוקים במאבקים פנימיים. בקיץ של 1188 צלאח א-דין שיחחר את גי דה לוסיניאן מהשבי, בתקווה שהמאבק בינו לבי קונרד יחליש את עמידתם של הנוצרים. תנאי השחרור היו שגי לא ילחם שוב בצלאח א-דין, אך, איש לא האמין שהמלך יקיים את שבועתו. גי עשה את דרכו לטריפולי ששם התרכזו רבים מהאצילים שנמלטו מירושלים. בינתיים ביצר את צור וצלאח א-דין, שתוקף את העיר בנובמבר 1188, אינו מצליח לפרוץ את חומותיה. לאחר עשרה חודשים הסולטן מוותר על כוונתו לכבוש את צור. גי וסיבילה מגייסים בטריפולי צבא קטן של בין 400 ל-700 אבירים ועוד כ-7,000 חיילי רגלים, ויורדים עם צבאם דרומה, לצור. קונרד מסרב לתת להם להיכנס לעיר וגי מחליט להמשיך דרומה ולכבוש את עכו.

ב-22 באוגוסט הצבא הקטן יוצא דרומה לעבר עכו, כאשר הוא עושה דרכו לאורך מישור החוף. תוך שעות ספורות המודיעין על התקדמות הכוח הקטן הזה דרומה מגיע לידי צלאח א-דין, שנמצא במבצר הבופור. מפקדיו של הסולטן מייעצים לתקוף. מיד. אבל הסולטן מהסס. אולי חשב שהצלבנים טומנים לו פח, יכתבו לימים ההיסטוריונים המוסלמים. תוך ארבעה ימים גי עובר את ראש הנקרה מוגיע לבצת. יום אחר כך הוא חולף ליד אכזיב וב-27 לאוגוסט גי וקומץ פרשיו מגיעים לעכו. הוא מתמקם על תל עכו הגבוה, ממזרח לעיר. צלאח א-דין מקדם את צבאו לציפורי ומשם לתל חרובה,

הפמלייה המלכותית, גי וסיבילה, יחד עם בנותיהם ואחיו הקימו את אוהליהם בראש התל, נקודת תצפית טובה על הנעשה בעיר ובמישור שלפני החומות. הצלבנים מכתרים את העיר ומונעים כניסה ויציאה ממנה.  הסולטן עדיין מהסס למרות שאפילו חיל המצב המוסלמי בתוך עכו יכול היה לחסל את הכוח הצלבני. ב-30 באוגוסט צלאח א-דין קידם את כוחותיו לתל כיסן, וצבאו מקיף את הצבא הצלבני בקשת רחבה. גי דה לוסיניאן וכוחותיו היה כעת לכודים בין חיל המצב בתוך העיר לבין הצבא המוסלמי שהקיף אותו ממזרח, בעמק הנעמן.

הצלבנים אמנם מצליחים לצאת לכמה מתקפות קטנות אל עבר חומות העיר, אך לאלה לא הייתה איזו שהיא השפעה על חומותיה האדירות של עכו. בינתיים המוסלמים הצליחו לפתוח פרצה לאורך החוף שדרכה אפשר היה להכניס אספקה ותגבורות לתוך העיר.

למזלו של גי כשבועיים לאחר שהתייצב מול חומות עכו החל להגיע כוח החילוץ הצלבני. סנונית ראשונה הגיעה באמצע ספטמבר עת חודשה עונת השייט בים התיכון. צי של חמישים אניות שעל סיפונן 12,000 חיילים פלמים, גרמנים וברטונים נחת בחופים החוליים שמסבוב לעכו. מעט לפניהם כבר הגיע צי קטן עם לוחמים דנים, מוולס ומקורנוול. לקראת סוף ספטמבר הגיע קונרד ממונפרה, שהבין שנקודת הפתיחה של מסע הצלב השלישי הולך להיות מול חומות עכו. קונרד הביא עמו מצור 20,000 חיילים ועוד אלף אבירים. בסוף ספטמבר הצבא הצלבני כבר מנה יותר מאלפיים אבירים מנוסים ומיומנים ועוד שלושים אלף חיילים רגליים. צי של ספינות נוצריות הטיל מצור ימי על עכו ומנע ממנה לקבל אספקה דרך הים.

על הכוחות המוסלמים בתוך העיר פיקדו בכירי מצביאיו של צלאח א-דין, כאשר בראשם ניצב האמיר בהא אל-דין אל אסדי קרקוש. המשימה העיקרית של הכוח המוסלמי היה לארגן התקפות מתואמות, משני הצדדים, שילפתו את הצלבנים ויגרמו לאבידות מרובות. ב-14 בספטמבר, עם שחר, יוצאת התקפה מתואמת מוסלמים ראשונה. הכוחות מבין החומות תקפו את הצד המערבי של העמדות הצלבניות בעוד כוחותיו של הסולטן ממזרח לעיר תקפו את הצד הדרומי והצפוני של העמדות הצלבניות. היה זה הקרב הרשמי  הראשון במצור על עכו, והוא נמשך מספר ימים.

המטרה עיקרית של צלאח א-דין בהתקפה הייתה לפתוח מחדש את הנתיב לתוך העיר. הצלחה במשימה תהפוך את המצור לחסר תכלית.  הצבא המוסלמי נערך בעמדותיו בלילה שלפני הקרב ולמחרת, לאחר תפילת הבוקר, המערכה החלה. הסולטן חילק את כוחותיו לשלוש אוגדות, שמאל, ימין ומרכז, כאשר האוגדה השמאלית מתקדמת לאורך נהר הנעמן מדרום לעיר והימנית לאורך החוף, מצפון לעיר.  בצורה כזו צלאח א-די הצליח להעסיק בו זמנית את כל הצבא.

ביום הראשון של המערכה המוסלמים פרצו מעבר צר אל עבר העיר. ביום השני הצליחו יחידת מוסלמיות רעננות להרחיב את המעבר ולפתוח מסדרון רחב דרך העמדות הצלבניות.  המוסלמים התארגנו בקו הגנה משני צדי המסדרון והמצור על העיר נפרץ. דרך המסדרון הוזרמו תגבורות, מזון , נשק ואספקה. למחרת הקרב צלאח א-דין עצמו נכנס לעכו ומראש חומות העיר השקיף אל עבר קו העמדות הצלבניות.

מקו החזית החדש ניסו המוסלמים לפתות את הצבא הצלבני לעזוב את עמדותיהם המבוצרות ולצאת להתקפה. הצלבנים לא התפתו. גם כאשר יחידות מוסלמיות הצליחו לפרוץ את קו הביצורים ולהגיע אל תוך האוהלים הצלבניים הנוצרים הצליחו להדוף אותם ולהחזיק מעמד. ב-4 באוקטובר, לאחר שבועיים של התגרות, הצלבנים מוכנים לצאת להתקפה ונערכים בשלוש שורות. בשורה הראשונה קשתים, מאחוריהם חיל הרגלים, ובשורה השלישית הפרשים שתפקידם היה להסתער ברגע שהמגע עם האויב מתחיל לשאת פרי. גי פיקד על האגף הימני בעוד שעל הפרשים, בשורה השלישית פיקד ראש מסדר הטמפלרים, גרארד מרודפור.

הקרב החל בתשע בבוקר. לאחר שהקווים הקדמים נפגשו והחלו להילחם האבירים הטמפלרים וההוספיטלרים הסתערו לתוך שורות חיל הרגליים המוסלמי. עד מהרה הפכה הלחימה לקרב פנים אל פנים.  בשלב מסוים טאקי אל דין, בן דודו של צלאח א-דין וממצביאיו הבכירים צווה על כוחותיו לסגת. אולי, על מנת לפתות את הצלבנים לפתוח שורות ולהתרחק מהכוח המרכזי. מרחוק צלאח א-דין הבחין בנסיגה וחשב שטאקי א-דין לא מצליח להחזיק מעמד. הוא העביר תגבורות מהכוח שלו, במרכז, אל הכוח של טאקי א-דין.  הצלבנים, ש הבחינו בצמצום הכוח המרכזי מסתערים קדימה אל עבר צלאח א-דין. הכוח המוסלמי נשבר ונסוג. הצלבנים הסתערו לעבר אוהלי המחנה המוסלמי כאשר המוסלמים בורחים מפניהם. בנקודה זו, שבה אפשר היה להכריע את המערכה, הצלבנים נעצרו על מנת לבזוז את המחנה המוסלמי. המומנטום נעצר, ניצול ההצלחה התפוגג.

צלאח א-דין ניצל את ההזדמנות ושלח את כוחותיו לתקוף את האויב העסוק בשלל שנותר במחנה.  הבוזזים נתפסו באוהלים ונהרגו והבורחים נהרגו במנוסתם. הקרב הפך לטבח שנפסק רק כאשר אחיו של המלך הצלבני, ג'ופרי דה לוסיניאן, הצליח לארגן כוח משימה חדש שיעצור את המוסלמים וייפסיק את הטבח. הקרב הפך למכה קשה לצלבנים עם הרוגים רבים.  

בנובמבר הספינות הצלבניות החלו לעזוב. בחודשי החורף ספינות לא העיזו לצאת לים התיכון.  ספינות חדשות יגיעו רק באביב.  בסוף נובמבר ובדצמבר עוד הצליחו להגיע למחנה המוסלמי תגבורות ממצרים שבראשם עמד אל אדיל, אחיו של צלאח א-דין. במקביל ב-26 בדצמבר הצליח להגיע לעיר צי מצרי מאלכסנדריה בפיקודו של האמיר חוסיין אל-דין לולו (שעל שמו המסגד הקטן בעיר העתיקה ליד שער שכם).

עברו 16 חודשי לחימה מאז הגעתו של גי דה לוסיניאן אל מול חומות עכו. שני הצבאות היו מותשים. אולם, בעוד שרוב צבאו של צלאח א-דין חזר לביתו למנוחת חורף, הצלבנים היה צריכים כעת להתמודד עם הקור והגשם של החורף ועם התמעטות המזון עד לאביב הבא.

בואם של המלכים

השגיאה הטקטית של צלאח א-דין, לא לתקוף מיד את הצבא הקטן של גי בעת שעשה דרכו לעכו, התבררה בכל עוצמתה עם חידוש הלחימה באביב של 1190. הצלבנים ניצלו את החורף לבניית מערך של תעלות וסוללות אל מול העיר, מה שיאפשר להם להחזיק מעמד אל מול התקפות של צבא מוסלמי גדול מהם בהרבה. אולם, בחודשי החורף התרחשו רק קרבות קטנים ומקומיים. הסולטן חלה ונפל למשכב. את חודשי החורף ניצל להחלמה.

ב-25 במרץ 1190 הגיע צי צלבני חדש מצור. גי וקונרד הצליחו להשלים זה עם זה וכתוצאה מכך, לאחר שקונרד העביר את החורף בצור, הוא שלח בתחילת האביב כוחות חדשים ואספקה. באותה עת חזר גם צלאח א-דין לעכו, בריא ומלווה בכוחות חדשים.

במהלך החורף בנו הצלבנים, מחלקי ספינות שהם פירקו, כלי מצור מרשימים כולל שלושה מגדלי ענק, שגובהם היה גבוה מחומות העיר. כדי לקרב את המגדלים אל החומה החלו הצלבנים למלא בעפר את החפיר מסביב לעיר. הלחימה כעת התמקדה במניעת התקדמותם של המגדלים אל  עבר החומות. כאשר ב-5 במאי 1190, הצלבנים מצליחים להביא את המגדלים עד החומה, המוסלמים מצליחים בעזרת זפת וחומרים נוספים להצית את המגדלים ולשרוף אותם.

בינתיים מגיעות לצלאח א-דין ידיעות מדאיגות על התקדמות צבאו של הקיסר פרידריך ברברוסה לעבר עכו. הסולטן שולח כוח גדולה צפונה לנסות לעצור את הצבא המאורגן הראשון שעשה את דרכו לארץ.

הגרמנים יצאו מרגנסבורג שעל הדנובה שבבוואריה ב-11 במאי, 1189 הצבא, 15,000 חיילים ומאות פרשים, היה המאורגן והממושמע ביותר מכל הצבאות האירופיים. הכוח היבשתי התכוון לצעוד למרחק של אלפי קילומטרים כאשר הוא צועד, בצורה מסודרת ומאורגנת, מרחק של 30 קילומטרים בכל יום. יחידות נוספות של הצבא הגרמני נשלחו דרך הים כאשר הם שטים דרך האוקיינוס האטלנטי אל הים התיכון. בפורטוגל עוזר הצבא הזה לנוצרים לנצח את המוסלמים מצפון אפריקה. בחורף הצי הגרמני מגיע למרסי או לסיציליה וממתין שם. בהמשך הוא יוצא לעבר ברינדיזי ומשם לצור ולעכו. הצי מגיע לעכו ביוני 1190.

בינתיים הכוח היבשתי צועד דרך הבלקנים בעודו נלחם נגד שודדים בולגרים וכחות חילוץ תורכים. ב-18 במאי ברברוסה כובש את העיר קוניה, בדרום אסיה הקטנה. משם הוא יוצא בהמשך דרכו לעכו. ב-10 ביוני, בעת שהקיסר חוצה את נהר הגוקסו מדרום לקוניה, הקיסר נפל מסוסו וטבע. סיבות האירוע אינן ידועות.

מותו של ברברוסה הייתה מכה קשה לצבא הגרמני. בנו, פרידריך משוואביה המשיך  במסע דורמה. אולם הצבא התפרק. תנאים קשים ומחלות היו מנת חלקן במעברי ההרים דרומה יחד עם התקפות חוזרות ונשנות מהמארב. ויכוח על תוואי המסלול מחלק את הכוח, כאשר חלק נוטשים ויוצאים בתוואי משלהם.

מעט מאוד מהגאווה והעוצמה של הצבא הזה נשאר כאשר שרידיו הגיעו לאנטיוכיה ב-21 ביוני, 1190.  לאחר חודשיים של התאוששות באנטיוכיה הגרמנים יוצאים לעבר טריפולי ב-29 באוגוסט, ולאחר מפגש וסיוע מקונרד ממונפרה 700 פרשים וכמה אלפי חיילים גרמניים מגיעים לעכו ב-7 באוקטובר כאשר בראשם עומד בנו של פרידריך ברברוסה, פרידריך משוואביה. אולם, גם כעת המזל לא האיר לגרמנים. ב-20 בינואר 1191, פרידריך משוואביה חלה ומת. מותו חיסל למעשה את הנוכחות המאורגנת של הגרמים במצור.

ביולי 1190 נפטרה במחנה הצלבני מול חומות עכו, סיבילה מלכת ירושלים ואשתו של גי דה לוסיניאין. גי היה מלך בזכות אשתו ועם מותה מצבו המשפטי התערער מאוד. קונרד שכבר מזמן רצה לקחת את המלכות לעצמו וכל השנים נטר טינה לגי ולסיבילה, נישא ב-24 באוקטובר ליורשת החדשה של מלכות ירושלים, אחותה למחצה של סיבילה, איזבלה. הנישואין היו בעייתים, בלשון המעטה. קונרד כבר היה נשוי, כנראה לשתי נשים, אחת באיטליה והאחרת בקונסטנטינופוליס. גם איזבלה הייתה נשואה, להמפרי השלישי מטורון, מאצילי הממלכה הצלבנית. הם נישאו כאשר איזבלה הייתה בת 11. לאחר שהמפרי, שהיה גם הוא במחנה הצלבני בעכו, לא ניסה לטעון לזכותו לשלטון בזכות נשואיו, דיון הירושה הפך לסוער ביותר. הארכיבישוף בלדווין מקנרטברי, איש הכמורה הבכיר במחנה, יחד עם הפטריארך הרקליוס נציגו של האפיפיור, התנגדו. אולם, בלדווין מת ב-19 בנובמבר, והפטריארך נפטר זמן קצר אחר כך. הדרך לנישואי קונרד ואיזבלה הייתה פתוחה ולהתמנותו של קונרד כמלך ירושלים. נשואיה של איזבלה להמפרי בוטלו והבישוף של פיזה השיא אותה לקונרד. מנשותיו האחרות של קונרד התעלמו.

קבלת הפנים לחתונה התקיימה ב-24 בנובמבר במחנה הצלבני. בעוד טוב לב כולם ביין, כמה מהאבירים השיכורים החליטו לערוך קרב אבירים מחוץ לחומות המחנה. בעוד האבירים עושים דרכם חזרה למחנה הם הותקפו מהמארב ונטבחו.

עם הגעת החורף קונרד ואיזבלה יצאו לצור עם הבטחה לשלוח תגבורת ואספקה. ההבטחה לא התממשה והרעב פשה במחנה.  צלאח א-דין בינתיים שלח את חיילים למנוחת חורף, הספינות הצלבניות עזבו ונמל עכו נפתח לספינות אספקה.

בחורף התמוטטה חלק מחומת עכו והצלבנים ניצלו את ההפתעה ותקפו. חיל המצב, רובם חיילים חדשים שהוזרמו לעיר הצליח, בקושי רב למנוע את כניסת הנוצרים אל העיר.

אולם התמוטטות החומה הייתה נחמה פורתה. עם בוא החורף של 1191 מצב המחנה הצלבני בעכו היה בכי רע. המזון לחיילים ולסוסים אזל, ורעב כבד פשה במחנה הצלבני. רבים החלו לאבד אמון שאי פעם אפשר היה לכבוש את עכו, לא כל שכן להחזיר את ירושלים לידי הצלבנים. הייאוש פשה בשורות הצלבנים – אבירים וחיילים לא מעטים ערקו לצד המוסלמי.

בספטמבר 1190 יצאו שני המלכים לדרך. ריצ'ארד הפליג ממרסי ופיליפ מגנואה ושני הציים המלכותיים נפגשו לאחר כמה ימים בסיציליה, ששם העניינים הסתבכו. מלך סיציליה, וויליאם השני, היה נשוי לג'ואן, אחותו של ריצ'ארד. כאשר הגיע ריצ'ארד לאי ויליאם השני מת ויורשו, טנקרד, סירב להחזיר לג'ואן את הנדוניה. במקביל, ביטל ריצ'ארד את אירוסיו לאליס, אחותו למחצה של פיליפ מלך צפרת במטרה להינשא לברנג'ריה, בתו של מלך נווארה, סנצו הששי. כמובן שזה לא שיפר את היחסים בין מלך אנגליה לצרפת.

לאחר הפסחא החלו להגיע לכוחות הצלבניים בעכו התגבורות הראשונות מהמערב וב-20 באפריל, 1191, הגיע פיליפ השני עם צי של שש ספינות שנשאו את פמלייתו האישית ועוד אצילים ואבירים צרפתיים. יחד את הגיע קונרד ממונפרה.  

פיליפ מיד החל בארגון מחדש של המחנה הצלבני. חיזוק הסוללות והביצורים, בניית כלי מלחמה חדשה והתארגנות למתקפה. ב-30 במאי החלו שבעה כלי ירייה להתחיל להמטיר אבנים על החומה ובמקביל גלגלו הצרפתים לעבר המגדל המקולל, מגדל גדול בנקודת המפגש של החומה הצפונית והמזרחית של העיר, "חתול וולשי" – מאין מגדל עץ על גלגלים שבראשו זרוע עם צבתות לפיתה שנצמדו לחומות ופירקו אותם. המגדלים וכלי הנשק כוסו בעורות שנשמרו רטובים כך שהמגנים לא יצליחו לשרוף אותם באמצעות פצצות של זפת (שנקראו "אש יוונית"). יחד עם המאמצים למלא בעפר את החפיר ולאפשר הכנסת מגדלים נוספים לפעולה כורים החלה לחפור מנהרות מתחת לחומות, בעיקר מתחת למגדלים. חידוש הפעילות ההתקפית העלתה את המורל במחנה הצלבני.

המוסלמים הגיבו על ידי ניסיונות להדליק את החתול והסתערו מעת לעת על התוקפים דרך פתחים מוסתרים בחפיר. בינתיים חפירת המנהרות מתחת לחומה הגיעה לעומק מספיק בשביל להצית את הקורות שהחזיקו את המנהרה ולמוטט את החומה שמעליה. הצלבנים הסתערו לתוך הפתח שנפער בחומה ואפילו הצליחו לזמן קצר להחזיק ראש גשר בתוך העיר. אבל המוסלמים היכו בהתקפת נגד והצלבנים נאלצו לסגת. באותו לילה תוקנה החומה.

משא ומתן על כניעה

ריצ'ארד הגיע לעכו ב-8 ביוני, לאחר תלאות בדרך. לאחר שעזב את סיציליה הצי שלו נתקל בסערה והספינות התפזרו לכל עבר. חלק מהספינות הגיעו לקפריסין, כולל הספינה הנושאת את ברנג'ריה אשתו של ריצ'ארד. השליט הביזנטי של קפריסין, אייסק דוכס קוממנוס, רצה כופר עבור האנשים רמי הדרג שנפלו ברשתו. ריצ'ארד נחת בלימסול ב-5 במאי, ובמרדף לאורכו ורוחבו של האי שיחרר את אנשיו ובני משפחתו, ותוך כדי כך כבש גם את קפריסין. לאחר שעזב את קפריסין נתקל ריצ'ארד בספינת מלחמה מוסלמית בדרכה מביירות לעכו. לאחר קרב הספינה עמוסת הנשק והאספקה נפלה בידיו.

הגעתו של ריצ'ארד הציתה מחדש את התחרות בין שני המלכים יחד עם שלל תככים מקומיים. עם הגעתו של ריצ'ארד לקפריסין מיהר גי דה לוסיניאן לאי על מנת לקבל את תמיכתו של מלך אנגליה נגד קונרד ממונפרה. סיבילה, אשתו המנוחה של גי, הייתה בת דודתו של ריצ'ארד והדה לוסיניאנים היו וסלים של מלך אנגליה. ריצ'ארד מודיע שהוא תומך בגי בוויכוח על הכתר של ממלכת ירושלים הצלבנית, וקונרד מסתלק בשקט מהמחנה מול חומות עכו וחוזר לצור.

תשעה ימים לאחר הגעתו של ריצ'ארד פיליפ קורא לצאת להתקפה. ריצ'ארד טוען שהוא עוד לא מוכן. כמה ימים אחר כך פיליפ חוזר על בקשתו, ריצ'ארד מסרב ומלך צרפת יוצא לבד להתקפה אל מול חומות העיר. ההתקפה נכשלת.

בינתיים שני המלכים נופלים למשכב. חולים. בעוד המחנה מחכה להבראת מנהיגיו מגיעים הכוחות הנוספים של מלך אנגליה, שהתארגנו בקפריסין,  ביניהם מספר גדול של אבירים עם ניסיון קרבי לא מבוטל. הספינות שמגיעות כעת לעכו צרות על העיר ומונעת הכנסת אספקה ותגבורות ומכונות המלחמה הצלבניות ממטירות אבנים, חצים ורומחים ללא הפסק לעבר חומות העיר. החל מה-2 ביולי הלחץ הצלבני על עכו ממשיך בכל שעות היממה, בחומות מתחילים להתגלות בקיעים וחלקים מהן אף מתמוטטים.

האמירים בעכו, מפקדי חיל המצב מבינים שהמצב אבוד ושליחים מתחילים לדון במשא ומתן לכניעה. הדרישות הצלבניות היו גבוהות כאשר ריצ'ארד והאבירים שזה עתה הגיעו רצו להמשיך ולהילחם ולהכניע את העיר. המשא ומתן גורם לקרע בין פיליפ לריצ'ארד וגם קרע בין צלאח א-דין למפקדי חיל המצב בתוך העיר.

ב-7 ביולי צלאח א-דין יוצא להתקפה על המחנה הצלבני, התקפה שמטרתה לא הייתה ברורה במיוחד. ההתקפה נכשלת ובאותו ערב מתרחשת רעידת אדמה עוצמתית בגליל המורגשת היטב בעכו. בעקבות הרעידה והלחימה שלא פוסקת לרגע, המגדל הארור, גדול מגדלי העיר, מתמוטט. המוסלמים עוד מצליחים לסתום את הפרצה. המצור נכנס ליומו ה-653 – אחד מקרבות המצור הארוכים ביותר בימי הביניים. חיל המצב בתוך העיר כבר נואש מהאפשרות שצלאח א-דין יוכל לפרוץ את המצור ולהציל אותם.

ב-12 ביולי מגיעים ראשי חיל המצב המוסלמי למחנה הצלבני לדון על תנאי הכניעה. המוסלמים מסכימים להעביר את עכו לידי המוסלמים, להחזיר את הצלב הקדוש. הצלבנים הבטיחו לאפשר למוסלמים לעזוב בשלום העיר עם משפחותיהם ורכושם – על פי המקורות המוסלמיים, המקורות הצלבניים טוענים שללא הרכוש. צלאח א-דין יהיה חייב לשחרר שבויים צלבניים (המספרים נעים בין 50 לאלפיים), כאשר המלכים יהיו אלה שיחליטו מי ישוחרר. בנוסף צלאח א-דין ישלם פיצויי מלחמה למלכים הצלבניים בגובה של 200,000 ביזנטים. אחד המקורות מזכיר שקונרד, שבינתיים חזר לעכו, יקבל 14,000 ביזנטים בתמורה לתיווכו בהשגת ההסכם.

לאחר שסוכמו התנאים שערי העיר נפתחו והצלבנים נכנסו לעכו. נסי המלכים הועלו על החומות, וצלבים הותקנו בראשי הכנסיות. קונרד העמיד את הנס שלו מעל למסגד הראשי של העיר. עם נפילת העיר החלו הצלבנים לריב על הרכוש כאשר בעלי הבתים והמוסדות הקודמים והקומונות האיטלקיות דורשות לקבל חזרה את שכונותיהם ובתיהם מלפני נפלית העיר לידי המוסלמים והחיילים שצרו על העיר במשך תקופה כל כך ארוכה רצו גם הם את חלקם. הקומונות האיטלקיות קבלו גם הבטחות לקבלת נחלות ורכוש בעכו בעבור עזרתן בהבאת החיילים אל העיר ובנשיאת הנטל של המצור הימי. הסידורים האלה הרתיחו רבים מהלוחמים הצלבניים ורבים עזבו וחזרו בזעם למדינותיהם, ביניהם היה גם פיליפ השני, שמיד לאחר שנכנס לעיר הודיע על כוונתו לשוב לצרפת (הוא הגיע לצרפת בחג המולד).

בינתיים יתר חלקי ההסכם לא התקדמו. לצלאח א-דין לא היה כסף זמין לשלם את הפיצויים והוא החל לדון על תנאי התשלום ובכמה תשלומים הוא יועבר. החלפת השבויים גם היא לא התנהלה כסדרה.  כאשר צלאח א-דין הצליח לגייס כמחצית הסכום הוא החל לנהל משא ומתן על בטחונות שיקבל מהצלבנים לגבי שחרור השבויים שבידיהם – אנשי חיל המצב של עכו.

קשה לדעת מי הפר את ההסכם קודם. הנוצרים טענו שצלאח א-דין לא היה מוכן להחזיר את הצלב הקדוש וצלאח התמהמה עם הכסף.

השאלה מי הפר את ההסכם קודם? צלאח או ריצארד קשה לדעת. הנוצרים טוענים שצלאח לא היה מוכן להעיבר את הצלב האמיתי והתמהממה. כנראה שהצלב הקגוש הובא לשפרעם ואפילו הוצג בפני נציגים של הצלבנים. בתחילת אוגוסט לריצ'ארד נמאס לחכות והוא מוציא את כל חיל המצב המוסלמי של עכו שהיה בידיו, יש הטוענים שעם הנשים והילדים, ומוציא אותו להורג מחוץ לחומות עכו. בזה הגיע ההסכם לידי סיום – הוא לא התקיים.

ב-23 באוגוסט 1191 ריצ'ארד עוזב את  עכו עם צבאו ופונה דרומה. ב-7 בספטמבר הוא מנחיל לצאלח א-דין תבוסה קשה ביער השרון בקרב ארסוף. שלושה ימים אחר כך הוא כובש את עכו. אבל, ירושלים, המטרה שלשמה התכנס מסע הצלב השלישי, לא נכבשה. בינואר 1192 הוא מצליח לראות את העיר מנבי סמואל, אבל אליה הוא לא בא.

מסע הצלב השלישי הגיע לידי סיום. ריצ'ארד וצלאח חותמים על הסכם שביתת נשק למשך שלוש שנים המשאיר בידי הצלבנים את רצועת החוף בין עכו ליפו. לפני שהוא עוזב את הארץ ריצ'ארד, בעצת אנשי פמלייתו, מאשרר לקונרד ממונפרה את התואר מלך ירושלים. גי דה לוסיניאין הצטרף להסתפק ברוזנות על קפריסין.  

ספינתו של ריצ'ארד נטרפה ליד ונציה, בדרכו חזרה לאנגליה. הוא נופל בשביו של אחד האצילים שאתו התקוטט לפני חומות עכו, הדוכס ליאופולד.  נעצר על ידי ליאופולד, אותו ליאופולד שהוא התייחס אליו בזלזול ליד חומות עכו. הוא נכלא ושוחרר רק כעבור שלוש שנים. קונרד ממונפרה נרצח ב-28 באפריל 1192, על ידי מתנקשים שכת החששאינים שחדרו לארמונו מחופשים לנזירים.

עכו הצלבנית פרחה. היא הפכה להיות בירת ממלכת ירושלים הצלבנית החדשה והמצומצמת, מרכז הסחר בין המזרח למערב, מקום מושבים של הקומונות המסחריות הגדולות של אירופה ומסדרי האבירים הלוחמים. מאה שנה היו ימיה. ב-1291 היא נפלה לידי השליט הממלוכי הסולטן אל מאליק אל אשרף חליל בן קלאון. לאחר מצור קצר הגייסות המוסלמים פרצו לעיר וטבחו בכל התושבים שלא הצליחו להימלט דרך הים. הסולטן צווה להחריב את עכו עד היסוד שלא תשמש שוב ראש גשר לשובם של הצלבנים לארץ ישראל.

העיר נותרה בחורבנה במשך 300 שנה.