רכס החרמון משתרע על פני 1,000 קמ"ר המתחלקים בין ישראל, סוריה ולבנון. פסגת החרמון, בגובה של 2,807 מטרים, נמצאת בסוריה. בתחומי ישראל רק 7% מרכס החרמון. הפסגה הגבוהה ביותר בשטח הישראלי, מתכסה שלגים בחורף ומתנשאת לגובה של 2,224 מטרים. רכס החרמון הוכרז כשמורת טבע ב־1974 והוא כולל בעלי חיים וצמחים ייחודיים. בגלל תנאי האקלים המיוחדים של החרמון הפריחה בחרמון מתאחרת ומתקיימת בחודשי הקיץ כאשר פריחת האביב ביתר הארץ הסתיימה.
בימי קדם היה החרמון הר מקודש, כאשר על פי המסורת היהודית כאן נכרתה ברית בין הבתרים, בעוד שעל פי המסורת הנוצרית בהר חרמון התרחש נס ההשתנות של ישו (הטרנספיגוראציה). בתקופה הצלבנית, כאשר החרמון היה בידי המוסלמים, החלו לזהות את מיקום נס ההשתנות בהר תבור. היותו של החרמון אזור גבול עם סוריה ולבנון, מגביל את הסיורים בו להר חבושית, אתר הקרב על החרמון, הר כחל, הר סנאים ונחל גובתה. כל הסיורים בחרמון מחייבים תיאום מראש עם חטיבת החרמון (04-6966207).
במלחמת יום הכיפורים מוצב החרמון נפל לידי הסורים בשעות הראשונות של הלחימה. בקרב הראשון נהרגו בחרמון 16 לוחמים ונשבו 33. ב־8 באוקטובר ניסה כוח של גולני לכבוש מחדש את כתף החרמון, נתקל במארב של קומנדו סורי ונאלץ לסגת. לקראת סוף המלחמה, ב־21 באוקטובר, הונחת כוח של צנחנים במרומי ההר ותפס את שיא החרמון. כיבוש מוצב החרמון הישראלי הוטל על חטיבת גולני. לאחר קרב קשה שבו נפלו 55 לוחמים נכבש מחדש מוצב החרמון ב־22 באוקטובר.

נפוליאון בצפת

ב־1798 פלש נפוליאון למצרים, שנחשבה על ידי הבריטים כמבואה לאימפריה שלהם בהודו ובמזרח הרחוק. המצביא הצרפתי, לעומת זאת, ראה בכיבוש מצרים אפשרות ליסוד אימפריה מזרחית דוגמת ממלכתו של אלכסנדר מוקדון. חלומותיו התנפצו אל מול אוניות המלחמה של הורישייו נלסון. לאחר שנלסון הטביע את הצי הצרפתי בחופי מצרים, נותר נפוליאון ללא אפשרות לקבלת תגבורות מצרפת. הוא סירב לומר נואש ובאביב 1799 חצה את מדבר סיני בדרכו לכיבוש ארץ ישראל. הצרפתים התקדמו לאורך החוף כמעט ללא התנגדות והגיעו עד לעכו. הבריטים הנחיתו בעכו כוחות מהים כדי לתגבר את ג'זאר. בעודו עומד מול חומות עכו הבצורות ורואה כיצד מתקפה אחר מתקפה נהדפת על ידי חייליו הבוסנים של ג'זאר הקשיש, מחליט נפוליאון לשנות כיוון ולכבוש את הגליל. ב־26 בדצמבר 1799 הוא מורה לראש מטהו: "לתת הוראה לג'נרל מירא שיצא מחר עם מאתים פרשים, שני תותחים וחמש מאות אנשי חיל רגלים, כדי להתייצב בצפת, לפזר את ריכוזי האויב, וללכוד את המצודה".
המצודה הצלבנית הגדולה בצפת, כפי שתוארה על ידי קצין ההנדסה של הכח הצרפתי שנשלח לצפת, היתה מבנה מרשים שראה כבר ימים טובים יותר: "המצודה הגדולה נמצאת על גבעה החולשת על כל הסביבה. לאורך החומה מצויים עשרה מגדלים. החומות מתנשאות לגובה של חמישה עשר רגל לפחות [חמישה מטרים] ועבות כשישה [2 מטרים]. הן בנויות מלבנים של אבן חול ומחוברות בטיח. באמצע חומת המצודה, מעל לחורבות קדומים, מתנשא ארמון ישן שנראה כי נבנה בתקופה הצלבנית. שנים ממגדליו גבוהים מאוד, וחולשים על הסביבה. מראש המצודה נגלית הכינרת בכל הדרה. במצודה שלושה תותחים לירי כדורי ברזל ושלושה נוספים לירי פגזים. לא נמצא תחמושת עבור תותחים אלה. שער המצודה מחוזק בברזל וסגור בשני בריחים. בראש החומה שיניות להגנה. הגבעה שעליו יושבת המצודה כה תלולה, עד כי ניתן להגן עליה אפילו באבנים".
המצודה הייתה ריקה. הכוח העותמאני שהחזיק במקום נמלט לפני הגעת הצרפתים, ואלה תפסו עמדות במצודה ושלחו סיורים לגשר בנות יעקב ולמקומות אחרים בגליל. תיאור מעניין מוסר לנו ז'אק מיו, קצין האספקה של כוח הפשיטה: "היום עבר עלינו במנוחה. התבוננתי בענין רב בנשות העיר, וראיתי יהודיה יפה מאוד. גם הגברים הם מגזע יפה, ולבושם הלבן והנקי נאה יותר מזה של המצרים".
נפוליאון השאיר 200 חיילים בצפת והחזיר את עיקר כוח הפשיטה לעכו. עשרה ימים לאחר שעזב הכוח העיקרי את צפת תקפו העותמאנים את העיר. החיילים הצרפתים הסתגרו במצודה, והתורכים, שלא הצליחו לפרוץ את החומות, שרפו בזעם את העיר. נפוליאון מחזיר את הג'נרל מירא לצפת, וזה רודף אחר הכוח העותמאני עד לגשר בנות יעקב. נפוליאון מבין שהתקיפה העותמאנית על צפת נועדה להסוות את תנועת הכוח העותמאני העיקרי שחודר לעמק יזרעאל ומשם מתכוון לעלות על הצרפתים מול חומות עכו. בפעולה מהירה שולח נפוליאון את הג'נרל קלבר, שישב בנצרת, לרדת לעמק יזרעאל ולתקוף את העותמאנים מצפון בזמן שנפוליאון עצמו מפתיע את הכוח העותומאני ממערב. החיל העותמאני ניגף לחלוטין ונפוליאון נוחל את אחת מהצלחותיו הצבאיות הגדולות ביותר, בקרב שיקרא בעתיד "קרב התבור".
הגעת הצרפתים לא בישרה טובות לצפת. העיר נשרפה על ידי החיילים העותמאנים ונבזזה שוב על ידם עם נסיגת צבאו של נפוליאון, כאשר חזר חיל המצב העותמאני לתפוס את המצודה. ג'זאר ראה בנוצרים וביהודים משתפי פעולה עם הצרפתים ונקט שורה של סנקציות נגדם. ייתכן שאפילו רצה לטבוח בכל הנוצרים והיהודים בתחומי שלטונו, אולם סיר סידני סמית, מפקד הכוח הימי הבריטי שסייע לג'זאר, איים שאם ייפגע ולו נוצרי אחד הוא יפגיז את עכו ויעלה אותה באש. ג'זאר ביטל את הגזרה, אולם היתה זו רק יריית הפתיחה לתקופה לא פשוטה בתולדות הקהילה היהודית של צפת.

סיור ברובע המצודה

נתחיל את הסיור בכיכר הדוידקה. נעלה במעלות משה פדהצור לדרך חטיבת יפתח. כאן נעלה דרך גן המצודה לנקודת התצפית בראש המצודה, משם נוכל לצפות בחפירות הארכיאולוגיות שנערכו במקום. נרד חזרה לדרך חטיבת יפתח ונלך צפונה. בדרך נעבור ליד הכנסייה הסקוטית ונגיע למוזאון התנ"ך הישראלי (כיום סגור).
נמשיך בדרך חטיבת יפתח עד למכללת צפת — בבית חולים הדסה הישן. מכאן נעשה את דרכנו חזרה לכיכר הדוידקה לאורך רחוב ירושלים.

מצודת צפת
מרכז העיר צפת
רחוב הפלמ״ח, דרך חטיבת יפתח
ראשיתה של המצודה כנראה ב"מבצר ספף", אותו בנה יוסף בן מתתיהו במרד הגדול נגד הרומאים. בשנת 1102 הוקמה כאן מצודה צלבנית. לאחר מפלת הצלבנים בקרב קרני חיטין (1187) נפלה המצודה לידי צלאח א־דין. עם שובם של הצלבנים לצפת (1240), נבנתה המצודה מחדש והפכה לאחת הגדולות במצודות המזרח.
בשנת 1266 הצליח בייברס, סולטן מצרים הממלוכי, להשתלט בעורמה על המצודה. הוא טבח בצלבנים והקים במקום מגדל עגול, שהתנשא לגובה 60 מטרים. בתקופה העות'מאנית הוזנחה המצודה. במאה ה־18, בימיו של ד'הר אל־עמר, זכתה המצודה לשיקום חלקי, אך בשנת 1837 חרבה ב"רעש הגדול". בשטח המצודה נערכות כיום חפירות.

הכנסייה הסקוטית
עולי הגרדום, מונטיפיורי
כנסייה שבנייתה לא הושלמה, שריד לפעילות המיסיון הסקוטי בצפת מהמאה ה־19. לאחר 1948 שימשה כבית הבראה ואחר כך כמקום תלמוד תורה.

מוזאון התנ"ך הישראלי
דרך חטיבת יפתח 3
israelbiblemuseum.com
בבית ערבי ישן, על גבול רובע האמנים בצפת, שכן מוזאון התנ"ך הישראלי. המוזאון לא היה אלא גלריה בה מוצגות עבודותיו של האמן פיליפ רטנר. רטנר יוצר בהשראת סיפורי התנ"ך, המתבטאים באופנים שונים ביצירותיו. בשיאו הוצגו במוזאון כ־300 יצירות. המוזאון, שנוסד ב־1984, שימש גם כסטודיו העבודה של פיליפ רטנר וכגלריה לעבודותיו של אמן נוסף — ח. גליצנשטיין — שיצר גפיקה, תמונות, תחריטים ופסלים בהשראת נושאים תנ"כיים. המוזאון נסגר בשנים האחרונות עקב סכסוך עם עיריית צפת, אולם הבניין העתיק עדיין מרשים.

בית חולים הדסה הישן
בניין מכללת צפת
ירושלים 11
בסוף המאה ה־19 היו התנאים התברואתיים בצפת ירודים ביותר, עם שיעורי תחלואה ותמותת תינוקות גבוהים. הקהילה היהודית בצפת נסמכה בעיקר על שירותי הרפואה במסיונים הנוצריים. בראשית המאה ה־20 הפעיל הישוב היהודי לחץ על הברון רוטשילד, פטרון הישוב, על מנת להסדיר מערכת תברואה יהודית ועצמאית. השטח נקנה ב־1889 וכמעט שני עשורים אחר כך בית הדסה, בית החולים היהודי הראשון בצפת, נפתח ב־1912. במלחמת העולם הראשונה החרימו השלטונות העות'מנים את הנכס והפעילו שם בית חולים צבאי, אולם עם תום המלחמה חזר בית החולים לידיים יהודיות. ליתר דיוק, הוא חזר לידי קבוצה ציונית שלימים תקרא "הדסה", ועל שמה קרוי המבנה. המקום הפך לבית החולים המוביל בארץ למחלות ריאה. במקום התאשפזו גדולים וטובים כרחל המשוררת, יצחק בן צבי, משה שרת וא"ד גורדון. במלחמת העצמאות פונו חולי השחפת למקום אחר, ובית החולים הפך שוב לבית חולים צבאי שפעל בתנאים קשים, ללא אספקה וחומרי הרדמה. עם קום המדינה הפך לבית חולים ממשלתי, וכזה נשאר עד להקמת בית החולים "זיו", אז הפך לסמינר למורים. בשנים האחרונות שופץ המבנה והוא משמש כיום את מכללת צפת.