תקופת הברזל — השכבות הישראליות
העיר הכנענית האחרונה של מגידו נהרסה בשריפה עזה. תושביה נהרגו או נמלטו ועל חורבותיה קמה עיר חדשה לגמרי. התושבים החדשים השתמשו בכלים מסוג אחר, סגנון בתיהם היה שונה והעיר שהקימו לא דמתה כלל לזו שקדמה לה.
המחקר קושר את האוכלוסייה החדשה להתגבשותם של שבטי ישראל והתיישבותם בערים הכנעניות שחרבו או ננטשו. מתוך שלושים שכבות היישוב של מגידו רק שלוש שייכות למגידו הישראלית, אך שכבות אלה והקשר שלהן למשמעויות היסטוריות ומקראיות נמצאים בבסיס ויכוח נוקב בעולם המחקר הארכיאולוגי של ארץ ישראל. עשרות מחקרים ומאמרים, דיונים וסימפוזיונים הוקדשו לשלוש השכבות הבודדות הללו, אבל פירושן ומיקומן על הרצף ההיסטורי נמצא בבסיס הקשר בין הארכיאולוגיה למקרא ובבסיס הבנת האירועים ההיסטוריים המתוארים בו.
השכבה הישראלית הראשונה זכתה למספור VB — כלומר, החלק הקדום יותר של שכבה 5. מדובר בעיר שנוסדה אחרי שנת 950 לפנה"ס. ראשיתה מקבץ מבנים על גבעת מגידו, שאחד מהם היה ככל הנראה גדול מהיתר — אולי מצודה או בית מושל. יש חשיבות רבה לתאריך שבו נוסדה העיר ולזהותם של מחריבי העיר הכנענית שקדמה לה. המקדימים את יסודה של העיר משייכים אותה למלכות שלמה. המאחרים טוענים שהעיר הכנענית האחרונה נהרסה על ידי השבטים שהתיישבו בהרים מסביב לעמק יזרעאל — אותם שבטים שהתגבשו לכדי הממלכה הישראלית הצפונית, ממלכת ישראל.
שני פסוקים מקראיים מייחסים את מגידו לשלמה. במלכים א, ט-ט"ו, מסופר ששלמה "העלה מס" כדי לבנות את "ירושלים, חצור, גזר ומגידו". יגאל ידין ואחרים ראו בפסוק הזה עדות לכך ששלמה בנה שערים וביצורים בערים הללו, אף שלא דובר בו על ביצורים, שערים או חומות. במלכים א, ד-י"ב, נאמר שלשלמה היו "שנים עשר נציבים על כל ישראל", ביניהם בענא בן אחילוד שהיה נציב על "תענך, מגידו וכל בית שאן… מבית שאן ועד אבל מחולה עד מעבר ליקנעם". אם מלכותו המזהרת של שלמה הגיעה עד עמק יזרעאל, וחורבן העיר הכנענית האחרונה היה במחצית הראשונה של המאה העשירית לפנה"ס או סמוך לזה, ניתן לייחס את השכבה הראשונית והדלה הזו לימי שלמה. כיום, לאחר בדיקות פחמן 14 רבות ומדויקות יותר, נכון יותר לייחס את השכבה הזו להתיישבות הראשונית של שבטי ישראל הצפוניים.
במהלך החפירות של משלחת שיקגו התגלה שבר אבן בגובה 26 סנטימטרים, חלק מאסטלת ניצחון שהציב פרעה שושנק — או בשמו המקראי שישק — במגידו. שלושה מקורות היסטוריים יש למסע שישק לארץ ישראל: התיאור המקראי, כתובת שישק בקרנק שבמצרים והאסטלה שהתגלתה במגידו. ספר מלכים א וספר דברי הימים ב מתארים בפירוט רב את מסעו: "ויהי בשנה החמישית למלך רחבעם עלה שישק מלך מצרים על ירושלם", נאמר בספר מלכים א (פרק י"ד). בפרק י"א מסופר ששישק העניק מקלט מדיני לירבעם בן נבט, המלך הראשון של ממלכת ישראל, לאחר שזה מרד בשלמה. ספר דברי הימים ב, המאוחר יותר, מוסיף על תיאור מסעו של שישק: "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית, לַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם, עָלָה שִׁישַׁק מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, עַל-יְרוּשָׁלִָם: כִּי מָעֲלוּ בַּיהוָה. בְּאֶלֶף וּמָאתַיִם רֶכֶב, וּבְשִׁשִּׁים אֶלֶף פָּרָשִׁים; וְאֵין מִסְפָּר, לָעָם אֲשֶׁר-בָּאוּ עִמּוֹ מִמִּצְרַיִם — לוּבִים סֻכִּיִּים, וְכוּשִׁים. וַיִּלְכֹּד אֶת-עָרֵי הַמְּצֻרוֹת, אֲשֶׁר לִיהוּדָה; וַיָּבֹא, עַד-ירושלים" (דברי הימים ב, פרק י"ב).
המקור המצרי למסעו של שישק הוא כתובת שהציב המלך בקיר של מקדש האל אמון בקרנק.
מסע שישק לארץ ישראל נערך סביב שנת 925 לפנה"ס. על פי התיאור והמקור המקראי הניחו חוקרים רבים שהיה זה מסע של כיבוש והרס ברחבי הארץ, שבמהלכו חרבה השכבה הישראלית הראשונה במגידו. למעשה אין עדות להרס שכזה במגידו, ומעבר לכך — לא סביר שאסטלת הניצחון הוצבה על עיי חורבות. נראה ששישק הציב את האסטלה במגידו במטרה להמשיך ולהחזיק בארץ כנען גם לאחר מסע הכיבוש. ייתכן שרצה לחדש את השליטה המצרית בכנען, אך הלך לעולמו כשלוש שנים לאחר המסע, כך שהתוכנית לא יצאה לפועל.

עכו עם גלי קדר

תחילתו של המסע, כמובן, בהליכה קטנה לאיבוד. הייתי אמורה לפגוש את גלי בשער החפיר, אבל הגעתי לשער היבשה. מזל שעכו העתיקה קטנה כל כך — 400 מטרים על 400 מטרים בסך הכול — כך שהבלבול גזל ממני רק ארבע דקות הליכה. הרומן של גלי קדר — מטיילת, צלמת, חוקרת ועוד כהנה וכהנה תארים — עם עכו, הוא טרי. התרגשות של אהבה חדשה ניכרת באופן שבו היא מדברת על העיר, פוגשת את האנשים ומציצה בכל סמטה או דלת פתוחה. עכו של גלי היא עיר של אנשים חיים, לא של צלבנים מתים. עיר עתיקה שמחדשת את עצמה באופן אותנטי ועצמאי — בלי יד מכוונת של העירייה, ולפעמים אפילו נוכח התנגדות הממסד. ואין כמו מפגש עם חמודי במקום הקסום שלו כדי להבין איך זה קורה.
אנחנו עוברות דרך קונדיטוריית קשאש (עוד נחזור אליה) ונכנסות לחצר אבן גדולה — חאן אל פראנג'. מי שירצה להגיע לכאן בלי גלי יצטרך למצוא דרך אחרת — החאן נמצא בירכתי בית הספר 'טרה סנטה'. אומנם גם כאן יש מראות מוכרים של חאן חצי־מוזנח — מכוניות חונות, חיבורי חשמל פרוביזוריים וכו' — אבל העין מתמקדת מייד במתחם ירוק בלב החצר: שולחנות וכיסאות, עשרות עציצים, ספסל נדנדה וספק בית קפה ספק פונדק להולכי רגל שכולו צבע ואומנות — זה בית התה של חמודי.
חמודי מקבל את פנינו בחיוך גדול וסיגריה דולקת. הבגדים שלו צבעוניים כמוהו. הוא מכין קפה טוב בכוסות קטנות במטבחון הזעיר של המקום ואנחנו מתיישבים לשיחה. וואליד אשאש ועלי זריף, חברי ילדותו של חמודי, מצטרפים. תוך שתי דקות השיחה גולשת לתנאים בעכו העתיקה, שבה חיים היום כ־9,000 איש, ולמציאות החיים כדיירים מוגנים של עמידר (למעלה מ־65% מהנכסים בעכו העתיקה מנוהלים על ידי החברה). "פעם גרו פה 40,000," אומר חמודי. "אבל עכו כבר לא מה שהייתה בעבר." למה? לשלושת הגברים דעות נחרצות בנושא. "אבל זה לא העניין," אומר וואליד, "אנחנו צריכים לחשוב מה אנחנו יכולים לעשות בשביל עכו, ולא לחכות שיעשו בשבילנו."

חמודי פתח את המקום הקטן שלו בחאן אל פראנג' — חאן הצרפתים. עם הזמן, המילה 'פראנג'י' הפכה מילה נרדפת לזרים באופן כללי. החאן הוקם במחצית השנייה של המאה ה־16 במקום שבו ניצבה החצר המרכזית של הרובע הוונציאני בתקופה הצלבנית. בשנת 1535 העניקו העות'מאנים זכויות לסוחרים צרפתים בערי נמל שונות בים התיכון, ובהן גם עכו. הסוחרים קבעו בחאן את מקום מגוריהם ואת מרכזם המסחרי, והוא נקרא על שמם. באמצע המאה ה־16 רכשו הפרנציסקנים מספר חדרים בחאן, עשו בהם שימוש כפונדק ומאוחר יותר גם כבית ספר. בשנת 1791 גירש אחמד אל ג'זאר, מושל עכו העות'מאני את הצרפתים מהעיר והשתלט על ערוצי המסחר שלהם. בית הספר של הפרנציסקנים המשיך להתקיים, וכשיושבים בחצר של חמודי אפשר לשמוע את קולות הילדים מהמבנה הגדול, ומדי פעם לראות את המורים הנזירים חוצים את חצר החאן.
"כמה זמן יש לך את המקום הזה?" אני שואלת את חמודי. "זה לא שלי," הוא עונה. "כלום לא שלי, וכלום לא של אף אחד. אבל אני מטפח את הפינה הזו כדי שלאנשים יהיה מקום לשבת, לנוח ולשמוע על עכו באופן רגוע. באים לכאן מלא תיירים, מהארץ ומהעולם, הם עוברים בעיר צ'יק צ'אק וממשיכים הלאה. כאן הם יכולים לשבת כמה זמן שהם רוצים. לפעמים אני לוקח מישהו לסיור מודרך בעיר, לפעמים סתם כוס תה או קפה."

כולם דייגים

רגע לפני שהוא מגיש לנו כוס קפה שלישית אנחנו הולכות. וואליד הולך לסטודיו שלו ועלי מלווה אותנו לנמל. "בעכו העתיקה," הוא אומר לנו, "כל אחד הוא גם דייג. לא משנה מה הוא עושה בנוסף. חוץ מוואליד." עלי עצמו הוא גם כדורגלן עבר, שחקן ומוזיקאי בהווה. הוא היה חלק מרכזי מהמופע 'דיוואן', שאותו ביים מוני יוסף, ומהמחזה 'סמטאות מתנגשות'. "אני שר על עכו," הוא מספר. "מי שגדל כאן, עכו היא הכול בשבילו. אימא, משפחה. יש אצלנו הרבה פתגמים על כך שאת עכו אף פעם לא עוזבים." הנתונים מראים אחרת, אבל לנאמני העיר זה לא משנה. עלי מראה לנו את שתי ספינות הדיג המשפחתיות. אחת מהן הפכה לספינת תיירים שמארחת, בימים כתיקונם, גם חגיגות יום הולדת ואירועים אחרים.
הנמל במיקומו הנוכחי נזכר לראשונה בכתובת פיניקית. הכתובת מתוארכת למאה השישית או החמישית לפנה"ס והיא נמצאה בשובר הגלים הדרומי. חיטה יצאה מנמל עכו והגיעה למצרים, כך דיווח פקיד ששירת תחת בית תלמי. בתקופה ההלניסטית עלתה חשיבות הנמל. השרידים שנמצאו בו הגיעו מערים רבות בים האגאי והוא המשיך ושגשג גם בתקופה הרומית, אפילו לאחר בניית הנמל בקיסריה.
בימי הצלבנים, לאחר דעיכה בתקופה הביזנטית, הגיע הנמל לשיא גדולתו. הנמל שבנה הורדוס בקיסריה כבר נסתם בחול, והבכורה עברה לנמל עכו ולמפרצו הטבעי. הנמל לא הצליח להכיל את כמות הספינות שהגיעו ולא את גודלן של חלק מהן, שנאלצו לעגון מחוצה לו ולחכות לפריקה ולהעמסת המטען בסירות קטנות יותר. הנמל נחרב כמעט לגמרי לאחר הכיבוש הממלוכי של העיר, ושב לגדולה בימי דאהר אל עומר ששיקם את עכו לאחר שנים רבות שבהן עמדה בחורבותיה, ואחמד אל ג'זאר אחריו. כשכבשו הבריטים את הארץ, העדיפו להקים את הנמל המרכזי בחיפה ונמל עכו הפך לנמל הדייגים, ומאוחר יותר גם של הנופשים. "הדייגים של עכו תמיד היו הכי טובים," מתגאה עלי. "בגלל זה כשהיינו באים לדוג בחיפה או ביפו היו מגרשים אותנו." היום עלי כמעט ולא יוצא לדוג וגם ילדיו לא בתחום. אבל המסעדות הנהדרות בעיר מלאות בדגה המקומית.

מוזיאון עירוני

אנחנו נפרדות מעלי והולכות, סוף סוף, לפגוש את וואליד באמת. "וואליד הוא הסלבריטי של עכו העתיקה," אומרת גלי. עם כתמי צבע על הנעליים, כובע בוקרים מרוסס בצבעוניות ועבודה נוספת כמדריך אומנות בפנימייה לילדים בסיכון, וואליד הוא סלבריטי מסוג אחר. וואליד אשאש (קשאש) הוא בן למשפחה עכואית ותיקה. הקונדיטוריה שבשוק היא חלק מאימפריית קשאש הקטנה שאליה הוא מגיע מדי ערב כדי לעזור בהכנת המתוקים הנפלאים ליום המחרת. בימים כתיקונם הוא בסמטה שלו, או בגלריה. "אתה באמת היחיד בעכו שלא הולך לדוג?" אני שואלת כשהוא לוקח אותנו במבוך הסמטאות. הוא מחייך: "לא דג ולא משחק כדורגל, עלי צודק. אבל את כל השאר עשינו ביחד." אנחנו חולפים על פני כיכר ונציה (פסל סוסון הים שבמרכזה הוא מעשה ידיו של וואליד) ועל פני הכניסה למנהרה הטמפלרית, הולכים עוד קצת ימינה ושמאלה, חולפים על פני גלריית קרמיקה יפה, עוברים ליד מגרש כדורסל מאולתר בתוך מה שנראה כמו שרידי מצודה צלבנית או ממלוכית, ומגיעים. סמטה קטנה, מקורה, הפכה לגלריה הפרטית של וואליד — כזו שכולם יכולים לבוא וליהנות ממנה. וואליד החל את דרכו כאמן עצמאי לפני שנים רבות. בשלב מסוים, כשהפך חלק מרכוש המשפחה לסוויטת אירוח קטנה ומתוקה, החליט ליפות גם את הסביבה החיצונית. מעקות נצבעו, עציצים הונחו בפינת הרחוב והקמרון הארוך המוביל אל הסוויטה הפך למוזיאון של וואליד. העבודות שלו, במגוון מדיומים וטכניקות, תלויות על הקירות. הוא הקים תאורה והמשיך במסע פרטי לשיפור פניה של עירו האהובה. בהתחלה, גורמים רשמיים עיקמו את האף נוכח היוזמה ואף הסירו פסלים שלו מהמרחב הציבורי, אבל לאט־לאט גם שם הבינו את התרומה האדירה שלו לעיר.
בסוג של היפוך לתיאוריית החלונות השבורים, יוזמת הטיפוח שוואליד הביא לסמטאות הדביקה את התושבים והתושבות. לאט־לאט הפכו חזיתות הבתים לתערוכה ביתית של פרחים, אומנות מסורתית ותאורה, כל אחד לפי טעמו או טעמה. סמטה אחר סמטה "נדבקת" בחגיגה והתוצאה המשמחת והיצירתית נותנת "קונטרה" להזנחה מצד אחד, ולשיפוצים היוקרתיים מהצד השני. בסטודיו של וואליד, הנמצא משמאל לכניסה לסמטה, אנחנו מדברים שוב על עכו ועל התיירות המגיעה אליה. על ימי הזוהר, ימי השפל ועל המתח שתמיד קיים בערים עתיקות בין הרצון לשמור על האותנטיות ובין הרצון למשוך תיירים. תוך כדי שיחה גלי ואני מתבוננות בעבודות האומנות שבגלריה: חלקן הומוריסטיות, מתבדחות על אמריקה ועל תרבות הצריכה. אחרות שוברות לב: פסל עשוי מראשי בובות לזכר אלפי הפליטים שטבעו בים התיכון בחפשם אחר עתיד טוב יותר. ציור של גבר פלסטיני מחזיק בבנו המת — מחווה לציורי הפייטה המפורסמים של ימי הרנסאנס. וואליד אופטימי, פעלתן, מאיר פנים — אבל הוא לא חף מביקורת על מה שקורה בעירו, בארצו ובעולם. הוא מראה לנו את סוויטת האירוח של המשפחה, ואת זו החדשה שעוד לא פתחה את שעריה לקהל. כשחפר ובנה את קומת המרתף של הגלריה גילה בור מים צלבני. בגלל עומקו הוא נתן אותו לשכנו, המפעיל חמאם טורקי מטופח. בעכו העתיקה, כל שיפוץ יכול להפוך לתגלית ארכיאולוגית. וואליד מציע לנו עוד כוס קפה, אבל בלוטות הטעם שלנו ממהרות אל היעד הבא — המסעדה של ערין. אנחנו עוברות דרך הקמרון שמשמאל לגלריה והים נפתח לפנינו. מצד שמאל, חומוסיית אלעאבד מסתירה מאחורי השם הפשוט עולם שלם של מטעמים.

בשם האב

ערין כורדי אלעאבד מקבלת את פנינו בכובע טבחיות כחול וחיוך רחב. את רוב השיפוץ במסעדה, שהייתה פעם חנות המזכרות המשפחתית, עשתה לבד. היא אוחזת בבטחה במקדחה כמו במחבת ועושה הכול ביעילות שיא. "קצת או הרבה?" שואלת אותנו. "קצת," אני עונה, בעיקר מתוך נימוס, אבל כשהצלחות מתחילות להגיע לשולחן אני שמחה שלא אמרתי הרבה. קודם כול מגיעה קובנייה צמחונית: תפוח אדמה ובורגול מטוגנים עם הרבה־הרבה בצל, מתובלים בבהרט מיוחד שבן זוגה טוחן — סוג של קובה מפורקת מושלמת. "אני לא טבחית יצירתית," היא אומרת לי. "אני לא מביאה את עצמי לידי ביטוי במטבח — זו לא הדרך שלי. אני פשוט רוצה שאנשים יוכלו לטעום מה שאני אכלתי בבית שלי. מה שאנחנו אוכלים פה, בעכו, לא במסעדות." הכי ביתי, הכי טעים. אנחנו עוברות לחובזי — חוביזה טרייה מטוגנת עם בצל, לימון ושמן זית. אולי המאכל הכי גלילי שקיים. כשאני קוראת למנה הבאה מג'דרת בורגול, היא מתקנת אותי: "לא, לא, מג'דרה זה עדשים עם בורגול. מבעטרה זה עדשים עם אורז." גלי ואני מופתעות, אבל אוכלות בכל מקרה. מעולם לא שמענו על המבעטרה. אנחנו ממשיכות עם קישואים מטוגנים, ילנג'י (עלי גפן בסגנון טורקי. הם קרויים ילנג'י — "שקרן" בטורקית, כי אין בהם בשר, אבל בילנג'י של ערין דווקא יש בשר) ואז מגיעה גולת הכותרת, לפחות מבחינתי: הטרידי. בקערה עמוקה מניחה ערין קרעי פיתה קלויה, שקדים, גרגירי חומוס ויוגורט. מעל לכול היא מפזרת עלי כוסברה ואז, כדי להוסיף חטא על פשע, שופכת על כל הטוב הזה סמנה רותחת. רחש השמן המזוקק הרותח הנשפך על היוגורט הקר הוא כנראה הצליל הערב ביותר לאוזן ולחיך. ערין מספרת על אבא שלה, שהיה בעצמו בעליה של מסעדת הגליל ומאוחר יותר של מסעדת המגדלור. אימא שלה ניהלה חנות מזכרות. ערין העבירה את ימיה בין החנות למסעדה, בת בית במטבח, במזח ובטיילת. היא למדה עבודה סוציאלית והנחיית קבוצות, ועבדה עם נערים ונערות מהשכבות החלשות ביותר של עכו. אחרי יותר מעשור של עבודה בתחום, התעורר בה רצון למשהו אחר — גם למנוחה, וגם צורך לכבד את זכרו של אביה, שבינתיים הלך לעולמו. "לא יכולתי לחשוב שאחרי כל השנים האלה אין מסעדה של אלעבאדי בעיר," היא אומרת. אנחנו מסיימות את הארוחה בקפה, כמובן, ומבטיחות לעצור בחנות התבלינים של בעלה. אבל לפני כן — יש לנו תחנה נוספת.

עיר של אבן וזהב

התבלבלנו רק פעם אחת לפני שהגענו למבנה האבן הדרמטי שבו עובד עאמר סלים — אבל לא רק באשמתנו. אלמדרסה, בית הספר שהקים סלים ללימוד סיתות אבן בשיטות מסורתיות ובנייה מסורתית — עבר למשכנו החדש רק לאחרונה. סלים — זקנו עבות ושחור וחיוך על פניו — הוא בן למשפחה שעוסקת בשימור מבנים כבר שנים ארוכות, אבל עאמר לקח את הזמן עד שהצטרף לתחום — כמעט בלית ברירה. "קצת חיפשתי את עצמי, עד שאחי הבכור אמר לי 'בוא', והתחלתי לעבוד אתו." כשאני שואלת מאיפה הגיעה המשיכה לעבודה באבן, הוא פשוט מצביע על העיר שסביבו. "האבנים האלה הן הנשמה של עכו. אי אפשר לא לאהוב אותן." החלל הגדול שלו משמש בית מלאכה ומקום לסדנאות. הוא מלמד אומנים וסתתים חובבים את רזי העבודה באבן, וגם עורך סדנאות לקבוצות — משפחות, קולגות וגם נערים ונערות. בין השורות אני מבינה שהעבודה הזו הצילה אותו, אבל עאמר לא מפרט ממה. "תראו," הוא מצביע על הקיר האחורי של בית המלאכה. "אתן רואות שיש פה קיר אחד בעובי שונה מהקיר השני? זה בגלל שפעם היה כאן מעבר, כנראה לסמטה שמאחור. ככה זה היה פה פעם. מבנים השתנו, מישהו סגר קיר ומה שהיה פעם מעבר ברחוב הפך למחסן או לבית מגורים. לפי סוג האבן, הסיתות שלה, ההנחה שלה, אפשר לדעת הרבה על ההיסטוריה של העיר ושל המבנים." על השולחן מונחות אבנים שונות, לבני בוץ וכלי סיתות כבדים מברזל. "אלה הכלים הראשונים שהזמנתי," עאמר מספר ומלטף אותם בחיבה. "איפה למדת את המלאכה?" אני שואלת. "ככה, מהניסיון. ישבתי וקראתי, עבדתי עם אח שלי, שיקמנו ושחזרנו מבנים בכל הארץ — פה בעכו. בירושלים. במגדל צדק (ראש העין). אני לומד כל הזמן — פוגש בעלי מקצוע אחרים, קורא. יום אחד תהיה לי פה ספרייה ויותר ויותר אנשים יכירו את האומנות הזאת וילמדו דרכה את ההיסטוריה של העיר והארץ." על מדף אחד ניצבות עבודות אומנותיות יותר — דגמים של מבנים מתקופות אדריכליות שונות, באר מים, שיש שעליו מסותת עיטור יפהפה ורומנטי. אבל הלב הפועם של עאמר סלים הוא העבודה השימושית, הפרקטית, והלימוד.
מבית המלאכה הזה אנחנו עוברות לבית מלאכה אחר — 'אורוקא' של אורלי קופלר. אבל הדרך עוברת בשוק, חנות התבלינים של משפחת כורדי פתוחה ומרוואן ואימו יושבים מאחורי הדלפק — אז אנחנו נכנסות. השיחה בין מרוואן לאימו קולחת — בשפה הדנית. האם הגיעה מדנמרק לישראל לפני שנים רבות, התאהבה ונשארה. החנות בשוק העממי קיימת כבר מאה שנים, ומרוואן הוא דור רביעי לרוקחי תערובות משגעות. מבחוץ, לא ברור אם מדובר בחנות תבלינים, חנות עתיקות או אביזרי תפאורה לסרטים. רשתות דיג, אלמוגים ומזכרות משפחתיות מימי קדם מעטרים את המדפים, הקירות והתקרה — כמו גם דלועים מכל הסוגים. אבל בריח אי אפשר לטעות: ריח של פלפל אנגלי וסומק, תערובות צ'אי, זנגוויל ועוד. "אנחנו מיייבאים מהודו, ממדגסקר, מקשמיר ועוד," מספר מרוואן, בן זוגה של ערין, שאצלה אכלנו בצהריים. מכיוון שהוא ספק התבלינים של המסעדה, אנחנו מייד קונות בהרט נפלא, סומק, תערובת לצ'אי ותערובת לשקשוקה שמורכבת מפפריקה ומעגבניות מיובשות. רגע לפני שאנחנו הולכות מרוואן מכבד אותנו בכוסית ברנדי קטנה — לבקבוק הוא מכניס תרמיל וניל משובח, שלאט־לאט משחרר את הארומה שלו למשקה. תענוג.
באיחור קל אנחנו מגיעות לכיכר פיזה. אורוקא — אורלי יושבת ליד שולחן הצורפים הקטן, על רקע האבנים העתיקות נראית קצת כמו אלכימאית מימי הביניים. היא גרה בחיפה, אבל החליטה לקבוע את מקומה בעכו העתיקה דווקא. "טיילתי בעיר," היא מספרת, "וראיתי את המבנה היפה הזה. הוא היה מחסן. בדיוק חיפשתי מקום חדש, ובמקרה הבעלים של המחסן היה פה. פשוט שאלתי אותו אם הוא מוכן להשכיר לי את המחסן — והוא הסכים. האווירה כאן אחרת, יש כאן הרבה שותפות עם בעלי ובעלות מלאכה אחרים. כל בוקר, כשאני מגיעה לעבודה ורואה את חצי האי הזה מולי — אני מתרגשת לדעת שזה המקום שלי." אורלי צורפת תכשיטים מיוחדים שטביעת האצבע של העבר מורגשת בהם. לכבוד עכו, היא יצרה דוגמה ייחודית של רימונים המוטבעת או נוצקת לתוך מגוון תכשיטים.
השמש כבר שוקעת. אנחנו עוצרות רגע בממתקי קשאש והולכות פעם אחרונה למקום של חמודי, לשתות קפה לצד כנאפה אלוהית. וואליד מסדר לנו אקסטרה פיסטוקים ליד. עוד קפה ועוד אחד, וזהו — הגיע הזמן לחזור. גלי מצטערת שלא הספיקה להראות לי עוד מקום אחד או שניים ופתאום אנחנו שומעות קריאה: "אהלן גלי, את באה?" גלי מחייכת. "זה סמיר," היא אומרת לי, "הבעלים של מסעדת טורקיז." אנחנו הולכות אחריו למסעדה המסוגרת. אפשר להזמין טייק־אווי, אבל לא לשבת. קורונה. הסמטה שבה שוכנת המסעדה יפהפיה. אורות, עציצים, ספסלים קטנים. "בסופי השבוע יש הרבה תנועה," הוא אומר, "אבל זה לא מה שהיה פעם." לאכול אנחנו כבר לא יכולות, אז סמיר מגיש לנו תה צמחים חזק ומתוק. המטבח של סמיר הוא מטבח מקומי, מלא דגים, מעולה ופשוט. "אבל מי שמכיר, יכול להזמין ספיישלים. קלמרי ממולא אורז ושרימפס, כתף טלה ועוד." אנחנו שוקעים בשיחה על העיר, על המצב, על התיירות, על הקורונה. כמו כל מי שפגשנו, גם סמיר מכיר היטב את הקשיים עימם מתמודדים אנשי העיר העתיקה. וכמו כולם — הוא מאוהב בה למרות הכול. אחרי היום הזה — גם אני.