מזג האוויר הקריר מעניק הזמנות מצוינת לרדת דרומה, לטיול מרתק בין נופי מכתש רמון והערבה. המסלול, שהיה עד לא מכבר שכיית חמדה הידועה רק למתי מעט, נעשה פופולרי עקב הסטת שביל ישראל לנתיבו, אולם עדיין ניתן לתפוס כאן פינה של שקט מדברי ולהתפעל מתופעות גאולוגיות מעניינות
החורף הגיע, וזה הזמן לצאת לאחד המסלולים היפים והמבודדים של הנגב, למסע של יומיים ממכתש רמון לערבה לאורך שביל ישראל. שבילים עתיקים רבים חוצים את האזור, ללמדנו שגם בימים ששיירות לבונה וקינמון עוד המו בדרך הנבטים, היו כאלה שבחרו ללכת בדרכים עוקפות. שרידי שבילים, מחסות ורגמים עתיקים מנקדים את השטח. הרשויות כמובן רוצות אותנו על השבילים המסומנים, וכאמור, כזה יש רק אחד — שביל ישראל, והשביל הכחול שעליו הוא מסומן.
היום הראשון: עין סהרונים-עין גלד (14 קילומטרים) נתחיל את המסלול במצד סהרונים, מצד עתיק על דרך הבשמים. בערוץ נחל נקרות שמתחתינו נראה צמחיית נחל רבה המרמזת על כמות מי התהום באזור. מעבר לה פרסת נקרות, אותו נקיק צר הפורץ את קיר המכתש ושגביו מתמלאים במים עם בוא שיטפונות החורף. זהו "שער רמון", הפתח היחיד שמנקז את המכתש, והמאפיין היסודי למכתשים: עמק אובלי צר וארוך המנוקז על ידי פתח אחד. לא נעשה דרכנו דרך פרסת נקרות, אלא נפנה לאורך דרך הג'יפים המסומנת באדום, המובילה לעבר מעלה דקלים. במקור נקרא המקום נקב מחאלה, שהוביל לקצר מחאלה (מבצר חניית השיירות) והיה קטע מדרך הבשמים. שמו העברי ניתן על שום הדקלים הקטנים הגדלים בערוצים שלאורכו, שכנראה השפיעו רבות על חברי ועדת השמות. המעלה עובר דרך שכבות גבס — אותו גבס ששימש את המפעל שהתקיים בזמנו במכתש; שביל ירוק קצר (7279) יורד דרך נקיק קטן המלא תצורות גבס שכאלה. אפשר לרדת דרכו, ואחר כך לפנות ימינה בשביל ישראל בערוץ נחל נקרות. כמה מאות מטרים נוספים בשביל הג'יפים האדום יובילו אותנו לערוץ נחל נקרות ולמפגש הנחלים נקרות וארדון. שביל הג'יפים יורד כאן דרך מפער נוסף, מפער נקרות, וממשיך עם נחל נקרות לערבה, כדרכה של דרך הבשמים העתיקה. אנחנו, לעומת זאת, נלך לאורך שביל ישראל (ושביל הג'יפים המסומן בשחור) במעלה נחל ארדון עד למפגש עם נחל חררים. נחל זה מוביל לאחד מאזורי הטבע היפים במכתש: בקעת ארדון ונחל חולית, אשר בתוכו כמה "נגריות" נאות — גבעות שסלעיהן נראים כמו ריבועי עץ (היפה שבהן היא בנ"ג 452 במעלה הנחל). אולם כיוון שזהו אזור יפה במיוחד, החליטו אנשי רשות הטבע והגנים לסגור אותו לתנועת מטיילים, והכניסה אליו חסומה במחסום אבנים. היו ימים שנחל חולית, נחל קמאי ומעלה אנמר היו אזורים של ניווטי לילה צבאיים, עד אשר החליט מי שהחליט ועתה הגישה לאזור הגדול הזה נאסרה. לכן נצטרך להסתפק בטיפוס לאורך שביל ישראל העולה אל כרבולת חררים, סכין סלע חדה החוצצת בין המכתש לבין המשך דרכנו מזרחה. בראש הטיפוס התלול תצפית נפלאה מזרחה, אל הערבה והרי עבר הירדן. השביל ממשיך מכאן לאורך היובלים העליונים של נחל מעוק ועוקף את הר בדד. נחל מעוק, כשמו כן הוא, הולך ומעמיק, אולם אנו לא נזכה לבוא אל מעמקיו או להגיע אל הגב הגדול שבתחתיתו; שביל המבריחים העתיק, שירד אל מקור המים היחיד, סגור עתה לתנועת מטיילים. שביל ישראל פונה באחד מערוצי נחל מעוק, מטפס במתינות מעלה, עובר ליד גבעה יפה של אמוניטים — מאובנים ימיים עתיקים — ומגיע אל ראש נחל גלד. כאן השביל עוקף מפל, עובר ליד עין גלד היבש לרוב, חולף על פני מפל נוסף ומגיע לחניון הלילה של נחל גלד. החניון נמצא על דרך הג'יפים העולה בנחל נקרות, נקודת מפגש עבור נהגים וסיירים רגליים כאחד. הנועזים שבינינו שנשאו על גבם מים, ציוד, צידה ואוהלים, ישמחו ודאי לשמוע שאין במקום שירותים. כמו כן, הימנעו מלישון על הקרקע בערוץ מחשש לשיטפונות.
היום השני: חניון עין גלד — פארק ספיר (21 קילומטרים) חציו השני של המסלול ארוך במיוחד, ולכן מן הראוי להשכים קום כדי להשלימו באור. תחילת הדרך, על שביל ישראל, שלושה קילומטרים וחצי במורד דרך הג'יפים בנחל נקרות; מי שבורך ברכב שטח יכול בהחלט לקבל הקפצה עבור קטע זה. לאחר פיתול נאה בנחל נקרות, שביל ישראל עוזב את הנחל ועולה בערוץ תלול, דרך מפל קטן, אל ראש הר יהב. עד ששביל ישראל הועתק לכאן, המקום היה כה נידח שאיש לא טרח לשנות את שמות הוואדיות וההרים לשמות עבריים — וכך רק לאחרונה ג'אבל אל־וייבה הפך להר יהב, ואדי סווירה נקרא נחל צבירה, וואדי אבו סיר הוא כעת נחל אשבורן. השביל יורד בערוצים של נחל צבירה, באזור שומם לחלוטין — פינה שיופיה טמון דווקא בעובדה שאין כאן דבר מלבד הנגב המשתרע לכל כיוון, בלי אנשים, בלי יישוב. בנחל נפגוש שוב את דרך הג'יפים העולה מנחל מרזבה (בהמשך של נחל נקרות) אל חניון לילה על שביל ישראל. זה גם המקום לעצור לארוחה מסודרת בשטח, כמו שצריך. השביל עולה עתה אל הרמה שבין נחל צבירה לנחל אשבורן, ובו תופעת טבע מעניינת — סדקים גדולים בסלע. השביל יורד אל עבר נחל אשבורן ועולה בשנית בסיבוב אל היובלים העליונים של נחל כרכשת (ואדי אל־עוריס בערבית). כאן נגלה שתי תופעות גאולוגיות המעידות על העבר הגועש של האזור: מיד לאחר הערוץ של נחל כרכשת נגיע לקלדרה — הר געש שקרס אל תוך חלל תת־קרקעי, ולאחריו, בירידה לעבר הערבה, דייק שכמותו כבר עברנו בדרך. הדייק הוא תופעה געשית של לבה רותחת החודרת לתוך שכבות הסלע ומתקררת בתוכן. בדייק נעצור לתצפית על הערבה, ואחר כך נגלוש במורד התלול אל עבר דרך הפטרולים הישנה המסומנת באדום. מאז ששקט הגבול הירדני הפכה דרך הפטרולים למסלול תיירותי וזכתה לשם ציר המעיינות — על שם כמה נביעות קטנות הנובעות לאורך מצוק הערבה שלאורכו היא הולכת. שביל ישראל ממשיך כאן דרומה לאורך דרך המעיינות. אנחנו מנגד, נעלה על הדרך המסומנת בכחול המובילה מזרחה, עוקפת את מושב ספיר ומגיעה לכניסה למושב ולפארק ספיר הנאה, על מדשאותיו המקיפות אגם קטן, העצים המצלים שבו וברזיות המים. וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלא תֵשֵׁב.
נחל כרכשת על שום מה? על גלגול שמו של נחל כרכשת כתב בשעתו יהודה זיו, גאוגרף, איש לשון, חוקר טבע וחבר ועדת השמות הממשלתית. שמו הערבי של הנחל הוא ואדי אל־עריס, שפירושו סובך של צמחים. כיוון שירמיהו כבר ציין ש"עלה אריה מסובכו", התגלגלו חברי הוועדה לחפש שמות בסגנון זה, והחליטו לקרוא לנחל לא על שם סבכי האריות, אלא על שם חיות קטנות יותר — ובחרו לבסוף בנמיה, שאף היא חיית סבך. הנמייה מכונה בתלמוד כרכושתא, ועל כן הוחלט ששם המקום יהיה נחל כרכושת. אולם השם החדש נכתב בדוח הרשמי בכתיב חסר, וכך הפך נחל הנמייה — כרכושת — לנחל כרכשת, מילה שמשמעותה "חלחולת" — פי הטבעת.
משך הסיור: כחמש שעות, כעשרה קילומטרים כולל ירידות ועליות. מים: אין מים לאורך הדרך יש להצטייד בהתאם. מסלול הסיור: מחניון נחל ימין, לבריכות ימין, גבי ימין ומעלה ימין על השביל המסומן בירוק. ירידה במעלה ימין והליכה קצרה למפגש עם נחל חתירה (לא לפספס את הרנוג השיטים הגדול הצומח על השיטה הגדולה במפגש הנחלים). עליה בנחל חתירה עד תחתית מעלה פלמ"ח והמפל הגדול בנחל חתירה. עליה במעלה פלמ"ח (כולל סולם גדול, יתדות אחיזה וכבלים בצוק). הליכה בנחל חתירה מעין ירקעם ולמגרש החנייה. אזהרות: אין להיכנס למסלול בימים של סכנת שטפונות. מפות: מפת סימון שבילים ושביל ישראל, מספר 14, צפון הערבה ומזרח הנגב. צבעי שבילים: השביל מסומן בירוק לכל אורכו. ממעלה ימין ועד מגרש החנייה בעין ירקעם מצטרף אליו הסימון של שביל ישראל.
אחרי שנים רבות חזרתי לטייל באחד המסלולים היפים בנגב, השביל מנחל ימין לעין ירקעם. מסלול הליכה של חמש־שש שעות שיש בו הכול. קניונים זקופים, גבי מים, שני מעלות נאים, והשקט הנפלא של המדבר. ביקור מחודש במקום בו לא עברת שנים רבות מאפשר מבט השוואתי מרתק. תחילת המסלול בחניון הלילה של נחל ימין. מגרש חנייה גדול, שטוח, על אדמה קשה. חניון ליחידה צבאית שתקים כאן מחנה אוהלים מסודר, או, אולי, למטיילי גדנ"ע או קבוצות של תנועות הנוער. אבל לאלו גם לאלו נראה לי שמגיע מקום יותר נאה להעביר בו את הלילה. הרעיון של עצירת לילה במגרש חשוף לא ברור לי. במרחק קצר מהחניון השביל נכנס לערוץ של נחל ימין — ערוץ חולי המנקז את מישור ימין הגדול והמגודר מסביב לכור בדימונה. לאחר כקילומטר הנחל מתחיל להתחתר בסלע ומגיע למפל נאה שבתחתיתו בריכה. השביל יורד במצוק לתוך ערוץ הנחל ועושה דרכו לגב ימין, הנמצא כמה מאות מטרים משם במורד הערוץ. גב ימין, או אולי גבי ימין כפי שהם מכונים מעת לעת, הפכו בשנים האחרונות לאטרקציה טיולית. שביל קצר, חמוד ולא מורכב, המגיע לנחל חתור בסלעים לבנים, בריכות שמתמלאות לאחר שטפון, גב מים עמוק חתור במערה, וגם דיונה גדולה הרובצת על מדרון הנחל. במחצית נובמבר לא צפיתי למצוא מים בבריכות ואכן הן היו יבשות. מבט בוחן אל הבריכות היבשות מגלה טפח מעניין בצפונות המדבר. הבריכות מלאות בחול — סחף שהביאו עימם השטפונות ממישור ימין הגדול. שטפון יכול להיות גורף או ממלא. כאשר השטפון חזק ועוצמתי, מזרים מים רבים בזרם רב עוצמה, הוא גורף כל דבר שנקרה בדרכו. עצים, בולדרים גדולים, אבנים שמלאו את השקעים בסלעי הערוץ. כאשר הערוץ הוא סלעי השטפון ממרק ומקנה אותו. נחל פארן הוא הנחל עם השטפונות הגדולים ביותר בנגב. בפי הבדואים הוא נקרא וואדי ג'רפי — הנחל הגורף. שטפון חלש לעומת זאת ממלא את בורות ובריכות הנחל באבנים קטנות, בחול, דברים שזרם חלש סוחף עמו. לאורך השנים נחלי המדבר זוכים לשטפונות משני הסוגים. יש הסותמים את הבריכות והנקיקים בחול ואבנים קטנות ויש המנקים אותם ומשאירים אותם מלאי מים נקיים על קרקעית של סלע חשוף. הבריכות בנחל ימין לא רק מלאות בחול אלא שעל החול צמחה גם צמחייה. בדרך כלל יהיו אלה האשלים שיקדימו להיאחז בחול הלח הקרוב למים שהותיר אחריו השטפון. הם יצמחו כאן עד לבואו של שטפון חזק שינקה מחדש את הערוץ. האשלים בבריכות של נחל ימין הם כבר הרבה יותר משיחוני אשל צעירים. הם כבר כמעט עצים. שיחים בגובה של מטר וחצי ויותר. בעין ירקעם המצב קשה עוד יותר. גב המים הגדול ששיירות הנבטים שעברו במדבר ידעו שבו תמיד אפשר למצוא מים להשקות את הגמלים, ריק. רק מעט מים נשארו בצל ובקרירות התמידית בחריץ הסלע מתחת לבולדרים שבקצה התחתון של הגב. בגב עצמו כבר צמחה חורשה עבותה של אשלים, ובשרידי המים צומחים שיחי קנה וסוף המגיעים לגובה של מעל שני מטרים. צמחיית הגבים המרובה הזו מלמדת על דבר אחד: השטפונות בשנים האחרונות בנחל חתירה — ששם נמצא גב ירקעם, ובנחל ימין היו חלשים, חלשים מאוד. כלומר גם כאשר שבר ענן חולף הואיל בטובו להמטיר את מימיו על המכתש הגדול או בשולי מישור ימין, לא היו בו מים רבים.
הסדק הגדול בראש מעלה ימין (ד"ר אלון קמחי)
בנחלים הגדולים של הנגב, נחל פארן ונחל צין, מצויים עמודי מדידה המנתרים את כמות ואת עוצמת השטפונות. אבל בנחלים הקטנים והבינוניים אין מתקני מדידה. פעמים רבות אי אפשר לדעת שכלל היה שם שטפון אם לא עבר באזור איזה רודף שטפונות עקשן, פקח או איש טבע שתיעד. אבל הצמחייה מלמדת באופן ברור על התמעטות הגשם, ובעיקר על התמעטות עוצמת הגשם. מאז ומעולם הנגב, האזור שבשולי האדמה הנושבת, היה המדד לשינויים אקלימיים. במחזורים של אלף שנה בממוצע התהפך הנגב ממקום מיושב והומה חוות חקלאיות קטנות, למקום שבו חיו רועים ונודדים ללא יישובי קבע. שרידי קירות השדות החקלאיים הפזורים ברחבי ערוצי הנחלים בנגב מלמדים על הימים שבהם היתה בנגב חקלאות. בתקופת הברזל, התקופה הישראלית, הנגב התמלא ביישובים קטנים, פרוזים — שעסקו בעבודת השדה. מלכי יהודה פרשו את שלטונם על המדבר ופרצו בו דרכים רבות שהדרימו לעציון גבר — היא אילת. "ויבן מגדלים במדבר ויחצוב בורות רבים כי מקנה רב היה לו", נאמר על המלך עוזיהו (דברים הימים ב, כ"ו). לא משקיעים בעדרים, בונים מגדלים וחוצבים בורות אם אין יכולת לקיים את העדרים משנה לשנה. מקנה ובורות מלמדים אותנו שהאקלים היה גשום יותר, שאפשר היה לסמוך על בורות המים שיתמלאו ויאפשרו להשקות את העדרים. התקופה החקלאית הבאה בנגב הייתה במאה הראשונה לפנה"ס — בימי הנבטים. הנבטים היו עם של נוודים שהשתלטו על הנגב עם נפילת ממלכת יהודה. במאות הראשונות לימיהם בנגב עסקו בשינוע מוצרי התבלין של חצי האי ערב אל ערי החוף של הים התיכון — דרך המדבר. הרבה כסף היה במוצרים האלה שהפכו את האוכל לאכיל בימים שלפני המקרר, בהם הדרך היחידה לשמר בשר הייתה להמליח אותו. עם צמיחתן של הערים בתקופה הרומית שיירות הגמלים הלכו והתעצמו. הממלכה הנבטית הפכה את עניין השיירות לעסק מאורגן, מסודר וממוסה. השלטון בנה תחנות משמר לאבטחת השיירות, הקים חאנים ונקודות מנוחה לאורך הדרך — שבהן רכשו הסוחרים שירותי דרך ושילמו מסים ואגרות מעבר לשלטון. מאז ומתמיד בטחון עלה כסף רב. מרכז השיירות הנבטי החשוב ביותר בנגב היה בעבדת. המקום נוסד במאה הרביעית לפני הספירה כתחנת דרכים. במאה הראשונה לפנה"ס, בימים של המלך עבדת השני, התמסד המקום. הוקמו מחנה צבאי גדול, מקדש, מבני שירותים ומכלאות לגמלים. העיר נקראה על שמו של המלך עבדת, והוא אף נקבר בעיר. מאתיים שנה לאחר מותו של עבדת השני העיר נמצאה במשבר, החשמונאים מנסים להשתלט על מוצא השיירות אל הים בעזה ובאל עריש, הרומאים והורדוס מצרים את צעדי השיירות המעוניינות להגיע לאלכסנדריה במצרים או לדמשק, ומנסים להשתלט על ההכנסות. הכלכלה הנבטית נחרבת. מי שמציל את הממלכה הנבטית מהרס כלכלי הוא המלך רבאל — שכונה, על פי כתובת שהתגלתה בעבדת: "מחיה ומושיע עמו". ועל מה? על זה שהסב את הכלכלה הנבטית מסחר שיירות לחקלאות. החל מימיו הנגב מתמלא בחוות חקלאיות המבוססות על גידול לייצוא. גפנים ויין, שקדים, תמרים בערבה ועוד. אפילו מספוא מיוחד לגידול סוסים ערבים גזעיים צמח בעמקים שבנגב ואיתו אספקה קבועה של סוסי מירוץ גזעיים לקרקסי האימפריה. החקלאות בנגב לא צמחה רק מיכולותיו המופלאות של מלך אחד ומומחי החקלאות שלו. היא צמחה כי תנאי האקלים בנגב השתנו — קצת יותר גשם, שטפונות בעוצמות גדולות יותר, שאיפשרו איגום מים בבורות רבים שהנבטים פזרו בכל שטחי הנגב, יחד עם הזרמת מי הגשם הניגרים על מדרונות ההרים אל השדות שנבנו באפיקי הנחלים. בשנת 106 לספירה מספחים הרומאים את ארצם של הנבטים אל האימפריה הרומית. סיפוח שקט. הפריחה בנגב מתעצמת עוד יותר. כאשר הופכת הנצרות לדת המדינה קמים בנגב לא רק שלל כנסיות אלא גם מרכזי לימוד נוצריים ונציגי הנגב משתתפים בכל הכינוסים הכנסייתיים הגדולים בתקופה הביזנטית. לאחר הכיבוש הערבי חקלאות הנגב ממשיכה להתקיים, לפחות עוד מאה וחמישים שנה. אבל המצב הולך ומשתנה. האוכלוסייה קטנה, מהגרת למקום אחר או עוברת לחיי נוודות, השדות ניטשים, הבורות ובריכות המים הגדולים במרכזי היישובים מתרוקנים ומתמלאים בעפר. במאה העשירית הנגב חוזר להיות מקום מחייה לשבטי נוודים קטנים. לא רק שינוי השלטון מחולל את המהפך הזה. האקלים שוב השתנה — נעשה מעט יותר שחון עד שכבר אי אפשר לקיים חקלאות קבועה, רק חקלאות של נוודים שמעת לעת זורעים שדה ישן, שפעם היה נבטי, בתקווה לשנה עם מעט גשם. אבל מטעי השקד, כרמי הענבים ועצי החרוב עצומי הממדים נעלמו מהנוף. כיום, ממש לנגד עינינו, מתרחש אותו תהליך. שינוי אקלימי. אפשר להתווכח על הסיבות. האם האדם גורם לשינוי או רק מאיץ אותו, האם זה אותו תהליך שאנו עדים לו כל אלף שנה בערך בנגב. אבל שינוי בהחלט קיים, ובריכות המים וגבי הנגב המתמלאים בעפר ובצמחייה המסוגלת להתקיים על מעט מים מעידים על כך. אני עצמי זוכר טיולים לנגב לפני שנים, שלושה ואפילו ארבעה עשורים, מימי היותי חניך ומדריך צעיר בתנועת הנוער, דרך ימי כמדריך טיולים ועד לימים של מטייל להנאתו. בעין ירקעם תמיד היו מים, והבריכות בנחל ימין היו בדרך כלל מלאות — גם בסוף הקיץ, עם מעט מים מהשנה שעברה. אמנם גב ימין עצמו, חבוי בתוך מערה נקיקית עדיין מלא במים, אבל גם כאן הרבה פחות ממה שהיה בימים עברו. ולמרות הרהורי האקלים האלה, הנוף מראש מעלה ימין עדיין מלא הוד. הסדק הצר והעמוק על משטח הסלע בראש המעלה מלמד על תהליכי התמוטטות המצוק כאשר החריצים במצוק עצמו וקטעי הסלעים שנפלו לתוך הנחל מלמדים כיצד גם מה שנראה קבוע ויציב אינו כזה. מפגש הנחלים ימין וחתירה תמיד נראה לי כמו צומת של שתי דרכים. אין כאן רמזור אבל הצומת בהחלט סואן — בצמחייה. ממש בפינה עומד השוטר הראשי. עץ שיטה גדול ממדים, מעט מעל הערוץ, ועליו הרנוג שיטים, טפיל אדום פרחים — הצומח מתוך העץ. ההרנוג הוא טפיל למחצה. הוא מטמיע בעצמו אך את המים והמינרלים הוא מוצץ מהפונדקאי. הוא נטפל לעוד עצים במדבר ולא רק לשיטים. ההרנוג פורח כמעט כל השנה, בניגוד לצמחים מדבריים היודעים לכלכל את עצמם על פי כמות המים הזמינה בקיץ או בחורף, להרנוג אין בעיות כאלה והוא ירוק, אדום ועסיסי כמעט תמיד. פריו מתוק ומושך אליו בעיקר צופיות שמקורן הצר והכפוף מסוגל לחדור לתוך הפרחים המעוקלים של ההרנוג ולהגיע לצוף. ההרנוג הוא מקור המזון העיקרי של הצופית ובתמורה הצופית מפיצה את זרעיו של ההרנוג לעצים נוספים בסביבה. בסופו של דבר ההרנוג הורג את הפונדקאי שלו והשנים, שלובים זה בזה, יהיו לגדמים יבשים בערוץ הנחל. את השיטה הזאת וההרנוג היושב עליה אני מכיר כבר שנים רבות. עדיין הם חיים להם בסימביוזה מדברית. סיפור מורי דרך, שמאז התקופה הביזנטית מובילים מטיילים במדבר ומספרים להם על אורחותיו, מזהה את פרחי ההרנוג האדומים עם האש אותה ראה משה רבינו בסנה כאשר רעה את צאן יתרו במדבר. הליכה קצרה מהצומת, במעלה נחל חתירה, מביאה אותנו לתחתית מעלה פלמ"ח. מעלה פלמ"ח הוא מסיפורי היסוד של התהוות מסורת הטיולים בארץ. ב־1940 יצאו סיירי הפלמ"ח לסיור בערבה, בימים שהבריטים בתוקף תקנות הספר הלבן אסרו על יהודים לרדת לנגב. כאשר התגלו סיירי הפלמ"ח על ידי המשמר הבדואי בשירות הבריטים, החליטו סיירי הפלמ"ח לעלות בנחל חתירה ולהגיע משם אל אזור הנגב המערבי. במעלה הנחל הגיעו למפל הגדול שאי אפשר היה לעבור אותו. בתושייה פלמ"חאית החליטו לטפס על המדרון התלול פחות ולהגיע לשתי אבנים שנשענו על החלק המצוקי של המדרון. שני האבנים איפשרו להם לטפס מעל המצוק ולהגיע דרך מדף סלע אל מחוץ לנחל. הבדואים, שרדפו אחריהם, קראו בפליאה — כך מספרים ־למקום "נקב אל יהוד" — רק יהודים משוגעים מסוגלים כך לצאת מהנחל. לימים התקבע השם מעלה פלמ"ח (לא לפני מאבק מתיש עם וועדת השמות), ובשנות הששים שופץ המעלה בנתיב מעט מערבי לנתיב המקורי. במקום שני הסלעים עליהם טיפסו אנשי הפלמ"ח הציבו סולם מתכת גדול, ובסלע חיברו גם יתדות לאחיזה נוחה. שני הסלעים הגדולים עדיין נמצאים על מכונם — מעט מזרחה מהסולם. בקצה המעלה, בראש המפל, חקוקה בסלע כתובת המספרת את סיפור המקום. מראש המעלה קצרה הדרך אל עין ירקעם ואל הכביש. השאלה המרכזית, של תכנון וביצוע, עדיין נותרה מה עדיף? לעלות או לרדת? לרדת במעלה פלמ"ח ולעלות במעלה ימין, או להיפך? השביליסטים של שביל ישראל, שהמסלול הזה — ללא גבי ימין — הוא חלק ממנו, ושאיתם אני מטייל כבר שנה רביעית, היו חלוקים בסוגיה זו. הפעם הוספתי למשוואה תגלית עצמאית חדשה. מקלות הליכה. זלזלתי בהם עד כה, מי צריך את ההמצאה הנורווגית הזו בנחלי הנגב ומצוקיהם. והנה הפכתי למאמין. המקלות האלה, בעיקר בעליות ובירידות ולא במישור כמו שתמיד חשבתי, מקלים באופן משמעותי על ההליכה. רק להאריך אותם בירידה לקצר אותם בעלייה ופתאום המאמץ על הרגליים — ובעיקר הברכיים — פוחת מאוד. בעניין המקלות השתכנעתי. בעניין העליה או הירידה, הספקות בעינם. גם לאחר שירדנו במעלה ימין ועלינו במעלה פלמ"ח, עדיין איני יודע מה עדיף.
זה הזמן לעמק בית שאן. מים רבים ומזג אוויר חמים ונוח. דרך רכב מזמינה לאורך המצוק הצופה אל הירדן, פותחת בפנינו תצפיות מרהיבות אל גאון הירדן — מקום שבגלל היותו גבול תמיד הפנינו לו את הגב. הגיע הזמן להסב את פנינו חזרה אל האזור היפה הזה על שלל בריכותיו והעושר החקלאי שבו
אחד המקומות האוהבים עלינו הם נופי המים של עמק בית שאן. רבים יוצאים לטייל כאן דווקא בחודשי הקיץ. המעיינות הרבים ואפשרויות הטבילה במימיהם הקרירים הם מקור משיכה רציני ביותר. אך עמק בית שאן הוא אחד המקומות החמים ביותר בארץ, כאשר הטמפרטורות ביולי־אוגוסט נושקות לארבעים מעלות. הזמן לטייל כאן הוא דווקא בחורף כאשר הטמפרטורות נוחות ונעימות, ענני הגשם כבר הורידו את מטעני הלחות שלהם בהרים ממערב וכאן בעמק הזה בימי החורף ניתן לגלות שאכן, כמו שנאמר בתלמוד, ניצב "פתחו של גן עדן". מכמנים היסטוריים רבים נמצאים בעמק בית שאן, ואפשרויות טיול מגוונות. כמה מסלולי הליכה קצרים, ומסלולי אופניים בשפע, כל עמק בית שאן מרושת במסלולי אופניים שמחברים בין היישובים, יחד עם הדרכים הסלולות אל בריכות הדגים והשטחים החקלאיים נוצר כאן מארג מדהים של אפשרויות רכיבה נינוחה באופניים. העמק כיודע שטוח — אין בו עליות וירידות. אנחנו נתמקד בטיול פחות מוכר, טיול תצפיות ברכב לאורך גאון הירדן, במסלול שהוכשר על ידי רשות ניקוז ונחלים ירדן דרומי. הדרך סלולה אספלט לכל אורכה ומתאימה לכל סוגי הרכב. נתחיל את המסלול בקיבוץ מעוז חיים. הקיבוץ נוסד ב־1937 כיישוב חומה ומגדל ונקרא על שם חיים שטורמן, מחלוצי ההתיישבות בעמק בית שאן. כיום הקיבוץ נמצא בתהליך הפרטה. אפשר להתעכב על האתרים הרבים בחצר הקיבוץ — מבית הכנסת העתיק הנמצא בתחילת הטיילת בין מעוז חיים לנווה איתן, דרך מוזאון העתיקות שהוקם במטבח הילדים הישן ובו ריכוז של כותרות וממצאים אריכאולוגיים מהסביבה (הניצבים גם בחצר שליד המוזאון כך שלא חייבים לתאם פתיחה), ועד עמדות השמירה המשוננות מימי המאורעות. נצא בדרך המובילה מזרחה לעבר בית העלמין של הקיבוץ וממשיכה מעבר לו אל נקודת תצפית תל דובא הצופה לעבר מעבר הגבול נהר הירדן בגשר שייח חוסיין. תנועת הנוסעים במעבר הזה מועטה מאוד. רוב הישראלים היוצאים לבקר בירדן עוברים במעבר הדרומי, בואכה עקבה. מנגד במעבר הזה עוברות הרבה מאוד סחורות, מכולות שהגיעו היישר מנמל חיפה ועוברות סגורות אל ירדן. אחד מהשימושים של רכבת העמק עם פתיחתה מחדש היא להעביר את המכולות מנמל חיפה אל בית שאן ומשם במשאיות אל המעבר ואל ירדן. אולי יום אחד יאריכו את מסילת הברזל עד למעבר ממש. מנקודת התצפית נחזור מעט לאחור בדרך בא הגענו ונפנה דרומה בשביל גאון הירדן. שלט דהוי מצביע על הכניסה לשביל, והדרך עצמה מסומנת בסימון שבילים כחול. מולנו, ממערב נפרשים שדות העמק, מימיננו נופי גאון הירדן ולאורך הדרך על עמודים, ניצבים קנים של תנשמות העוזרות בפיקוח על הנברנים בשדות. לאחר נסיעה קצרה נגיע לנקודת תצפית. ביום חורפי בהיר אפשר לראות מכאן את החרמון בצפון ואת השכונות המערביות של עמאן בדרום־מזרח — אבל לא בשביל זה באנו. זוהי נקודה מצויינת להבין את המבנה הגיאומורפולגי של ערוץ הירדן. לא להיבהל מהמונח — פירושו כיצד נוצר השטח שאנו מסתכלים עליו. עמק הירדן מורכב משתי מדרגות — מדרגה עליונה — שאנו עומדים עליה, הנקראת בעברית ככר הירדן ובערבית הע'ור, ומדרגה תחתונה, אזור פשט הנהר — שנקראת גאון הירדן. המים הם אלו שחתרו את המבנה זה בנוף. לא הרבה מים זורמים כיום בנהר. בישראל סוכרים את המים בגשר דגניה ומזרימים אותם למוביל המים הארצי ואילו בירדן סוכרים את הגדול ביובלי הנהר, את נהר הירמוך, ומזרימים את המים בתעלת הע'ור — מקור החיים של העמק הפורה שממזרח לנהר. במסגרת הסכמי השלום התחייבה ישראל להזרים עוד 50 מיליון מטרים מעוקבים של מים לירדן, ואלה יוזרמו בצינור ישירות מהכנרת אל תעלת הע'ור הירדנית. בעבר זרמו מים רבים בנהר, ומעת לעת, גם בימינו. בשנה גשומה או אפילו בשבוע גשום במיוחד, עולה הירמוך על גדותיו ואז פותחים את הסכרים ומאפשר למים לשטוף בערוץ הנהר. או אז עולה הירדן על גדותיו ומציף את כל שטח גאון הירדן — השטח שבו הירדן גואה.
תעלות בין בריכת הדגים של עמק בית שאן (שרון שלמה)
בתצפית שלנו אל עבר גאון הירדן רואים את זה בבירור. אין מבנים בשטח ההצפה, רק חקלאות. לאורך גדות הנהר שורה של צמחיית נחלים ובהמשך לה שטחי החקלאות. בצד הירדני שטחי החקלאות מגיעים עד לתעלת הע'ור המזרימה את המים אל השטחים שבינה לבין הירדן. נמשיך בנסיעה ונעבור ליד שמורה של עצי זקום מצרי. זו הנקודה הצפונית ביותר על פני כדור הארץ שאליו מגיע העץ הזה שמוצאו במקורות הנילוס באתיופיה. הזקום אוהב מאוד אזורים חמים, מה שמלמד על אקלימו של עמק בית שאן. לכאן הגיע, כמו האדם הקדמון, לאורך בקע הירדן. בעבר הפיקו מפירותיו של הזקום תרופות ושיקויים שונים. בהמשך נגיע למוצב צה"לי נטוש, עוד נקודת תצפית לעבר הירדן. מכאן אפשר לראות יפה את נפתולי הנהר. 100 קילומטרים מפרידים בין הכנרת לים המלח בקו אווירי. את המרחק הזה עובר הירדן ביותר ממאתיים קילומטרים בשטח, במערכת מפותלת ומתפתלת של עיקולי נהר. אופיים של הנפתולים שהם הולכים ומתעגלים בגלל הסחף שנוצר מזרם המים בכניסה וביציאה מהם (תחשבו על זה — הגיון פשוט) ולאט לאט שתי קצוות הנפתול מתקרבות אחת לשניה. כאשר הם נפגשות הנהר מיישר כמובן את זרימתו והנפתול הישן נקטע מהנהר. חדי העין יוכלו להבחין בנפתולים ישנים כאלה מהתצפית כאן. עניין נוסף שאפשר להבחין בו מכאן, הנהר נדחק מערבה, אל הצד הישראלי. אין כאן פוליטיקה נסתרת של איתני הטבע, פשוט הזרימה השטפונית החזקה יותר של הנחלים היורדים מהרי הגלעד ובהמשך מהרי מואב דוחקת את הנהר לכיוון מערב. כיוון שהגבול בין ישראל לירדן עובר במרכזו של הנהר, גאון הירדן הישראלי צר יותר מהע'ור הירדני. הדרך תמשיך דרך נקודת תצפית נוספת — תל כרפס, ובו שרידים מתקופת המקרא ומהתקופה הרומית ואז תרד לעבר תל ערטל, ובריכת דגים גדולה. עופות מים לרוב מאכלסים את גדות הבריכה הזו, (ומסביבה גם כמה דורסים המחכים להזדמנות). כולם כמובן ניזונים מהדגים. זוהי אחד ממכות הטבע הגדולות ממנה סובלות בריכות הדגים בעמק בית שאן. כאשר מגיעה להקה של קורמורנים או שקנאים, רעבה מיום המעוף מהבקעה ומאזורי המדבר מדרום לה, הם יורדים על הבריכות בבולמוס של אכילה. שקנאי אוכל ק"ג דגים ביום וקורמורן לא הרבה פחות — כך שאפשר לתאר את הנזק שנגרם למגדלים. כיוון שהעופות הנודדים הם בעלי חיים מוגנים מנסים לגרש אותם באמצעים בלת מזיקים, על ידי רעש חזק לדוגמא או לחילופין בנסיון לפתות את העופות בבריכות מסוימות להסתפק בשיירי דגים. זה לא ממש מצליח. הדרך עוברת כעת בבית העלמין של כפר רופין ובו עבודתו של האמן דני זית 'אנדרטה לזכר הורי ניצולי השואה'. נמשיך עם הדרך דרומה דרך בריכות הדגים של קיבוץ מעוז חיים ומספר נקודות תצפית נוספות. דרך הנוף מתחברת בהמשך עם דרך הפטרולים וגדר המערכת. נמשיך מכאן עוד כקילומטר עד שנזהה דרך המגיעה ממערב ומתחברת לקיבוץ טירת צבי. כאן המקום לעוד עצירה אחת. מדרום לנו בצד הירדני אפשר לראות את המבנים הגדולים של אזור התעשייה המשותף של ישראל וירדן. החזון, של שמעון פרס, שריר וקיים, והירדנים כבר ביצעו את חלקם בהסכם ובנו את אזור התעשייה, הקיפו אותו בגדרות והכינו את המקום שבו הגשר מישראל אמור להתחבר אליו. אבל הגשר — עדיין בהקמה. המנהלת כבר יושבת במקומה, הקבלן שצריך להקים את הגשר כבר הגיש את כל התכניות ומחכה לאות לביצוע — אך הבירוקרטיה עדיין מעכבת. וכך יושבת לה מערכת שלמה, צוותים שלמים, באפס מעשה, מוכנים לפעולה — אבל יריית הזינוק לא נשמעת. אנחנו נפנה כאן מערבה לכיוון טירת צבי (אם הגעתם לשלט הגדול המציין את מקומה של המנהלת עברתם את הצומת לטירת צבי. חזרו על עקבותיכם צפונה. הצומת כמה מאות מטרים משם). הדרך מגיעה לקיבוץ טירת צבי. על קיר בית הכנסת של היישוב מודבק העתק פסיפס המנורה שנמצא במקור בתל מנורה סמוך לקיבוץ. ליד הכניסה לחדר האוכל ישנו מיצג של אבני מיל עם כתובות רומיות כולל שילוט והסבר (קיבוץ טירת צבי הוא קיבוץ דתי. אין כניסה למשק בשבת. בשבתות יש לצאת מהדרך ליד בריכת הדגים הגדולה הסמוכה לקיבוץ כפר רופין).
באופן טבעי טיולי החורף מתמקדים בדרום הארץ. זה הזמן ליהנות מיפי הטבע בתנאי אקלים קרירים יותר. הבאנו כאן אוסף מסלולים שאנחנו אוהבים. כמה מהם בצפון והרוב כאמור בדרום. לאו דווקא מסלולי הליכה למטיבי לכת, אלא מסלולים לאוהבי טיול, מסלולים שנעים לחזור אליהם שנה אחר שנה
מזג האוויר הקריר מעניק הזמנות מצוינת לרדת דרומה, לטיול מרתק בין נופי מכתש רמון והערבה. ניתן לתפוס כאן פינה של שקט מדברי ולהתפעל מתופעות גאולוגיות מעניינות
מזג האוויר הקריר מעניק הזמנות מצוינת לרדת דרומה, לטיול מרתק בין נופי מכתש רמון והערבה. ניתן לתפוס כאן פינה של שקט מדברי ולהתפעל מתופעות גאולוגיות מעניינות
סיפורן של שלוש הנשים הבריטיות שפרצו את הבקעים הראשונים בחומה הגברית של העולם האקדמי הארכיאולוגי. גרטרוד בל שהמליכה מלכים במזרח התיכון, אגאתה קריסטי שחפרה שלושים שנה בעירק וסוריה ודורותי גארוד שחשפה את מערות הכרמל ואת התרבות הנאטופית והייתה האשה הראשונה להתמנות לפרופסור מן המניין בקימברידג'
ידין רומן
בימים אלה משדרים בערוץ הראשון את הסדרה: "והארץ הייתה תוהו ובוהו", העוסקת בארכיאולוגיה של ארץ ישראל. במהלך הצפייה בפרק הראשון, על התקופות הפרהיסטוריות, חלף במוחי הירהור כפירה: חבל שיוצרי הסדרה לא ניצלו את ההזדמנות על מנת לספר על תפקידן המרכזי ופורץ הדרך של נשים בתולדות הארכיאולוגיה. כהשלמה, הנה סיפורן של שלוש מהנשים הללו. בחרתי בהן כי כל אחת מהן, בדרכה, פרצה בקע בחומה הגברית של הארכיאולוגיה. בזכות האחת נחקק החוק לשמירת העתיקות, בזכות השנייה הבין העולם מה היא הארכיאולוגיה, והשלישית פתחה את השער לנשים בתחום הארכיאולוגיה באקדמיה.
דורותי גארוד עם הנרי בריול המנטור שלה בראשית דרכה (אוסף המוזאון הארכיאולוגי סנט ג'רמין)
מעצבת המזרח גרטרוד בל נולדה ב־1868 למשפחה בריטית מהמעמד הגבוה. סבה היה תעשיין חשוב ומשפחתה נמנתה בין ששת המשפחות העשירות בממלכה הבריטית. משפחת בל התגוררה בשלושה בתי אחוזה, שנים בכפר ואחד בשכונת בלגרייב האופנתית בלונדון. באנגליה הוויקטוריאנית האמינו שחינוך בנות צריך לכלול רק נגינה בפסנתר, כלכלת בית וסודות האירוח. יותר מדי חינוך מזיק לנערות, ורופאים הזהירו שאימוץ יתר של המוח על ידי צעירות בגיל העשרה יכול לפגוע בפריון. בל הצעירה הייתה חכמה ודעתנית. היא לא התעניינה בכלכלת בית, תפירה או זמרה. במקום זאת התעמקה בספריית אביה, והצטיינה בספורט, רכיבה, רטוריקה וכתיבה. הוריה, שהתיאשו מהאפשרות להציגה בחברה באירוע המקובל, שלחו אותה בגיל 15 לבית ספר לבנות בלונדון. המורה שלה להיסטוריה המליץ שתמשיך את לימודיה באוקספורד — שם החלה להשתתף בפגישות של החברה הארכיאולוגית של האוניברסיטה. אוקפסורד לא אהבה נשים. הן נחשבו פולשות בסביבה האקדמית הגברית. נשים יכלו להתקבל באוקספורד רק לאחד משני הקולג'ים לנשים שנוסדו לאחרונה. אסור היה להן לצאת משטח הקולג' ללא מלווה. בהרצאות נדרשו לשבת מאחור ולא לפתוח את הפה. בל לא שיחקה על פי הכללים. תוך שנתיים, במקום שלוש, גמרה בהצטיינות את לימודיה בהיסטוריה והייתה לאשה הראשונה שאי פעם עשתה זאת. למרות שגמרה בציון הגבוה ביותר במחזורה, היא לא זכתה לקבל תואר רשמי — אוקספורד לא העניקה תארים לנשים עד 1920. עם סיום לימודיה, בגיל 24, נסעה לפרס. דודתה הייתה נשואה לשגריר הבריטי בטהרן, וזו הזמינה אותה לביקור. בשבועות עד לנסיעה למדה בל פרסית — שנוספה לצרפתית ולגרמנית שדיברה באופן שוטף. לימים תלמד גם ערבית, הינדוסטנית ויפנית. מטהרן המשיכה לסיבוב בעולם. משפחתה העשירה תמכה בה פיננסית למרות שחתן לא נראה באופק. בפרס התאהבה במדבר ובארכיאולוגיה. ב־1899 היא חזרה למזרח התיכון, והתחילה את עבודתה הארכיאולוגית במסעות לאורכו ולרוחבו של האזור. אשה יחידה בין גברים שאותם שכרה כצוות למסע. המטרה — לגלות ולמפות אתרים עתיקים. רכובה על סוס או גמל, לבושה במעיל ארוך, היא הייתה דמות ייחודית באוהלי ערב. "אם הנשים הבריטיות הן כמוה", אמר אחד השייחים שהתארחה באוהלו, "אז הגברים הם כנראה אריות מלאי עוז וגבורה". אפילו בחום ובאבק של המדבר בל הקפידה בלבושה. באמתחתה היו תמיד בגדי ערב מתאימים, כובעי נוצות, חולצות משי, וחלוקים לעת ערב. ארוחת הערב במחנה הוגשה על צלחות פורצלן והשרי הוגש בכוסות קריסטל. בל לא התנצלה על היותה בת לאימפריה הבריטית. היא מעולם לא הסכימה ללבוש מכנסיים וכל שנה קיבלה מאחותה את הקטלוג החדש של בית הכלבו הרודס. היא הייתה בעלת כושר גופני מעולה ויכולות ספורטיביות ללא תחרות; מטפסת הרים מעולה שטיפסה במסלולי ההרים הקשים ביותר בשוויצריה ואף זכתה שפסגה שהיא טיפסה עליה ראשונה, תיקרא על שמה, גרטרודשפיצה. בשנת 1900 היא ביקרה בפטרה והתאהבה במקום הקסום הזה. ב־1905 סקרה את סוריה, לבנון וארץ ישראל, ופרסמה את רשמיה בספר מסעות, "המדבר והמזרע". במקביל פרסמה מאמרים מדעיים ברוויו ארכיאולג'יק– כתב העת החשוב ביותר לארכיאולוגיה באותם ימים. ב־1907 סקרה יחד עם הארכיאולוג וויליאם רמזי את אזור בינביר קליסי, בדרום מרכז תורכיה. הסקר כלל כנסיות, מנזרים, בתי תפילה, מצודות עתיקות ועוד. הוא יצא לאור כספר בשנת 1909 תחת השם: "אלף ואחת כנסיות". למרות שבל כתבה 460 מעמודי הספר ורמזי רק 60, רמזי הוכר ככותב הראשי. אהבתה לארכיאולוגיה הביאה אותה לבגדד ב־1917, לאחר שהבריטים כבשו את עירק. כיוון שהכירה היטב את המזרח התיכון וגם דיברה ערבית, היא מונתה למזכירה לענייני האוריינט של מושל עירק, וצורפה למחלקה הערבית של האימפריה הבריטית (שם עבד תומאס אדוארד לורנס המוכר בשם לורנס איש-ערב) — אשה יחידה בטריטוריה גברית. בתפקיד הזה הפכה לאחת הדמויות החשובות בעיצוב המזרח התיכון שלאחר מלחמת העולם הראשונה, שכלל את קביעת גבולות עירק, ירדן, פרס והאמירויות, מינוי פייסל למלך עירק ועבדאללה למלך ירדן. פעילותה המדינית לא שיככה את אהבתה לארכיאולוגיה. תרומתה החשובה ביותר הייתה ללא ספק יסוד המוזאון העירקי לעתיקות וחקיקת חוק העתיקות בשנת 1924. החוק אסר על חפירות ארכיאולוגיות ללא היתר ועל הוצאת עתיקות מתחומי המדינה. חוק העתיקות הפסיק את שוד העתיקות שבצעו מדינות אירופה וארצות הברית ברחבי המזרח התיכון והשאיר את המורשת התרבותית של עמי האזור בארצותיהם. כל זאת לא אומר שבל הייתה דמות פשוטה או קדושה מעונה. היא הייתה תוצר נאמן של המורשת הקולוניאלית הבריטית, התנגדה למתן זכות הצבעה לנשים (היא הייתה מזכירת אגודת הנשים האנטי-סופרג'יסטית) ולא הייתה מופיעה בציבור בלי קוד הלבוש שנקבע בלונדון — אבל מורשתה הארכיאולוגית פרצה את הבקיעים הראשונים בעולם מדעי שהיה סגור בפני נשים. ב־1926, הרגישה שעבודת חייה בעיצוב העולם הערבי החדש הסתיימה. באחד הערבים לקראת סוף יולי כתבה פתק לידיד בבגדד: "שמור על כלבתי אם יקרה לי משהו". היא מתה באותו הלילה. ליד מיטתה נמצא בקבוק ריק של כדורי שינה. היא נקברה בבגדד, ימים ספורים לפני יום הולדתה ה־58.
אגאתה קריסטי ובעלה מקס מילוואן בתל חלף, בסוריה
רצח באוריינט אקספרס בגיל ארבעים החליטה אגאתה כריסטי, שכבר התפרסמה כסופרת, לשנות את כיוון חייה ועלתה על רכבת האוריינט אקספרס בדרך לעירק. כריסטי גדלה באנגליה הוויקטוריאנית והתחנכה להיות עדינה ורגישה, להתעלף מעת לעת, ולהיות תמיד על סף החידלון עקב אהבה נכזבת או טראגדיה משפחתית. היא הייתה גאה בהיותה בת "המין החלש", מה שבעיניה איפשר לה לנצל את הגברים שסביבה. "כאשר אשה מתחתנת היא מאמצת כגורלה את מקומו בעולם של בעלה ואת דרכי חייו. זה הבסיס ההגיוני לאושר", כתבה אחת הנשים המצליחות בעולם שמכרה למעלה מארבעה מיליארד ספרים. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, אגאתה מרי קלאריסה מילר התגייסה כאחות רחמניה. היא הייתה אישה מחוזרת וקיבלה כמה הצעות נישואין. היא נעתרה לארצ'י כריסטי, טייס בחיל האוויר של הוד מלכותו. משפחתה התנגדה, אך אגאתה וארצ'י התחתנו למרות זאת, במשרדי העירייה. הם שכרו דירה קטנה בלונדון ואגאתה ילדה בת, רוזלינד. היא התחילה לכתוב, ומן ההתחלה זכתה להצלחה. ספר רודף ספר, אחד לכל שנה, וכריסטי הולכת ומתפרסמת. ארצ'י בינתיים עבד כפקיד ועבר ממשרד ממשלתי אחד למשנהו. ב-1926 אמה של אגאתה מתה, והיא נתפסה בצער עמוק ודיכאון. כאילו שהמשבר הזה לא הספיק, ארצ'י הסתובב באירופה כמלווה מטעם הממשלה של תערוכת התוצרת הבריטית בירידים בערים שונות. עם חזרתו, הודיע לאגאתה שהתאהב באחרת. לאחר מריבה בין בני הזוג, בצורה שמזכירה את אחת מתעלומות המתח מספריה, נעלמה כריסטי. מכוניתה הנטושה התגלתה בשיחים לצדי הכביש אך ללא כל זכר לסופרת. במשך 11 יום כל אנגליה חיפשה אחר מחברת סיפורי המתח הבלשיים. לבסוף, היא התגלתה במלון ספא, וטענה שאינה זוכרת דבר מאירועי הימים שחלפו. שם המשפחה בו הייתה רשומה במלון, היה שם המשפחה של המאהבת של בעלה. לאחר האפיזודה המשונה ולאחר הגירושים מארצ'י שעקבו אותה, החלה להרכיב את חייה מחדש. וכך אנו מוצאים אותה עולה על רכבת האוריינט אקספרס בדרכה לאור כשדים בעירק. המטרה, לבקר זוג ידידים ארכיאולוגים, קתלין ובעלה ליאונרד וולי, שיהיה למפורסם בחוקרי מסופוטמיה. באור כשדים התאהבה בארכיאולוגיה, ובמי שיהיה בעלה השני ואהבת חייה, הארכיאולוג מקס מלוואן, מנהל השדה של החפירה באור כשדים. הוא היה צעיר ממנה ב־16 שנה, אבל עד מהרה, תוך כדי ביקורים במכמני העתיקות של מסופוטמיה, צמחה ידידות מופלאה בינה לבין הארכיאולוג הצעיר. לאחר מספר עונות בעירק כריסטי חזרה לאנגליה. לאחר כמה חודשים מקס יצא לחופשה קצרה, ומיהר לבקר את כריסטי.
אגאתה קריסטי
"התינשאי לי", שאל מקס, "למרות שהמקצוע שלי הוא הוצאת מתים מקבריהם?", "גופות הם אהבת חיי", ענתה הסופרת שהתפרנסה מעלילות רצח. ב־1930 אגאתה כריסטי בת הארבעים פלוס נישאה למקס מלוואן בן העשרים ומשהו. אהבת עולם שפרחה בתלים הארכיאולוגים של מסופוטמיה ותורכיה. "לה קמפינג", היא כינתה את אורחות חייה במשך שלושים השנים הבאות. כריסטי החלה מתמחה בניקוי ממצאים ארכיאולוגים ובריפוי חרסים. למרות התנאים הקשים, אוהלים ובקתות שורצי עכברים, היא אהבה את החיים בשדה. בערבים היא כתבה. סיפור בלשי חדש בכל שנה. מוטיבים ארכיאולוגיים החלו צצים בספריה. "רצח במסופוטמיה", "רצח באוריינט אקספרס", "רצח על הנילוס", "פגישה עם המוות" — כולם ספרים הקשורים לחייה כארכיאולוגית. ב"רצח על הנילוס", הבלש המפורסם של כריסטי, הרקול פוארו, מסביר כיצד הוא מגלה את האמת: "פעם השתתפתי במשלחת ארכיאולוגית ולמדתי שם משהו. במהלך חפירה כאשר מתגלה ממצא באדמה מנקים בזהירות את הבוץ והעפר מסביב… עד שהממצא נשאר חשוף. נקי מכל הפרעה, מוכן לציור, צילום וקיטלוג. כך אני נוהג בחקירה, מנקה את החומר המיותר על מנת שאפשר יהיה לגלות את האמת העירומה". אגאתה כריסטי לא הייתה ארכיאולוגית מקצועית. אבל היא זו שהציגה לעולם את רוחה של הארכיאולוגיה. החיפוש הבלשי, הנסיון לפרש את הרמזים והעדויות, לראות כיצד דבר מוביל לדבר. זהו ספר המתח הארכיאולוגי. כריסטי הוציאה את הארכיאולוגיה מבורות החפירה וחשפה את קסמיה לעולם.
דורותי גארוד וסוזאן דה סנט מאת'ורין בחפירות פרהיסטוריות בצרפת (אוסף המוזאון הארכיאולוגי סנט ג'רמין)
אמזונות בשערי המצודה בשנת 2012 הוכרזו מערות הכרמל כאתר מורשת עולם. במערות התגלתה נוכחות אדם מתקופת האבן. האתר החשוב הזה, שבמקור תוכנן להיות מחצבת אבן להקמת נחל חיפה, נחשף ונשמר, בזכות ארכיאולוגית יוצאת דופן, פמניסטית ופורצת דרך — דורותי גארוד. גארוד נולדה ב־1892 באנגליה. נצר למשפחה מהמעמד העליון. סבה, סיר אלפרד גארוד, נשא את התואר "רופא מיוחד למלכה וויקטוריה". אביה היה פרופסור לרפואה באוקספורד. גארוד הצעירה למדה בבית מתמטיקה, היסטוריה ולטינית. תיכון עשתה בפנימיה לבנות. ב־1913 החלה את לימודיה באוקספורד, למרות שכאשה לא יכלה להיות תלמידה מן המניין ולזכות בתואר. במהלך מלחמת העולם הראשונה, בצרפת, נהרגו שלושת אחיה ואהוב לבה. גארוד עזבה את לימודיה ויצאה לגיברטלר, לבקר את אביה. בחצי האי המצוקי היא ערכה סיור באתרים הפרהיסטוריים של גיברלטר ונשבתה בקסמם. כאשר היא חזרה לאוקספורד היא נרשמה ללימודי אנתרופולוגיה. לאחר סיום לימודיה היא עבדה כמה שנים עם הכומר הנרי בריול (Henri Breuil) במערות הניאנדרטליות בצרפת. בריול שיכנע אותה להתחיל בפרויקט מחקר גדול — לרכז את כל המידע על החפירות הפליאוליתיות (תקופת האבן) ברחבי בריטניה ולייצר מהם תמונה אחידה של אבולוציית האדם בבריטניה. גארוד פירסמה את תוצאות המחקר בספר שהפך לקלאסיקה של המחקר הפרהיסטורי: "התקופה הפליאוליתית העליונה בבריטניה". הפרויקט זיכה אותה בתואר בוגרת אוקספורד בשנת 1924. היא חזרה לגיברלטר וחפרה באתר הפרהיסטורי "מגדל השטן", שם גילתה שלד של ילד ניאנדרטלי. התגלית המונומנטלית לוותה בדו"ח בהיר, מדויק ומפורט. העניין שלה בפרהיסטוריה הוביל אותה לארץ ישראל, לכורדיסטאן, אנטוליה, בולגריה, צרפת, ספרד ולבנון. ב־1928 היא התמנתה, מטעם הממשלה הבריטית, לאחראית על חפירת מערות במזרח הקרוב. את זמנה היא הקדישה לחפירות בארץ. היא חפרה במערת שוקבה, בוואדי נטוף, וגילתה את התרבות האנושית החקלאית הראשונה — שאותה היא מכנה התרבות הנאטופית. וב־1929 היא התחילה לחפור בנחל מערות. החפירה תימשך חמש שנים ובמהלכה יתגלו קברים ניאנדרטלים רבים ונדירים השופכים אור על ההתפתחות האנטומית של האדם. החפירה הניבה כמויות עצומות של ממצאים, כולל 87,000 כלי אבן. תוצאות החפירה והדו"ח הבהיר של גארוד, "תקופת האבן בכרמל" היו למפתח בהבנת תקופת האבן בלבנט. בזכות הספר גארוד זכתה בכבוד עולמי ובתוארי דוקטור מאוניברסיטאות בארצות הברית ומאוקספורד. גארוד עבדה בדרך כלל רק עם נשים. "נשים מוכשרות יותר", נהגה לומר. צוותי הנשים שלה כללו חוקרות, מומחיות, עוזרות ופועלות בשטח. הן הביאו לסיום ההגמוניה של ה"בויס קלאב" בארכיאולוגיה. עכשיו נוצר גם "מועדון נשים" בפרהיסטוריה ובארכיאולוגיה, שכל חברותיו עוסקת במחקר פורץ דרך. רק העבודה הכבדה של סיקול אבנים ופינוי עפר נעשתה על ידי גברים. "היינו מאוד פמיניסטיות", אמרה יוסרה, אחת העובדות בחפירה במערות הכרמל, "בגלל שכל העבודה הניהולית והמעניינת נעשתה על ידי נשים, ורק העבודה הפשוטה והכבדה על ידי גברים". גארוד התחברה במיוחד לפרהיסטוריוניות, ובעיקר לשתים שיהיו גם לידידות קרובות, ג'רמין הנרי מרטין וסוזאן דה סנט מאת'ורין. השתים חפרו בעיקר בצרפת. כאשר תגליותיהן החלו להתפרסם התקשורת הצרפתית כינתה אותן: "Les Trois Graces" — בעברית — החאריטות, אלות הקסם, היופי והיצירתיות היווניות או שלושת הגרציות כפי שנקראו בתרבות הרומית. ב־1959 השלוש יצאו ללבנון על מנת לערוך חפירת הצלה במערה הפרהיסטורית בראס אל כלב, מצפון לביירות. מסביב למערה נערכו פיצוצים במצוק של ראס אל כלב, על מנת להרחיב את הכביש. העולם המודרני הגיע לארכיאולוגיה — התחרות בין שימור לפיתוח החלה. ב־1939 מונתה גארוד לפרופסור מן המניין בקמברידג' — הפעם הראשונה שאשה מונתה לפרופסור לאחר שגברה על מספר מועמדים אחרים לתפקיד, גברים. הדרך של נשים אל התפקידים הבכירים ביותר בעולם האקדמי נפרצה. בגיל 60 גארוד פרשה מהאוניברסיטה. עבודת האדמינסטרציה של ניהול המחלקה לארכיאולוגיה הייתה לה לזרא. היא חזרה לאהבתה הראשונה, עבודת השטח — הפעם בחופי סוריה ולבנון. ב־1968 אגודת העתיקות הלונדונית, שנוסדה בשנת 1707 על מנת לקדם את ידיעת ההיסטוריה וחקר תולדות העולם, העניקה לדורותי גארוד את מדליית הזהב השנתית של האגודה. הייתה זו הפעם הראשונה שהפרס הוענק לאשה. גארוד, בנאום קבלת המדליה, הזכירה לאגודה את העובדה שהמעוז הגברי הזה, מזה מאתיים שנה, לא קיבל נשים לשורותיו. "אי אפשר יותר לעצור את הנשים בעולם הארכיאולוגי", סיכמה גארוד, "היום שרבים חיכו לו, ואחרים חששו ממנו, הגיע. האמזונות פרצו את שערי המצודה".
