״אינעל דין באבור אילי ג’בהום״ — לעזאזל האנייה שהביאה אותם — הוא המשפט המפורסם של מערכון "העולים החדשים", שהיה הרביעי והאחרון של חבורת לול — בשנת 1973. במערכון עומדים על החוף אריק איינשטיין ואורי זוהר, כאשר הם כל פעם מייצגים קבוצת עולים אחרת למול העלייה שהגיעה אחריהם. המערכון צולם אמנם בנמל תל אביב (שלא היה קיים בימי העליות הראשונות), אבל ממחיש בצורה היתולית את מקומו של נמל יפו כשער העלייה לארץ. בית המכס הנאה של נמל יפו היה הבניין הראשון שאליו הגיעו העולים החדשים. תולדות בניין המכס, מזחי הנמל והמדרגות אל המים

כתב וצילם: ידין רומן

רחוב רציף העלייה השנייה נמתח מכיכר השעון שבקצה רחוב נחום גולדמן עד לרחוב הנמל, בקצהו הדרומי של נמל יפו. השטח עליו עובר הרחוב לא היה קיים עד לשנות השלושים של המאה שעברה, אז ייבשו הבריטים חלק מהים והרחיבו את המעבר הצר בין קו המים והבתים. בתקופה הצלבנית עבר כאן ביצור מסיבי שהגן על יפו מכל עבריה. מצודה שהיוותה חלק ממכלול הביצורים הזה התגלתה בחפירות שנערכו בשנת 2007 מצפון להאנגר 1 בנמל. חלקים אחרים של חומה זו התגלו בחלקו הצפוני של רחוב רציף העלייה השנייה בחפירות בשנות השבעים. החומה הצלבנית נמשכה לאורך קו המים באזור הנמל ולמרגלות התל הקדום ביתר צדי העיר.
לאחר שגירשו את הצלבנים מהארץ הרסו הממלוכים את יישובי החוף על מנת למנוע אחיזה חדשה של פולשים מהים. יפו נחרבה ונמלה נסתם, דיווח תייר איטלקי שעבר בארץ בשנת 1347, אך על פי דיווחיהם של עולי הרגל בימי הביניים הנמל המשיך בפעילותו. קבוצה של חיילים שמרו על המעגנה והצליינים שירדו לחוף הסתתרו במערות ובכוכים על הגבעה שמעל לנמל עד שהצליחו לארגן שיירה שתוביל אותם בבטחה לירושלים.

הכיבוש העותומאני של הארץ, בראשית המאה השש עשרה, הביא להתאוששותה של יפו. החומה הצלבנית מסביב לעיר שוקמה והורחבה, בעיר נבנו אכסניות לעולי רגל, ובראש הגבעה של יפו נבנתה מצודה גדולה. באזור הנמל הוקמו שני מגדלים, בהם התגוררו שומרי הנמל. ב־1799 כבש נפוליאון את יפו והחריב את העיר. עם נסיגת הצבא הצרפתי למצרים, התחיל אחמד ג'זאר, מושל עכו רבתי, בשיקומה של העיר. ב־1810 הוא ממנה את מוחמד אבו נבוט למושל יפו וזה פותח בתנופת בנייה שכוללת את בניית מסגד מחמודיה — שנקראה על שמו — חיזוק החומות ושיקום הנמל. הפעילות המסחרית המתעצמת ביפו הביאה לעיר קונסולים מטעם המעצמות ונציגים של חברות הסחר האירופיות.
התגברות התנועה בנמל חייבה פריצת פתחים בחומה ובניית מזחים שיקלו על הגישה לעיר. קשה ללמוד על צורתו של הנמל בתקופה הזו. בציור משנת 1726 אפשר לראות רציפי נמל ומבנה גדול שממנו יורדות מדרגות אל החוף. ב־1816 צייר הנוסע האנגלי ג׳יימס סילק באקינגהם את יפו מהים. על החוף ניצב מסגד הים, הקיים עד ימינו, וממערב לו מבנה גדול העומד על החוף. אותו המבנה מופיע גם בציורים של מהנדסי הצבא הבריטי משנת 1842. ציור משנת 1870 מתאר רציף שממנו עולות מדרגות דרך שער אל העיר.

החפירות בנמל בשנת 2007 חשפו שבמחצית הראשונה של המאה התשע עשרה נבנו שני גרמי מדרגות שהובילו מהרציפים אל מפלס הרחוב שלמרגלות שורת הבתים החיצונית של העיר. הירידה מהעיר לנמל הייתה כרוכה במעבר דרך רחובות צרים ומדורגים אל הסמטה הצרה שנמתחה בין החומה התורכית לשורת המבנים החיצונית של העיר. בצילומים מוקדמים של יפו, מהמחצית השניה של המאה ה־19, ניתן לראות מבנה על קו המים שתפקד כנראה בתור תחנת מכס וביקורת. עם פתיחתה של תעלת סואץ, ב־1869, תנועת האניות במזרח הים התיכון הלכה וגברה. עתה גם אניות קיטור הטילו עוגן בימה של יפו.
ב־1876 עולה הסולטן עבדול חמיד השני לשלטון ומעורר תנופת התחדשות ופיתוח ברחבי האימפריה העותומאנית. החומות סביב יפו הופלו ושרידיהן מילאו את החפיר מסביב לעיר, מרכז עירוני חדש נבנה במקום בו יעמוד מגדל השעון בעוד 20 שנה ועיר חדשה הוקמה ממזרח לתל. תנועת הנוסעים והסחורות דרך הנמל הלכה והתעצמה ויפו הפכה למעצמת ייצור וייצוא של סבונים והדרים. בשנת 1887 מקים השלטון העותומאני בית מכס חדש על חורבות בית המכס הישן. היה זה בית אבן גדול, עם שורות חלונות עגולים לאורך החלק העליון של קירותיו החיצוניים וחזית נאה ומעוטרת הפונה לעבר רחבה מרוצפת מצפון למבנה. שורת מדרגות הובילה מרציף חדש, שהשתרע מקו החוף אל תוך המים, אל הרחבה שבפתח בית המכס.

עבודות הפיתוח בנמל לא הפכו את הירידה מן האנייה אל החוף לפשוטה יותר. האניות שהגיעו ליפו הטילו עוגן כמה מאות מטרים מן החוף. סירות מיוחדות של סבלי יפו — צרות וארוכות, בעלות מפרש ומשוטים — יצאו מהנמל אל האניות. לאחר שאספו את הנוסעים, שירדו אל הסירה בסולם מתכת מתנדנד שנתלה מסיפון האוניה, יצאו הסירות חזרה אל החוף. על הספנים היה להעביר את הנוסעים בזהירות בין הפתחים בשורת הסלעים שהזדקרו מהמים לפני החוף. כאשר הים היה השקט עברו השיט אל החוף והמעבר בין הסלעים ברוגע. אולם כאשר הים היה גבוה מעט יותר והגלים התנפצו בקצף אל הסלעים, חייב המעבר תמרון מורכב עם המשוטים בעוד הנוסעים המפוחדים מתפללים על חייהם. כאשר הים היה גבוה האניות כלל לא הטילו עוגן ביפו, אלא המשיכו בדרכן לביירות או לאלכסנדריה.
בית המכס ניצב על בליטת סלע מול הפתח בין הסלעים, בכניסה למעגנה הקטנה שנוצרה בין הסלעים לקו החוף. סירות הנוסעים היו נקשרות אל המזח שבבליטת הסלע והנוסעים היו עולים במדרגות אל עבר הכניסה לבית המכס. בחזית בית המכס היו מקבלים את פניהם שוטרי הנמל שישבו בצריפי עץ על הרחבה. על המדרגות האלה עלו כל העולים לארץ מאז העלייה הראשונה. ב־1898 עבר בנימין זאב הרצל את אותה דרך חתחתים בדרכו לפגוש את קיסר גרמניה, וילהלם השני.
ב־1907, עם התגברות תנועת הצליינים והעליה במספר העולים היהודים, הרחיבו השלטונות העותומאניים את בית המכס. תכנון וביצוע ההרחבה הוטלו על יוסף אליהו שלוש. שלוש בונה את התוספת מצפון לרחבה שבחזית בית המכס. גרם המדרגות הוביל כעת לא אל הרחבה, אלא אל פתח חדש.

לאחר סיום הליכי הביקורת באולם המכס יצאו הנוסעים אל הסמטה הצרה שבין בית המכס לשורת הבתים החיצונית של יפו, שם היו ממתינים חברים, קרובים ומורי דרך. העולים היהודים הופנו אל עברו השני של הרחוב — למשרד העלייה של וועד הצירים הציוני, שנוהל על ידי מנחם שינקין. במשרד נרשמו העולים והופנו לאכסניות לקליטה ולפיזור במושבות ברחבי הארץ. לקראת סוף המאה התשע עשרה הפך החוף החולי שמדרום לנמל לאזור מסחרי שוקק, עליו הוקמו מחסנים של פרדסנים ערבים ויהודים מיפו ורחובות.
אחת מהפעולות הראשונות של הצבא הבריטי בא״י היתה שיפוץ והכשרת נמל יפו למעבר סחורות, כוחות וציוד צבאי לחזית בירושלים ולאורך הירקון, שם עדיין עמדו כוחות עותומאנים. בעבודת התיקון הללו הועסקו שבויי מלחמה אוסטרים, שסללו גם מסילת רכבת ברזל צרה שחיברה את יפו אל תחנת הרכבת המקומית. הרכבת זכתה לכינוי ״הטרנזינה״, שם גנרי לרכבות קטנות על מסילה צרה ששומשו בארץ בעיקר להעברת סחורה בתוך הפרדסים.
עם תחילת המנדט והגעת העלייה הרביעית החלה תנופת בנייה גדולה מטעם השלטון הבריטי ביפו והמתיישבים היהודים בתל אביב. על רציפי הנמל החלו להיערם חומרי גלם לבנייה — ברזל, שקי מלט, צינורות, מרזבים ועוד. העומס בנמל — ובעיקר בצוואר הבקבוק שנוצר ביציאה מן הנמל, בין בית המכס לקו הבתים — הביא את לורד פלומר, הנציב העליון, לכנס בשנת 1925 וועידה שתדון במציאת פתרון. הוועידה החליטה להרוס את בית המכס התורכי ולבנות במקומו "טרמינל" חדש, בעל קומה תחתונה צרה וקומה עליונה רחבה יותר שנמתחה מעל לרחוב. כך הורחב המעבר ואפשר זרימה נוחה יותר של סחורות.
בית המכס החדש נחנך ביוני 1931 וזכה לשם בית המכס הלבן. הבניין שימש את משרדי מנהלת הנמל, אך כלל גם אולמות קבלה לנוסעים בהם יכלו להמתין מקבלי פניהם. הבניין החדש קידם את פניהם של עשרות אלפי עולי העלייה החמישית שעזבו את אירופה — ובעיקר את פולין — בעקבות האנטישמיות הגואה. עם חנוכת נמל חיפה, באוקטובר 1933, הופנו חלק מהעולים גם לנמל החדש.

אדריכל בית המכס הלבן אינו ידוע. שמואל גילר, שחקר את תולדות יפו, סבור שהבניין תוכנן על ידי ארפד גוט, מהנדס יהודי־הונגרי, וזאת משום שגוט היה האדריכל היחיד בארץ שידע להניח יסודות קרוב כל כך למים. השערתו של גילר נתמכת גם על ידי המבנים הנוספים שתכנן גוט בנמל, ביניהם המבנה המשמש כיום את מרכז "נע לגעת" ובית מיומנה.
גוט עלה לארץ ב-1921 ונודע כמתכנן של מגדלי מים. הוא הכניס לארץ חידושים טכנולוגיים דוגמאת ריתוך חשמלי וטכניקות בטון חדשות. גוט היה זה שהקים את קזינו גלי אביב בקצה רחוב אלנבי, הניח את הכיפה על בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי ותכנן את בתי המלאכה של הרכבת בצפון חיפה.
בסוף 1933 חנכו הבריטים את נמל חיפה ויפו איבדה את מעמדה כנמל הכניסה היחיד לארץ. ב־1934 החלו הבריטים בשיפוץ נרחב של נמל יפו. שטחו של הנמל הורחב והועמק והוקם שובר גלים לאורך קו הסלעים. שטח הנמל הורחב דרומה, שם נחפרה מעגנה חדשה בחוף החולי והוכשר שטח שעליו הוקמו האנגרים גדולים. הכניסה לנמל עברה עתה מדרום לו באמצעות תעלה שנחצבה ברכס הכורכר, מדרום לגרעין העתיק של יפו (כיום רחוב יהודה הימית) ומעל רחוב יפת נבנה גשר.
הכניסה החדשה ייתרה את בית המכס הישן, ששימש מעתה כמשרדים בלבד. ב־1963 נחנך נמל אשדוד — המסמר האחרון בארון נמל יפו ההיסטורי והמפואר. נמל יפו כבר לא שימש כנמל הכניסה היחיד למדינת ישראל והוא נסגר ב־1965. בית המכס נמסר לשימוש צופי הים ועל גגו התמקמה תחנת הרדיו XT4 , ששירתה את דייגי הנמל בלב ים.
הבניין הוזנח במהלך השנים וחזותו הבינלאומית השתנתה כליל. על אף שהוא הוכרז כבניין לשימור בתכנית המתאר הארצית לחופים ובתכנית הבינוי של הנמל, החליטה עיריית תל-אביב להרוס אותו כדי שלא יסתיר את הים. מנגד טוענת המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל כי יש לשמר את המבנה ולהופכו למוזיאון לתולדות הנמל העתיק.

מי שמגיע כיום לנמל ויתבונן מקרוב בבית המכס — על חיזוקיו המכוערים — יכול לראות מתחת לשיפוץ הבריטי את שרידי אבני הכורכר שממנו נבנה המבנה העותומאני המקורי. מדרום מתחם צופי ים יורדות מדרגות אל הרציף העותומאני המקורי המקיף את בית המכס ממערב. בהמשך הרציף, בחלקו הצפוני, עדיין נותרה הרחבה שממנה עלו אל בית המכס. גרם מדרגות צרות עולה מהרחבה, כאשר מתחתיו מציץ חלק מגרם המדרגות הרחב והמקורי שבו עלו אל השער לארץ ישראל.
מדרום לבית המכס נמצאת רחבת עץ גדולה. בקצה המערבי שלה קיר אבן, בתוכו שני גרמי מדרגות קטנים בני שתי מדרגות היורדות מצפון ומדרום. גרם מדרגות נוסף, רחב יותר, הכולל גם הוא רק שתי מדרגות, מחבר ביניהם. המדרגות הרחבות הן שרידים ל־"מדרגות התפוזים”, המקום שבו הועמסו ארגזי העץ של תפוזי יפו אל הסירות שהובילו אותם אל האניות.
למסייר בנמל של יפו ראוי שיתבונן על קו הבתים לאורך הנמל. אלו שרידי רחוב הנמל העותומאני האותנטי, מהמאה התשע עשרה. פתחי החנויות, המחסנים ומרפסות העץ, המשקיפות אל הרחוב ואל מעבר לחומה, הן מזכרת לימים בהם המולת ההגעה לארץ חמדת אבות מלאה את הסמטה.
מאז שנסגר לא מצא נמל יפו את ייעודו. האם יהיה מרכז של מסעדות, תערוכות וחנויות, או מרכז ימי לפעילות של דייגים וספורט ימי. בתוך כל ההתלבטויות התכנוניות, הנמשכות כבר עשרות שנים, מן הראוי שימצא ביטוי להיסטוריה בת אלפי שנים של הנמל הזה. אין מקום מתאים יותר לכך מאשר בית המכס, שקיבל דורות של עולי רגל בשעריו.

• הכתבה לקוחה מתוך מטרופוליס יפו. להזמנת העיתון לחצו כאן