בגיליון האחרון של ארץ וטבע (גיליון 199) חזרנו לעסוק בסוללה במצדה. האמת, ניתן לומר, שהסוללה הזו העסיקה אותי מאז שאני מתעסק בידיעת הארץ. אני זוכר יום חמסין לפני עשרות שנים, שבו התעוררתי באמצע הלילה והחלטתי לצאת ולבדוק את הסוללה. נסעתי לצד המערבי של ההר, עם חבל ארוך, ומדדתי את המרחק בין ראש ההר לסוללה. משהו תמיד הריח לי לא מתאים בתיאור הדרמטי של יוסף בן מתתיהו יחד עם התיאור שנוצר בדמיוננו של הרומאים הנאבקים במגינים הנואשים ובעזרת אלפי חיילים ועבדים בונים סוללה לפריצה אל ההר.
אמנם בתחילת דרכי קניתי את התיאור ההירואי שיצקו בנו שמריה גוטמן ויגאל ידין. מעת לעת, כאשר הדרכתי תיירים שהנושא היה משמעותי עבורם לקחתי אותם לדרום ההר ושם, על המרפסת אל מול המצוק של נחל מצדה, העמדתי אותו בשורה וצעקנו "עם ישראל חי" – וההד חזר אלינו: "חי, חי, חי". התרגשות גדולה. עד כדי כך שלאחר הסיור שלי במקום עם סנאטור ג'ון קארי, לימים מזכיר המדינה של ארצות הברית הוא נהג להזכיר שוב ושוב את הסיפור הזה בפי קהלים יהודים, ואף העלה אותו לאתר של משרד החוץ האמריקני (ששם, כמדומני, הוא נמצא עד עצם היום הזה).
אבל סיפור ההתאבדות במצדה יחד עם התיאור של אחריתה לא התאים. הממצא הארכיאולוגי לא הותיר כל רמז שאכן התרחש פריצה למצדה דרך הסוללה, אפילו הקל שבקלים לסיפור הזה, יחד עם התיאור המגמתי של יוסף בן מתתיהו – "אויבי השנואים, הסיקרים השודדים והרוצחים, הודו בטעותם במרד נגד רומא, והתאבדו. אני יצאתי צודק".
במשך השנים עסקתי שוב ושוב בנושא הזה של אחריתה של מצדה מכל זווית אפשרית. בגיליון האחרון של ארץ וטבע נתתי לזה דרור עם המחקרים האחרונים על המרד והחפירות של חיים גולדפוס ובני ארובס מלפני כ-15 שנה, שלמעשה הסוללה במצדה לא הושלמה מעולם ובוודאי לא שימשה לפריצה אל ההר. אם כך מה היה סופם של המורדים? אולי בכל זאת התאבדו, אולי רק ההנהגה? בכל מקרה אחריתה של מצדה לא הייתה כתיאור הדרמטי של יוספוס. צריך לחשב מסלול מחדש.