הים הבורח

DSC_0586

מעיינות נודדים בים המלח

הרעיון הוותיק להבאת מים לים המלח היה "תעלת הימים", שכאשר נהגה בשנות השבעים של המאה שעברה התכוון להזרמת מים מהים התיכון לים המלח. המטרה עיקרית של התעלה הזו הייתה לנצל את הפרש הגובה בין לייצור חשמל – רעיון שמובא כבר בספרו של הרצל, אלטנוילנד.

כתיבה וצילום: ידין רומן

הים הבורח

בשנת 1943 יצאה חבורה של משוטטי ירושלים לשוט מסביב לים המלח. את פניהם שמו למפעל האשלג, במטרה לצאת למסע באחת משתי אוניות הנוסעים, "מכוור" ו"מצדה", ששירתו את המטיילים על פני הים. למפעל האשלג הגיעו בקו האוטובוס שיצא מירושלים למפעלי ים המלח. "ירדנו מן המזח במדרגות ובאנו אל סיפון הספינה…  קרן צבי, הספן הוותיק, ראשון לרבי חובלים עבריים בים המלח, הוא שיוליכנו בדרך הזאת…. והנה משה'לה שוב, ראשון למלחים העבריים בים הזה… וכאן גם אבו חסן הזקן ואבו רעייאן הצעיר, שני זאבי ים: אבו חסן שט כבר שלושים שנה בים המלח. הוא ואבו רעייאן היו לעזר למפעל האשלג בראשית גישושיו", דיווחו המטיילים.

"העוגן הורם, המנוע עבד בעוז, הסירה מחליקה בנחת על פני המים…. אנו שטים לאורך החוף המערבי, קרוב מאוד אליו. מצפון מערב לח'רבת קומראן… הרים נישאים בשלל גוונים וירק רב לכל מלוא העין עד למרגלות ההרים ועל פני החוף… ביצת פשח'ה נקרא האזור הזה, ואמנם כולו מכוסה בביצות. מעיינות רבים, קטנים וגדולים נובעים כאן – קצתם נובעים מתחתית ההרים, מתוך נקיקים וסדקים, קצתם מרוחקים מן ההר, קרוב לחוף.

ירדנו לסירת משוטים ובאנו אל החוף. שאון זרמי המים לימיננו ולשמאלנו בישר לנו שהגענו אל לב המעיינות. הרחק צפונה ומערבה השתרע 'ג'ונגל' ללא דרך ובסבכיו מפוזרים מעיינות מים חיים".

הקבוצה מחפשת את עין פשח'ה, המעיין הגדול מכולם, ומגלה את מקומו בבריכה נאה ועמוקה בין השיחים קרוב מאוד למצוק.

קבוצה אחרת, שהקיפה את ים המלח ברגל באותה שנה, הגיעה לעין פשח'ה, מדרום, וירדה בשביל התלול במצוק אל המעיין. "דאגתנו הייתה להספיק לרדת מההר בטרם יחשיך. השמש כבר שקעה, באפלה הסתמנו שני הצוקים של ראס פשח'ה – משם יורד שביל המוליך למעין. בחושך ירדנו בשביל המסוכן… עברנו בזהירות והלב הלם: כאן המקום! כאן הגדול במעיינות שפגשנו; גם בריכתו גדולה. ערכנו חניה כהלכה. קפצנו מן הסלע אל הבריכה. אכלנו וכלינו כל מה שהיה עמנו".

ראס פשח'ה היה המכשול הגדול ליצירת דרך לאורך החוף המערבי של ים המלח. הים הגיע עד למרגלות ההרים, גאות ושפל, קיץ וחורף, בכול גובה אפשרי של מפלס הים, רגלי המצוק של ראס פשח'ה עמדו בתוך המים.

לאחר התבססות מלון קליה בשנות השלושים המעיין הפך לחוף רחצה מבוקש. שועי ומנהיגי הארץ שכשכו במימיו.   לאחר 1948, המלון ניטש ונהרס. הירדנים בנו מלון חדש ליד המבנים ההרוסים של מפעל האשלג הצפוני ופיתחו את קטע החוף בין המלון לראס פשח'ה כמוקדי תיירות. עד מהרה הפכו המעיינות של עין פשח'ה למוקד בילוי אהוב על תושבי ירושלים, עמאן, יריחו והסביבה. חוף הים פונה מהצמחייה העבותה, והמעיינות אפשרו לשטוף את המלח לאחר הרחצה בים.

לאחר מלחמת ששת הימים הועברו מעיינות עין פשח'ה – ששמם הוסב לעיינות ציקים, לידי רשות שמורות הטבע. לאחר פתיחת הכביש מירושלים לעין גדי, לאורך החוף המערבי, היה למקום עדנה. קבוצות מאורגנות ניצלו את האפשרות להגיע בקלות לעין גדי לסיורים לים המלח, ועיינות צוקים הפכו לאתר רחצה פופולרי, עם חוף ובריכות מים מתוקים. ערביי יהודה, שומרון ורצועת עזה נהרו לכאן בימי ששי בעיקר, וביתר השבוע הגיעו משפחות של ישראלים. האתר חולק לשנים – שמורות טבע, שכללו את האזור מצפון לבריכות שהפך לשמורה פתוחה, והאזור מדרום לבריכות שהיה לשמורה סגורה. בתווך היה אתר הרחצה שנמסר לניהולם של היישובים החדשים בצפון ים המלח.  

עם חנוכת הכביש, ב-1971, הים עוד ליחך את שולי הכביש. גיאוגרפים ידועי שם אף הזהירו שמפלס הים עוד יכול לעלות לשטוף את הכביש בימי סערה וחורף. אכן, במהלך ההיסטוריה מפלס המלח ידע עליות וירידות. הדיון בין חוקרי המקרא במאה התשע עשרה, על סדום ועמורה בכיכר הירדן, נסב על כך שהיישובים האלה, טבעו למעשה בתוך הים לאחר שמפלסו עלה והציף את ארצות הכיכר. בספר בראשית מוזכר הקרב בין מלכי הצפון לבין: "ברע מלך סדום וברשע מלך עמורה, שנאב מלך אדמה, שמאבר מלך צביים ומלך בלע היא צוער. כל אלה חברו אל עמק השידים, הוא ים המלח" (בראשית יא, א-ג). נוסעי המאה ה-19 תיארו מעבר יבשתי שהיה בין הלשון לבין חופו המערבי של הים – מעבר שפעם נראה ופעם נעלם, ואנשי הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל סיכנו עצמם בירידה במצוק של ים המלח שמשם את מדדו את מפלס המים במשך שנים ארוכות.

במחצית הראשונה של המאה עשרים התייצב מפלס ים המלח סביב 390 מטרים מתחת לפני הים.  הים הסוער הגיע לאיזון בין כניסת המים אל הים, בעיקר מהירדן, להתאיידות הטבעית של המים.  נפח המים שנכנס לים, 1,500 מיליון מ"קר בשנה, דמה לנפח המים שהתאיידו מדי שנה.  

בשנות הששים של המאה שעברה החלו לפעול מפעלי מים גדולים בישראל, בירדן וסוריה. תעלת הע'ור (כיום תעלת עבדאללה) בבקעת הירדן החלה לפעול באופן לחלק ב-1961 ומוביל המים הארצי החל לפעול ב-1965. לאלה נוספו סכרים על הירמוך בסוריה ועל נחלי המים בירדן היורדים אל ים המלח.

ירידת המפלס הייתה בהתחלה מתונה. אבל החל מ-1970 החלה להתעצם. ב-1975 נוצר חיץ בין האגן הדרומי, הרדוד, לאגן הצפוני העמוק, ובשנות השמונים האגן הדרומי התייבש לחלוטין והפך למעשה לשטח של בריכות אידוי של מפעלי ים המלח השואבים מים מהאגן הצפוני לבריכות בשטח של מה שהיה פעם האגן הדרומי. בשנות התשעים ירידת המפלס כבר הגיעה ל-90 סנטימטרים בשנה, ובמאה ה-21 הירידה השנתית כבר עומדת על מטר ויותר. כתוצאה מירידת המפלס שטח פני הים הצטמצם בקרוב למחצית, מ-1,015 קמ"ר בשנות השלושים של המאה שעברה לפחות מ-600 קמ"ר כיום.

ירידת פני המים ובעיקר נסיגת החוף חייבה שינויים מתמידים בחופי הרחצה. בעיינות צוקים צריך היה לבנות כל כמה שנים "חוף חדש", להזיז את מתקני הרחצה, לשנות את זרימת המים כך שיוכלו לשרת את המתרחצים ועוד. ב-2005 החזירו הקיבוצים את עיינות צוקים לידי רשות הטבע והגנים. השינויים הרבים הפכו את הפעלת החוף  ללא כדאית.

"ברשות קבלו החלטה לא לרדוף יותר אחר החוף", אומר אלדד חזן, מנהל השמורה ב=15 השנים האחרונות, "אלא להפוך את המקום לשמורת טבע, שעוסקת בטבע ובלא בחוף רחצה".

מעיינות נודדים

ההבנה שאפשר להפסיק לרדוף אחר החוף הגיעה יחד עם העובדה שהמעיינות הצפוניים של השמורה, ככל שהים התרחק מהמצוק, נעלמו. לעומת זאת באזורי הדרומיים יותר, כולל בשמורה עצמה, החלו להופיע מעיינות חדשים. "לקח זמן להבין מה בדיוק קורה", אומר חזן, כי נסיגת הים היא באופן יחסי תופעה חדשה. בשנות השמונים של המאה שעברה כמויות המים האדירות של שלל המעיינות בעיינות צוקים, יותר מששים מיליון מטרים מעוקבים בשנה, הלכו ופחתו עד שנעלמו לחלוטין. התופעה הזו חיזקה את ההחלטה שלא כדאי להשקיע במיזמי תיירות הבנויים על מים מתוקים באזור הזה, הם הולכים ונעלמים. החוף התרחק, המעיינות נעלמו, וניהול חוף רחצה מסודר הפך לבלתי אפשרי.

"עד שהבינו שהמים לא נעלמים, אלא פשוט נודדים דרומה לקח זמן", אומר חזן. המים שפורצים למרגלות מצוק ההעתקים אל מול ים המלח, 120 מיליון מטרים מעוקבים בשנה, מגיעים מאקוויפר ההר. לפי הסכמי אוסלו שלושה רבעים ממימי האקוויפר העצום הזה, מיליונים רבים של מטרים מעוקבים, שמורים לרשות הפלסטינית. מדינת ישראל יכולה להשתמש רק ברבע הנותר. אולם, הפלסטינים לא מנצלים את האקוויפר הזה, ולכן מים רבים ממשיכים לפרוץ למרגלות מצוק ההעתקים בדרכם לים המלח. כולנו מכירים את מעיינות עין גדי ונחל ערוגות, אבל הכמויות הגדולות באמת של מי האקוויפר הזה נמצאים בעיינות צוקים, בעיינות קנה וסמר ובעיינות קדם – שם הנביעות הם של מים חמים.  

בעוד המעיינות הצפונים של עיינות צוקים הלכו ונעלמו, המים במעיינות הדרומיים יותר הלכו וגברו. למעשה אלה אותם מים, שכעת פרוצים לפני השטח בנקודות דרומיות יותר.

השטח שבין מצוק ההעתקים לחוף הים הנסוג מורכב משני חלקים. החלק הקרוב למצוק, שהוא בעיקרו אבנים וחצץ שהובאו על ידי המים או התמוטטות המצוק. זו שכבה תת-קרקעית שהמים יכלו בקלות לפלס דרכם בתוכה ולהגיע לים המלח. החלק השני, הקרוב יותר לים, הוא שכבה חרסיתית שהורבדה על ידי משקעי הים שהובאו מהירדן ומהנחלים הנשפכים אל ים המלח. השכבה החרסיתית אטומה למים. עובייה כ-40 מטרים והיא חוסמת את האפשרות של מי התהום לזרום אל הים. ככל שמפלס הים ירד המים נתקלו בשכבה הזו באזור שהוא כעת יבשה. בשפכי הנחלים מי השיטפונות הצליחו לחרוץ קניון בשכבת החרסית, קניון שבמקומות מסוימים מגיע לכ-40 מטרים גובה, כדוגמת הקניון שנוצר בשפכו של נחל עוג, ממזרח לכביש מספר 90 דומים לו בתוך שמורת עיינות צוקים.

במקומות שהמים לא הצליחו לפרוץ את השכבה הזו הם נדדו בהתאם  לשיפוע השכבות באזור הזה של ים המלח הוא לכיוון דרום. כך המים זורמים דרומה, בתת הקרקע ויוצאים לפני השטח במקומות הנמוכים.  הביטוי לכך הם המעיינות המתפרצים לאורך החוף – שככל שעוברים השנים וגובה פני הים יורד, כמות המים הפורצת מהאקוויפר על החלק היבשתי הולכת וגדלה.

כיום עיינות קומרן ותנור, בצפונה של שמורת עיינות צוקים, יבשו לחלוטין.  נביעת המעיינות בדרומה של השמורה התחזקה וגדלה. סך הכול מדובר בכמויות מים לא קטנה: 120 מיליון קוב בשנה. כיוון שמשקלם של המים המתוקים קטן מהמים של ים המלח, מי המעיינות ומי הים אינם מתערבבים זה בזה. המים המתוקים נמצאים מעל למים המלוחים ומהווים מקום מחייה ייחודי לבעלי חיים שונים.

להציל את ים המוות

קרקעית האגן הצפוני של ים המלח נמצאת בעומק של 730 מטרים מתחת לפני הים, 200 מטרים מתחת לגובה מפלס המים הנוכחי. בקצב הנוכחי של ירידת מפלס ים המלח וצמצום פני הים (מה שמקטין את ההתאיידות), ים המלח יגיע לשווי משקל חדש בסביבות 550 מטרים מתחת לפני הים. בקצב ירידת המפלס כיום זה יקרה בעוד מאה שנה.

אך ירידת המפלס המתמדת היא בעיה אקולוגית, בעיה תכנונית, ובעיה לפיתוח אזור ים המלח הן מבחינת יישובים, חקלאות, בנייה, תיירות ועוד. מכיוון שכך מזה שלושים שנה מחפשים פתרון לעצירת ירידת המפלס לפני שנגיע לעמק שנמצא 150 מטרים מתחת למפלס הים הנוכחי.

הרעיון הוותיק להבאת מים לים המלח היה "תעלת הימים", שכאשר נהגה בשנות השבעים של המאה שעברה התכוון להזרמת מים מהים התיכון לים המלח. המטרה עיקרית של התעלה הזו הייתה לנצל את הפרש הגובה בין לייצור חשמל – רעיון שמובא כבר בספרו של הרצל, אלטנוילנד.

ב-1977 החליט שר האוצר שמחה ארליך לקדם את התעלה כפתרון לייצור אנרגיה. ארליך אף פנה לממשלת גרמניה בבקשה לסיוע במימון הפרויקט. לאחר שנה הוחלט להקפיא את הפרויקט מחוסר תקציב. ב-1980 החליטו שר האוצר יגאל הורביץ ושר האנרגיה יצחק מודעי לחדש את עבודת ועדת ההיגוי של הפרויקט. הוועדה הציעה שלושה נתיבים אפשריים לתעלה, ובאוגוסט 1980 החליטה הממשלה לבנות את התעלה בנתיב הדרומי, שתחילתו היה בצפון סיני, מדרום לעזה. התעלה תוכננה לעבור את השטח שמעבר לקו הירוק בתעלה באורך של שישה קילומטרים. משם מי הים תוכננו לזרום בתעלה פתוחה עד לאגם מלאכותי מדרום לבאר שבע. מהאגם מהים יזרמו במנהרה באורך של 80 קילומטרים ויפלו ב"מפל" לתוך ים המלח סמוך לעין בוקק.

במאי 1981 נערך במעלה יאיר טקס חנוכת תחילת העבודות על כריית התעלה, בנוכחות ראש הממשלה מנחם בגין. בהמשך פורסמו מכרזים ראשונים ואף הוחל בחפירת מנהרת בדיקה, באורך של 250 מטרים, סמוך לעין בוקק. הפרויקט זכה לגינויים רבים בקהילה הבינלאומית, מבחינה פוליטית כי היא עוברת בשטח שמעבר לקו הירוק, ומבחינה אקולוגית מחשש שתגרום לדליפת מי ים אל תוך אקוויפר המים המתוקים בנגב.  בינתיים, משרד האוצר השתמש במימון שכבר גויס, מאה מיליון דולר, לצרכים אחרים. ב-1985 פרסם מבקר המדינה דוח חריף על התנהלות הפרויקט שבעקבותיו החליטה ממשלת ישראל להפסיק את הפרויקט.  

אך בזה לא תם חזון "תעלת הימים".  במרץ 2007, לאחר הסכמי השלום עם ירדן, הכריז שמעון פרס על פרויקט "מסדרון השלום" – לאורך הבקע מים סוף ועד לחרמון. במסגרת תכנית שיתוף הפעולה האזורית הזו קרמה עור וגידים  "תעלת ימים" חדשה. הפעם בין הים האדום לים המלח לאורך הערבה. לאורך התעלה תוכננו מפעלי התפלת מים, מפעלים כלכליים והזרמת מים לים המלח שתעצור את ירידת מפלס המים. התוכנית, המשותפת לישראל וירדן, דשדשה. לא גויס לזה כסף. לפני כמה חודשים נקברה תוכנית התעלה סופית, כאשר הודיעו הירדנים על ביטולה.

בינתיים הוקמו בישראל מתקני ההתפלה לאורך הים התיכון, כך שכיום אין לישראל בעיה של מים. עודפי המים הם עד כדי כך גדולים שישראל מעבירה לירדן מים מהכינרת בכמויות הולכות וגדלות.

ועכשיו אנחנו חוזרים למפלס ים המלח. אלי רז, איש ידיעת הארץ, גיאולוג וחוקר ים המלח מעין גדי, הציע כבר לפני שנים רבות להפוך את כיוונו של מוביל המים הארצי. במקום להזרים את מי הכינרת למרכז הארץ, להזרים מים מותפלים ממרכז הארץ אל הכינרת ולחדש את זרימת המים בירדן. כאשר הציע את הרעיון הוא נתקל בגיחוך. אולם, עברו כמה שנים ואכן הזרמת המים במוביל פסקה ומכשירים כיום את המוביל להזרים מים בכיוון ההפוך.

המים האלה, הציע בזמנו אלי רז, יכולים להיות מסופקים לירדן, אפילו בכמויות גדולות יותר, ומאה וחמישים מיליון המטרים המעוקבים של מי ירדן, שהולכים כיום לירדן, אפשר יהיה להזרים דרך הירדן לים המלח. הזרמת המים הזה תיצור אזור תיירותי חדש וייחודי – אזור גאון הירדן, על צמחייתו הנאה ובעלי החיים הרבים החוסים בצמחייה הזו. אזור תיירותי בעל פוטנציאל כלכלי אדיר גם לישראל וגם לירדן. והמים האלה, לא יפגעו באקולוגיה של הירדן או ים המלח – אלה המים המקוריים שזרמו בו.

על מנת לעצור את ירידת מפלס ים המלח (איש לא מדבר על חזרה למפלס הקודם) צריך להזרים אליו כ=800 מיליון מטרים מעוקבים בשנה. הירדן יכול לספק לפחות 200 מיליון מטרים מעוקבים, ועוד כ=100 מיליון מטרים מעוקבים יכולים להגיע מהנחלים בירדן שאפשר יהיה לשחרר אותם כאשר המים המותפלים יסופקו מישראל.  מי נוספים יכולים להגיע ממפעלי ים המלח. המפעלים מזריחים כ=800 מיליון מטרים מעוקבים של מים אל הבריכות ומזה, לאחר אידוי, מחזירים לים כ=400 מיליון מטרים מעוקבים. התייעלות בשיטת ייצור האשלג יכולה לחסוך עוד כ=200 מיליון מטרים מעוקבים.

ומניין יגיעו המים הנוספים? מטיהור מי שופכין. כבר כיום יש עודפים גדולים במי השופכין המטוהרים. החקלאות כבר אינה יכולה לצרוך את כל כמות המים הזו. אבל ים המלח, כן. מפעל טיהור מי השופכין של ירושלים בנחל קדרון (דרך מט"ש נחל אוג), הוא כבר דוגמה לכמויות גדולות של מים מטופלים המגיעים לאזור ים המלח. כמויות המים המטופלים האלה יכולים בהחלט להשלים את החסר לשימור מפלס ים המלח הנוכחי ולהפוך אותו למקור חיים ופרנסה לתושבים המתגוררים באזור.

אז מהרצל ועד להתפלת מי ים עברנו מרחק לא קצר, אבל החזון הזה בהחלט אפשרי. צריך רק להחליט להשקיע את התקציבים הדרושים למימושו. מה שלא היה אפשרי בימי חזון תעלת הימים, כיום בהחלט אפשרי. חזון אקולוגי מתאים בעולם של המאה העשרים ואחת.


שמה של הלאורה של גראסימוס נישאה מפה לאוזן ועד מהרה נוסדו מסביבה ארבע קהילות נוספות של נזירים מתבודדים. במאה הששית, בחסותם של הקיסרים אנאסטסיוס ויוסטיניאנוס הלכה תנועת הנזירות המדברית הזו וגדלה. אנאסטסיוס בנה כנסייה גדולה ליד הירדן בשם כנסיית יוחנן המטביל, ושני הקיסרים הוסיפו אכסניות לצליינים שהגיע באלפיהם אל המדבר ונעו בין עשרות מנזרי המתבודדים שנוסדו לא רק במדבר של יריחו אל גם ברחבי מדבר יהודה.
ממנזר גראסימוס המקורי נותרו רק כמה שרידים. אולם במצוקי החוואר של ערוצי הנחלים הקטנים עדיין עומדים כוכי הנזירים, שבחלקם עוד שהו קומץ נזירים עד לתחילת שנות השבעים של המאה שעברה.
כיום עומד קרוב למנזרו המקורי של גראסימוס מנזר יווני־אורתודוקסי גדול בשם דיר חג'לה. על פי המסורת, המנזר הוקם במצוותו של הירונימוס הקדוש-מראשי תנועת הנזירות המדברית ומי שהלך בדרכו של גראסימוס-על המערה שבה התבודד גראסימוס עם ידידו האריה. מבנה המנזר הנוכחי, הבולט בכיפתו הנאה ובחורשה הירוקה המקיפה אותו, הוקם בשנת 1890. במלחמת ששת הימים ניטש וכמה שנים אחר כך התיישב במקום נזיר בשם כריזוסטומוס. בקושי רב נאחז במקום. אנשי נח"ל בית הערבה עוד זוכרים שהיו שולחים לו אוכל בימים קשים במיוחד. כיום המנזר הוא פינת חמד במדבר מסביב ליריחו. המערה של גראסימוס עוד נמצאת בבסיסו והכנסיה מעוטרת בציורי קיר מפוארים של אבות תנועת הנזירות המדברית, גראסימוס, הירונימוס, וחריטון.

מנזרים ממוקשים
ממנזר דיר חג'לה נמתח כביש 90 החדש, עוקף יריחו, הוא עובר מעל ואדי נח'יל, ערוץ קטן שעוד השתמרו במצוקיו מערות התבודדות, מעיין קטן ודקליה ובסמוך מטע דקלים ששייך למנזר. בין הדקלים ניצבים כמה מבנים מלבני בוץ, שרידים של מחנה צבאי ירדני שהיה במקום ומהווה דוגמה לבניית לבני הבוץ שרווחה כאן מאז תקופת האבן. הכביש מוביל אל קאסר אל יהוד.
אתר הטבילה בקאסר אל יהוד נפתח למבקרים לפני כמה שנים. עשרים שנה היה צפון מאחורי גדר המערכת וגם כיום הכביש המוביל לאתר חוצה את שדות המוקשים של המערכת — מראה סוריליאסטי בדרך אל המקום שבו יוחנן המטביל קרא לתושבי יהודה לבוא ולהיטהר. המבנה הגדול של מנזר יוחנן המטביל ניצב על גבעה ליד הדרך, סגור ומסוגר מחשש התמוטטות ומיקוש.
אתר הטבילה, אל מעטס בערבית, מתוחזק עבור המינהל האזרחי ביהודה ובשומרון על ידי רשות הטבע והגנים. במרכזו קפלה קתולית קטנה ומחודשת שממנה יורדת מערכת של מדרגות אבן נאות אל עבר רציף בגדת הירדן. עד שנפתח האתר באופן רשמי הייתה כאן סכנה ממשית של טביעה. הגישה למים הייתה קשה, והיציאה לאתר הטבילה דרך שיחי גדות צפופים קשה עוד יותר.
כיום הירידה למים לפחות מבחינה ארצית, פשוטה יותר. לובשים את כותנת הכותנה הלבנה ונכנסים איתה למים. איש הדת מטביל את הצליין מעל לראשו, בשמו של ישו. את הכותנות שומרים. יש הנקברים אתה בסוף ימיהם. תמהיל מרתק של קבוצות נגלה באתר לעיני המבקר. קבוצת יפנים, כולם בכותנות זהות, עומדים על קצה הרציף ומקשיבים לרועה הרוחני הנואם אליהם בהתלהבות. צליינים מבולגריה ורומניה, בלבוש מסורתי, לצד כומריהם העדויים שרשראות זהב גדולות שעליהם תלויים צלבים וסמלי מעמד, בגלימות ובכובעים טקסיים. מן הרציף עולות, זוגות, זוגות נערות מוסלמיות מעיירה ליד ג'נין, עם מטפחות לבנות לראשיהן ותלבושת אחידה וקבוצה של נוצרים מעיירה ליד בית לחם מקשיבים רב קשב להסבר ותפילה מפי אשה וכומר. מעל לביתן שבו הם התכנסו נחות שתי יונים צחורות.
"400,000 איש בשנה עוברים כאן, והמספרים גדלים כל הזמן", מספר לי מנהל האתר. עם כל הכבוד למין האנושי, עיקר עיסוקו כיום הוא בסקר בעלי חיים בתוך גאון הירדן, אותם קשה יותר למספר, איש אינו יודע כמה בעלי חיים באמת רוחשים בתוך האזור הסגור הזה.
עם אבים אתר, מנהל מחוז יהודה של רשות הטבע והגנים, אני יוצא למסע לאורך הדרך שמעבר לגדר המערכת, מאתר הטבילה אל שפך הירדן. בכניסה אל הדרך, ליד אתר הטבילה, ניצבים שרידי כנסייה פרנציסקנית בעלת מראה מרתק: מבנה עגול מוקף עמודים כאשר מסביבו חומה עם שער ברזל. בפינות החומה מגדלים. למרות המראה המאיים של המגדלים, אלה בסך הכול מגדלי מים, שמי הירדן נשאבו אליהם. המים שימשו לטפח שדרת דקלים שהובילה מהכנסייה אל קפלה שעמדה על שפת הירדן. בתוך השטח הפרנציסקני מוקף החומה נוספה בשנת 1935 אכסניה נאה לעולי רגל. זו התמוטטה ברעידת אדמה, שפגעה ברוב המנזרים לאורך הירדן, ב־18 בדצמבר, 1956. הכנסייה שופצה בשנת 1957 אך כיום נותר ממנה רק המבנה המתומן שהיה במקור מוקף בחלונות זכוכית. שדרת הדקלים הנאה יבשה מזמן ורק גדמי העצים מרמזים שפעם צעדו כאן עם כפות דקלים מהכנסייה אל הקפלה שעל גדת הנהר.
500 מטרים מעבר לשער בגדר המערכת מגיעים אל המנזר הראשון, המנזר הסורי אורתודוקסי. לאחריו עומד מנזר קופטי, שניהם מבנים גדולים ונטושים, ממוקשים ובסכנת התמוטטות. ממולם, ממזרח לדרך עומד מנזר קטן שבמרכזו קפלת תפילה עם גג מחודד. זהו המנזר של הרוסים הלבנים, כאשר לידו מנזר רומני. האחרון בשורה הוא דיר אל חבש — המנזר החבשי. ב־1933 הגיעה לכאן מנן אספאו קיסרית חבש, אשתו של הקיסר היילה סלסי, לחנוך את המנזר, מלווה בשורת מכובדים נושאי מטריות שמש גדולות. סמל קיסר אתיופיה עוד מעטר את המבנה ובחצר שסביבו עומדים בתי מגורים לעולי רגל ותאי התבודדות לנזירים.
ב־6 בינואר בכל שנה, חג האפיפניה של הכנסיות המזרחיות, צועדים עולי הרגל האתיופים מאתר הטבילה אל הכנסייה. ממול למנזרם הגדול והממוקש הם עורכים תפילה ואחר כך מסתובבים וצועדים חזרה אל מחוץ לאזור הסגור.
נזירים אתיופים התגוררו כאן עד ל־1970 אז שני נזירים נרצחו על ידי מחבלים שעברו את הנהר וחיפשו מחסה בכנסייה. בלוויה שנערכה כאן פתחו מחבלים באש על המשתתפים, מעברו השני של הירדן. מאז המנזרים נטושים ויש הטוענים שגם ממולכדים.
על השטח השטוח שבין שורת המנזרים לגדת הנהר ניטעו בעבר מחנות האוהלים של אלפי עולי הרגל מהכנסיות המזרחיות שהגיעו לכאן בשיירות ענק מירושלים. על חמורים ופרדות, גמלים ובעיקר ברגל נהרו לכאן בתאריכי החג — ה־9 וה־19 בינואר עולי רגל מכל העולם. קולקים רוסים באוהלים גדולים שאיכלסו עשרות בני אדם, בני אצולה אימפריאליים באוהלים מדוגלים עם הוסאר רוסי מחיל הפרשים בפתח, לבוש מדים כחולים עם פסים אדומים לאורך המכנסים. צליינים אתיופים בגלימות לבנות בוהקות, כמרים אשורים עם כובעי פיתה שטוחים מתפללים עם צאן מריעתם בארמית, קופטים בגלימות אפורות ושרשראות עם צלבים גדולים בקצותיהם שמכובדיהם לבני הזקן עם כובע הדלעת האופייני, נושאים בידיהם צלבים גדולים.
למעשה כולם נושאים צלבים. צלבי יד מוזהבים ומכוספים, צלבי עץ גדולים וצלבים פשוטים מזרדים וענפי שיחי הערבה שלאורך הירדן. וכולם בדרך אל הטבילה. יורדים אל המים בגלימות הלבנות ועולים כאשר נפשם טהורה ורוחם מזוככת.
בסוף הקיץ הזרימה בירדן חלשה. המרחק בין הגדות, בין ירדן לישראל, הוא עשרה מטרים בסך הכול. אולם עד שנבנה סכר דגניה בכנרת וסכר הירמוך כיום במשולש הגבולות ירדן, סוריה וישראל, המים זרמו בעוז ורוחבו של הירדן היה רב. סירות שטו בנהר ובימי הטבילה הגדולים הבישופים וראשי העדות הושטו בסירה על המים על מנת לדבר אל קהילותיהם — כאשר שורות של כמרים זוטרים עמדו במים והטבילו את צאן הקדושים.
כיום, רק שלטי שדות המוקשים הצהובים עם המשולשים האדומים מעניקים צבע לשורת המנזרים לאורך הנהר. כאשר ממול, מעברו השני של הירדן, עומדות הכנסיות העצומות שהקימו העדות הנוצריות במקום שבו נחשפו בשנים האחרונות שרידי מנזרים ביזנטיים גדולים. גם הכנסיות הגדולות האלה, על כיפותיהן הנוצצות בזהב, נטושות. אין בהן נזירים, אפילו לא שומר. אבל אונסקו והכנסייה הקתולית והרוסית אורתודוקסית הזדרזו להכריז על האתר מעבר לירדן כאתר הטבילה האמתי. ההסטוריה והדת כידוע לא נקיות מפוליטיקה.
הכביש הישן שסללו הירדנים מוביל אותנו דרומה. חוצה את ואדי קלט וממשיך דרך גבעות החוואר הלבנבנות אל גשר עבדאללה. לצד הדרך בסיס של משאבת מים וצינור חלוד שהוביל את המים דרומה. אנו בשטח של מלחת א־רשידייה, המקום שבו אנשי בית הערבה נטעו גן ירק. את הצינור החלוד הזה נפגוש בהמשך, במקום שבו עמדה בית הערבה.

הנמוך היום נמוך מאוד
בינתיים יוצאים אל כביש ירושלים — עמאן. הכביש סגור. מאחורי גדר המערכת בצד הישראלי, עמוד הכוונה מאבן מכוון את הבאים באנגלית ובערבית אל "אתר הטבילה של ישו". משם מרחק קצר אל גשר עבדאללה בן חוסיין, מלך ירדן הראשון. הגשר הוקם לאחר הקמת המדינה והיה חלק מכביש מספר 1 הירדני — הכביש בין ירושלים לעמאן. ב־1968 לאחר כישלון מבצע כראמה פיצץ צה"ל את הגשר. מעברו השני של הגשר מגדל שמירה ירדני. חייל ירדני מנומנם מביט בנו בשעמום. איש הרי לא מגיע לכאן כיום והמעטים שמגיעים לא ממש מעוררים עניין. היחידים שחוצים כיום את הגבול בצורה לא חוקית הם מבריחים. לאלה אין כל סיבה לעשות את זה דווקא כאן, במקום שבו הנחל מתחיל להתחתר לעומק החוואר ולייצר לעצמו קניון עמוק בואכה שפך הירדן לים המלח.
כמה מאות מטרים ממערב לגשר ניצב קבר אחים של ארבעה מחברי בית הערבה ושל איש פלמ"ח שנהרגו בפעילות צבאית בבית הערבה. מקומו של בית הערבה מעט דרומה משם, במקום שכיום עומד מוצב צה"לי נטוש. בין שדות המוקשים והגדרות עומדים שני ביצורים צמודים — אחד מדגם ישן, ולידו שני שנבנה בדגם חדש יותר. בתוך התעלות והבונקרים, כמו בכל המוצבים הנטושים באזור, התמקמו עטלפים. מאות עטלפים. נוח להם שם. איש לא מפריע.
ממשיכים על דרך הפטרולים דרומה. עד מהרה מתגלים שרידי קירות בריכות האידוי של מפעל האשלג הישן. רק כלונסאות העץ נותרו עומדים, אכולים ומכוסים בקרומי מלח, מציירים את תוואי בריכות האידוי של המפעל של משה נובומיסקי. "בני אדם מערביים לא יכולים לגור במקום הזה", כתבה הוועדה המלכותית הבריטית שבדקה את בקשת הזיכיון, "יהודים על אחת וכמה וכמה שלא יוכלו להסתגל לתנאים לחופי ים המלח", הוסיפו, הערה אגבית לחלוטין, מבלי כל כוונות אנטישמיות.
דרך הפטרולים מגיעה לסיומה מעל לשפך הירדן לים המלח. מראה מרהיב. בארבעים השנים האחרונות ירד מפלס ים המלח ביותר מ־40 מטרים. המקום הנמוך בעולם הוא כיום נמוך עוד יותר. ים המלח מתייבש. 90% ממימי אגן ההיקוות של הירדן לא מגיעים לים המלח. הים נסוג לאחור. קו חופו הצפוני נמצא כיום כשני קילומטרים מדרום לחוף שהיה באמצע המאה שעברה. ירידת מפלס ים המלח מביאה את הירדן לחתור לעצמו קניון מרשים בתוך החוואר.
מעמדת התצפית הישראלית האחרונה לאורך הירדן, נטושה כמו כל אחיותיה, רואים את שלבי נסיגת הנהר. מדרגות, מדרגות, של ערוץ הולך וצר, מתחתר ומעמיק. שנים גשומות וזרימה חזקה נוגסות במצוק הרך של הקניון. כך, שנה אחר שנה, ים המלח נסוג והירדן מעמיק את הקניון שבשפך.
מול עמדת התצפית הישראלית הנטושה, בקצה הדרך, ניצב מגדל שמירה ירדני. נטוש אף הוא. אין חשש שמשהו יצליח לחצות את הקניון הזה.
נפתול אחרון בתוואי הנהר והוא נכנס לתוך ים המלח. המים המתוקים של הירדן צפים על פני המים הכבדים של הים בפס כהה החודר אל תוך הימה. דגים שנסחפים במורד הנהר עד מהרה מוציאים את מותם בים המוות הסוגר בפתאומיות על פס החיים החוצה את המדבר.
על מה שהיה פעם חופו הצפוני של ים המלח ניצב מבנה גדול שהיה לפני 1967 מלון פאר בן חמש קומות. המלון נבנה בשנות החמישים וכלל בריכה גדולה,אולם אוכל עגול עם חלונות גדולים שצפו אל עבר הים, חוף רחצה סמוך ומזח ספינות. לאחר 1967 התיישב צה"ל במלון והוא זכה להיקרא בפי החיילים "ההילטון". לאחר הסכם השלום עם ירדן גם צה"ל עזב את המבנה והוא נותר נטוש. בינואר 2015, הקומות הגבוהות של המלון קרסו. לא שרדו את השינויים התת־קרקעיים בעקבות נסיגת הים.
חדר האוכל עדיין עומד. גם הבריכה הריקה ממים החושפת את שורת הפנסים שהאירו את המים מהקרקעית. סירת טיולים עומדת על היבשה שהיתה פעם ים והאי המסתורי, שנוסעים במאה התשע עשרה ידעו לספר על הופעתו הפתאומית, עומד גלוי לכול, בחרבה.
במרחק קצר מהמלון, בצומת קליה, עומדת מסעדת הלידו. גם היא נבנתה על ידי הירדנים. בתחילת 1983 הוחזרה לשימוש כמסעדה וכחוף. עם נסיגת הים נעזבה גם היא. על קירות אולם המסעדה צייר נחשון כוכבי, בשנת 1973, העתק מדויק של מפה צלבנית של ארץ הקודש עליה הוסיף את היישובים שהוקמו בבקעה עד שנה זו. במרכז המפה זורם הירדן בזרם אדיר בתוך המסעדה הנטושה.

ארץ אחרת

מבט מהצד הישראלי באתר הטבילה אל המנזרים בצד הירדני.

בין אתר הטבילה לשפך הירדן

בקטע הקצר הזה של הירדן, המים הזכים זורמים ביעף בין אתר הטבילה בו טקסים ססגונים נערכים ומאמינים נולדים מחדש לבין השפך הדרמטי בו המים שזה עתה העניקו חיים צונחים אל ים המוות ההולך ומעמיק

כתיבה וצילום: ידין רומן

שרידי הכנסיה הקתולית הגדולה שנבנתה בקאסר אל יהוד בשנות ה־30.
שרידי הכנסיה הקתולית הגדולה שנבנתה בקאסר אל יהוד בשנות ה־30.

אריה וקוץ בו
"מדבר יריחו". כך קראו לפלטה הצחיחה, המשתרעת בין יריחו לירדן בתקופה הביזנטית. אני בוודאי לא הראשון התר ישימון זה, שיש לו מקום של כבוד בסיפור הנוצרי. כאשר הורדוס הוציא את הצו לרצח תינוקות בית לחם ובתוכם את מלך היהודים המיועד, נמלטה המשפחה הקדושה למצרים. על פי המסורת הביזנטית חלפו מרים יוסף וישוע הפעוט במדבר זה. פה תחת שיח זה או אחר נחה הבתולה מתלאות הדרך. אולי כמו הגר ששוטטה גם היא עם בנה במדבר, עד שהמלאך פקח את עיניה והראה לה באר מים. כאן בואכה ירדן פעל גם יוחנן המטביל. ולכן הפך המדבר שמסביב ליריחו בתקופה הביזנטית למוקד עלייה לרגל לאלפי הנוצרים החדשים.
בין הנוצרים החדשים של המאה החמישית היה גם גראסימוס שהגיע לאזור סביב שנת 455. לאחר שהתעשר מעסקי מסחר בליקיה, בעיר הולדתו באסיה הקטנה, החליט להקדיש עצמו לעבודת האל. הוא נטש מאחוריו את מנעמי החיים וירד מצרימה להתבודד עם ראשוני הנזירים הנוצרים במדבריות שמסביב לאלכסנדריה. לימים החליט שמדבריות אלכסנדריה צפופות מדי בעבורו, עזב את מצרים, והתיישב במדבר הצחיח שמסביב ליריחו.
האגדה מספרת שכאשר הגיע לירדן מתוך הסבך, יצא, שואג ומיילל, אריה גדול. האריה התייסר בשל קוץ שנתפס בכף רגלו. גראסימוס שלף את הקוץ ובעבור החסד הזה, הפך האריה מגינו ומלווהו של הקדוש. גראסימוס התיישב באחת הערוצים הקטנים בואכה גאון הירדן. לאט לאט יצא שמו של המתבודד למרחוק וסביבו התקבצו נזירים רבים שבאו לחיות במערות מסביב לגראסימוס. לימים יסד גראסימוס מנזר לקהילת המתבודדים, לאורה בפיהם של הביזנטים. הלאורה של גראסימוס כללה כנסייה, מטבח, חדר אוכל והתכנסות, מחסנים ואגף מגורים. גראסימוס קבע כללים סגפניים במיוחד לקהילתו. כל נזיר היה צריך להתבודד במערה או בכוך שבחר לו במשך חמישה ימים בשבוע, רכוש הנזירים הוגבל למחצלת וקערה לאוכל ומים, המזון בקערה הוגבל ללחם, תמרים ומים ואסור היה להדליק נרות במערות או לשתות משקה חם.
הנזירים עבדו למחייתם. יצרו חבלים וסלים מכפות דקלים. בימי שבת וראשון התכנסו הנזירים במנזר. אכלו אוכל מבושל, שתו יין והתפללו יחדיו.


שמה של הלאורה של גראסימוס נישאה מפה לאוזן ועד מהרה נוסדו מסביבה ארבע קהילות נוספות של נזירים מתבודדים. במאה הששית, בחסותם של הקיסרים אנאסטסיוס ויוסטיניאנוס הלכה תנועת הנזירות המדברית הזו וגדלה. אנאסטסיוס בנה כנסייה גדולה ליד הירדן בשם כנסיית יוחנן המטביל, ושני הקיסרים הוסיפו אכסניות לצליינים שהגיע באלפיהם אל המדבר ונעו בין עשרות מנזרי המתבודדים שנוסדו לא רק במדבר של יריחו אל גם ברחבי מדבר יהודה.
ממנזר גראסימוס המקורי נותרו רק כמה שרידים. אולם במצוקי החוואר של ערוצי הנחלים הקטנים עדיין עומדים כוכי הנזירים, שבחלקם עוד שהו קומץ נזירים עד לתחילת שנות השבעים של המאה שעברה.
כיום עומד קרוב למנזרו המקורי של גראסימוס מנזר יווני־אורתודוקסי גדול בשם דיר חג'לה. על פי המסורת, המנזר הוקם במצוותו של הירונימוס הקדוש-מראשי תנועת הנזירות המדברית ומי שהלך בדרכו של גראסימוס-על המערה שבה התבודד גראסימוס עם ידידו האריה. מבנה המנזר הנוכחי, הבולט בכיפתו הנאה ובחורשה הירוקה המקיפה אותו, הוקם בשנת 1890. במלחמת ששת הימים ניטש וכמה שנים אחר כך התיישב במקום נזיר בשם כריזוסטומוס. בקושי רב נאחז במקום. אנשי נח"ל בית הערבה עוד זוכרים שהיו שולחים לו אוכל בימים קשים במיוחד. כיום המנזר הוא פינת חמד במדבר מסביב ליריחו. המערה של גראסימוס עוד נמצאת בבסיסו והכנסיה מעוטרת בציורי קיר מפוארים של אבות תנועת הנזירות המדברית, גראסימוס, הירונימוס, וחריטון.

מנזרים ממוקשים
ממנזר דיר חג'לה נמתח כביש 90 החדש, עוקף יריחו, הוא עובר מעל ואדי נח'יל, ערוץ קטן שעוד השתמרו במצוקיו מערות התבודדות, מעיין קטן ודקליה ובסמוך מטע דקלים ששייך למנזר. בין הדקלים ניצבים כמה מבנים מלבני בוץ, שרידים של מחנה צבאי ירדני שהיה במקום ומהווה דוגמה לבניית לבני הבוץ שרווחה כאן מאז תקופת האבן. הכביש מוביל אל קאסר אל יהוד.
אתר הטבילה בקאסר אל יהוד נפתח למבקרים לפני כמה שנים. עשרים שנה היה צפון מאחורי גדר המערכת וגם כיום הכביש המוביל לאתר חוצה את שדות המוקשים של המערכת — מראה סוריליאסטי בדרך אל המקום שבו יוחנן המטביל קרא לתושבי יהודה לבוא ולהיטהר. המבנה הגדול של מנזר יוחנן המטביל ניצב על גבעה ליד הדרך, סגור ומסוגר מחשש התמוטטות ומיקוש.
אתר הטבילה, אל מעטס בערבית, מתוחזק עבור המינהל האזרחי ביהודה ובשומרון על ידי רשות הטבע והגנים. במרכזו קפלה קתולית קטנה ומחודשת שממנה יורדת מערכת של מדרגות אבן נאות אל עבר רציף בגדת הירדן. עד שנפתח האתר באופן רשמי הייתה כאן סכנה ממשית של טביעה. הגישה למים הייתה קשה, והיציאה לאתר הטבילה דרך שיחי גדות צפופים קשה עוד יותר.
כיום הירידה למים לפחות מבחינה ארצית, פשוטה יותר. לובשים את כותנת הכותנה הלבנה ונכנסים איתה למים. איש הדת מטביל את הצליין מעל לראשו, בשמו של ישו. את הכותנות שומרים. יש הנקברים אתה בסוף ימיהם. תמהיל מרתק של קבוצות נגלה באתר לעיני המבקר. קבוצת יפנים, כולם בכותנות זהות, עומדים על קצה הרציף ומקשיבים לרועה הרוחני הנואם אליהם בהתלהבות. צליינים מבולגריה ורומניה, בלבוש מסורתי, לצד כומריהם העדויים שרשראות זהב גדולות שעליהם תלויים צלבים וסמלי מעמד, בגלימות ובכובעים טקסיים. מן הרציף עולות, זוגות, זוגות נערות מוסלמיות מעיירה ליד ג'נין, עם מטפחות לבנות לראשיהן ותלבושת אחידה וקבוצה של נוצרים מעיירה ליד בית לחם מקשיבים רב קשב להסבר ותפילה מפי אשה וכומר. מעל לביתן שבו הם התכנסו נחות שתי יונים צחורות.
"400,000 איש בשנה עוברים כאן, והמספרים גדלים כל הזמן", מספר לי מנהל האתר. עם כל הכבוד למין האנושי, עיקר עיסוקו כיום הוא בסקר בעלי חיים בתוך גאון הירדן, אותם קשה יותר למספר, איש אינו יודע כמה בעלי חיים באמת רוחשים בתוך האזור הסגור הזה.
עם אבים אתר, מנהל מחוז יהודה של רשות הטבע והגנים, אני יוצא למסע לאורך הדרך שמעבר לגדר המערכת, מאתר הטבילה אל שפך הירדן. בכניסה אל הדרך, ליד אתר הטבילה, ניצבים שרידי כנסייה פרנציסקנית בעלת מראה מרתק: מבנה עגול מוקף עמודים כאשר מסביבו חומה עם שער ברזל. בפינות החומה מגדלים. למרות המראה המאיים של המגדלים, אלה בסך הכול מגדלי מים, שמי הירדן נשאבו אליהם. המים שימשו לטפח שדרת דקלים שהובילה מהכנסייה אל קפלה שעמדה על שפת הירדן. בתוך השטח הפרנציסקני מוקף החומה נוספה בשנת 1935 אכסניה נאה לעולי רגל. זו התמוטטה ברעידת אדמה, שפגעה ברוב המנזרים לאורך הירדן, ב־18 בדצמבר, 1956. הכנסייה שופצה בשנת 1957 אך כיום נותר ממנה רק המבנה המתומן שהיה במקור מוקף בחלונות זכוכית. שדרת הדקלים הנאה יבשה מזמן ורק גדמי העצים מרמזים שפעם צעדו כאן עם כפות דקלים מהכנסייה אל הקפלה שעל גדת הנהר.
500 מטרים מעבר לשער בגדר המערכת מגיעים אל המנזר הראשון, המנזר הסורי אורתודוקסי. לאחריו עומד מנזר קופטי, שניהם מבנים גדולים ונטושים, ממוקשים ובסכנת התמוטטות. ממולם, ממזרח לדרך עומד מנזר קטן שבמרכזו קפלת תפילה עם גג מחודד. זהו המנזר של הרוסים הלבנים, כאשר לידו מנזר רומני. האחרון בשורה הוא דיר אל חבש — המנזר החבשי. ב־1933 הגיעה לכאן מנן אספאו קיסרית חבש, אשתו של הקיסר היילה סלסי, לחנוך את המנזר, מלווה בשורת מכובדים נושאי מטריות שמש גדולות. סמל קיסר אתיופיה עוד מעטר את המבנה ובחצר שסביבו עומדים בתי מגורים לעולי רגל ותאי התבודדות לנזירים.
ב־6 בינואר בכל שנה, חג האפיפניה של הכנסיות המזרחיות, צועדים עולי הרגל האתיופים מאתר הטבילה אל הכנסייה. ממול למנזרם הגדול והממוקש הם עורכים תפילה ואחר כך מסתובבים וצועדים חזרה אל מחוץ לאזור הסגור.
נזירים אתיופים התגוררו כאן עד ל־1970 אז שני נזירים נרצחו על ידי מחבלים שעברו את הנהר וחיפשו מחסה בכנסייה. בלוויה שנערכה כאן פתחו מחבלים באש על המשתתפים, מעברו השני של הירדן. מאז המנזרים נטושים ויש הטוענים שגם ממולכדים.
על השטח השטוח שבין שורת המנזרים לגדת הנהר ניטעו בעבר מחנות האוהלים של אלפי עולי הרגל מהכנסיות המזרחיות שהגיעו לכאן בשיירות ענק מירושלים. על חמורים ופרדות, גמלים ובעיקר ברגל נהרו לכאן בתאריכי החג — ה־9 וה־19 בינואר עולי רגל מכל העולם. קולקים רוסים באוהלים גדולים שאיכלסו עשרות בני אדם, בני אצולה אימפריאליים באוהלים מדוגלים עם הוסאר רוסי מחיל הפרשים בפתח, לבוש מדים כחולים עם פסים אדומים לאורך המכנסים. צליינים אתיופים בגלימות לבנות בוהקות, כמרים אשורים עם כובעי פיתה שטוחים מתפללים עם צאן מריעתם בארמית, קופטים בגלימות אפורות ושרשראות עם צלבים גדולים בקצותיהם שמכובדיהם לבני הזקן עם כובע הדלעת האופייני, נושאים בידיהם צלבים גדולים.
למעשה כולם נושאים צלבים. צלבי יד מוזהבים ומכוספים, צלבי עץ גדולים וצלבים פשוטים מזרדים וענפי שיחי הערבה שלאורך הירדן. וכולם בדרך אל הטבילה. יורדים אל המים בגלימות הלבנות ועולים כאשר נפשם טהורה ורוחם מזוככת.
בסוף הקיץ הזרימה בירדן חלשה. המרחק בין הגדות, בין ירדן לישראל, הוא עשרה מטרים בסך הכול. אולם עד שנבנה סכר דגניה בכנרת וסכר הירמוך כיום במשולש הגבולות ירדן, סוריה וישראל, המים זרמו בעוז ורוחבו של הירדן היה רב. סירות שטו בנהר ובימי הטבילה הגדולים הבישופים וראשי העדות הושטו בסירה על המים על מנת לדבר אל קהילותיהם — כאשר שורות של כמרים זוטרים עמדו במים והטבילו את צאן הקדושים.
כיום, רק שלטי שדות המוקשים הצהובים עם המשולשים האדומים מעניקים צבע לשורת המנזרים לאורך הנהר. כאשר ממול, מעברו השני של הירדן, עומדות הכנסיות העצומות שהקימו העדות הנוצריות במקום שבו נחשפו בשנים האחרונות שרידי מנזרים ביזנטיים גדולים. גם הכנסיות הגדולות האלה, על כיפותיהן הנוצצות בזהב, נטושות. אין בהן נזירים, אפילו לא שומר. אבל אונסקו והכנסייה הקתולית והרוסית אורתודוקסית הזדרזו להכריז על האתר מעבר לירדן כאתר הטבילה האמתי. ההסטוריה והדת כידוע לא נקיות מפוליטיקה.
הכביש הישן שסללו הירדנים מוביל אותנו דרומה. חוצה את ואדי קלט וממשיך דרך גבעות החוואר הלבנבנות אל גשר עבדאללה. לצד הדרך בסיס של משאבת מים וצינור חלוד שהוביל את המים דרומה. אנו בשטח של מלחת א־רשידייה, המקום שבו אנשי בית הערבה נטעו גן ירק. את הצינור החלוד הזה נפגוש בהמשך, במקום שבו עמדה בית הערבה.

הקניון החדש שנוצר בשפך הירדן אל ים המלח.
הקניון החדש שנוצר בשפך הירדן אל ים המלח.

הנמוך היום נמוך מאוד
בינתיים יוצאים אל כביש ירושלים — עמאן. הכביש סגור. מאחורי גדר המערכת בצד הישראלי, עמוד הכוונה מאבן מכוון את הבאים באנגלית ובערבית אל "אתר הטבילה של ישו". משם מרחק קצר אל גשר עבדאללה בן חוסיין, מלך ירדן הראשון. הגשר הוקם לאחר הקמת המדינה והיה חלק מכביש מספר 1 הירדני — הכביש בין ירושלים לעמאן. ב־1968 לאחר כישלון מבצע כראמה פיצץ צה"ל את הגשר. מעברו השני של הגשר מגדל שמירה ירדני. חייל ירדני מנומנם מביט בנו בשעמום. איש הרי לא מגיע לכאן כיום והמעטים שמגיעים לא ממש מעוררים עניין. היחידים שחוצים כיום את הגבול בצורה לא חוקית הם מבריחים. לאלה אין כל סיבה לעשות את זה דווקא כאן, במקום שבו הנחל מתחיל להתחתר לעומק החוואר ולייצר לעצמו קניון עמוק בואכה שפך הירדן לים המלח.
כמה מאות מטרים ממערב לגשר ניצב קבר אחים של ארבעה מחברי בית הערבה ושל איש פלמ"ח שנהרגו בפעילות צבאית בבית הערבה. מקומו של בית הערבה מעט דרומה משם, במקום שכיום עומד מוצב צה"לי נטוש. בין שדות המוקשים והגדרות עומדים שני ביצורים צמודים — אחד מדגם ישן, ולידו שני שנבנה בדגם חדש יותר. בתוך התעלות והבונקרים, כמו בכל המוצבים הנטושים באזור, התמקמו עטלפים. מאות עטלפים. נוח להם שם. איש לא מפריע.
ממשיכים על דרך הפטרולים דרומה. עד מהרה מתגלים שרידי קירות בריכות האידוי של מפעל האשלג הישן. רק כלונסאות העץ נותרו עומדים, אכולים ומכוסים בקרומי מלח, מציירים את תוואי בריכות האידוי של המפעל של משה נובומיסקי. "בני אדם מערביים לא יכולים לגור במקום הזה", כתבה הוועדה המלכותית הבריטית שבדקה את בקשת הזיכיון, "יהודים על אחת וכמה וכמה שלא יוכלו להסתגל לתנאים לחופי ים המלח", הוסיפו, הערה אגבית לחלוטין, מבלי כל כוונות אנטישמיות.
דרך הפטרולים מגיעה לסיומה מעל לשפך הירדן לים המלח. מראה מרהיב. בארבעים השנים האחרונות ירד מפלס ים המלח ביותר מ־40 מטרים. המקום הנמוך בעולם הוא כיום נמוך עוד יותר. ים המלח מתייבש. 90% ממימי אגן ההיקוות של הירדן לא מגיעים לים המלח. הים נסוג לאחור. קו חופו הצפוני נמצא כיום כשני קילומטרים מדרום לחוף שהיה באמצע המאה שעברה. ירידת מפלס ים המלח מביאה את הירדן לחתור לעצמו קניון מרשים בתוך החוואר.
מעמדת התצפית הישראלית האחרונה לאורך הירדן, נטושה כמו כל אחיותיה, רואים את שלבי נסיגת הנהר. מדרגות, מדרגות, של ערוץ הולך וצר, מתחתר ומעמיק. שנים גשומות וזרימה חזקה נוגסות במצוק הרך של הקניון. כך, שנה אחר שנה, ים המלח נסוג והירדן מעמיק את הקניון שבשפך.
מול עמדת התצפית הישראלית הנטושה, בקצה הדרך, ניצב מגדל שמירה ירדני. נטוש אף הוא. אין חשש שמשהו יצליח לחצות את הקניון הזה.
נפתול אחרון בתוואי הנהר והוא נכנס לתוך ים המלח. המים המתוקים של הירדן צפים על פני המים הכבדים של הים בפס כהה החודר אל תוך הימה. דגים שנסחפים במורד הנהר עד מהרה מוציאים את מותם בים המוות הסוגר בפתאומיות על פס החיים החוצה את המדבר.
על מה שהיה פעם חופו הצפוני של ים המלח ניצב מבנה גדול שהיה לפני 1967 מלון פאר בן חמש קומות. המלון נבנה בשנות החמישים וכלל בריכה גדולה,אולם אוכל עגול עם חלונות גדולים שצפו אל עבר הים, חוף רחצה סמוך ומזח ספינות. לאחר 1967 התיישב צה"ל במלון והוא זכה להיקרא בפי החיילים "ההילטון". לאחר הסכם השלום עם ירדן גם צה"ל עזב את המבנה והוא נותר נטוש. בינואר 2015, הקומות הגבוהות של המלון קרסו. לא שרדו את השינויים התת־קרקעיים בעקבות נסיגת הים.
חדר האוכל עדיין עומד. גם הבריכה הריקה ממים החושפת את שורת הפנסים שהאירו את המים מהקרקעית. סירת טיולים עומדת על היבשה שהיתה פעם ים והאי המסתורי, שנוסעים במאה התשע עשרה ידעו לספר על הופעתו הפתאומית, עומד גלוי לכול, בחרבה.
במרחק קצר מהמלון, בצומת קליה, עומדת מסעדת הלידו. גם היא נבנתה על ידי הירדנים. בתחילת 1983 הוחזרה לשימוש כמסעדה וכחוף. עם נסיגת הים נעזבה גם היא. על קירות אולם המסעדה צייר נחשון כוכבי, בשנת 1973, העתק מדויק של מפה צלבנית של ארץ הקודש עליה הוסיף את היישובים שהוקמו בבקעה עד שנה זו. במרכז המפה זורם הירדן בזרם אדיר בתוך המסעדה הנטושה.

טיולי חורף

7717275252_0aaaa1396e_o

באופן טבעי טיולי החורף מתמקדים בדרום הארץ. זה הזמן ליהנות מיפי הטבע בתנאי אקלים קרירים יותר. הבאנו כאן אוסף מסלולים שאנחנו אוהבים. כמה מהם בצפון והרוב כאמור בדרום. לאו דווקא מסלולי הליכה למטיבי לכת, אלא מסלולים לאוהבי טיול, מסלולים שנעים לחזור אליהם שנה אחר שנה

צוות ארץ וטבע

המסלולים לקוחים מארץ וטבע 169

פורצות הדרך

porzot05

סיפורן של שלוש הנשים הבריטיות שפרצו את הבקעים הראשונים בחומה הגברית של העולם האקדמי הארכיאולוגי. גרטרוד בל שהמליכה מלכים במזרח התיכון, אגאתה קריסטי שחפרה שלושים שנה בעירק וסוריה ודורותי גארוד שחשפה את מערות הכרמל ואת התרבות הנאטופית והייתה האשה הראשונה להתמנות לפרופסור מן המניין בקימברידג'

ידין רומן

בימים אלה משדרים בערוץ הראשון את הסדרה: "והארץ הייתה תוהו ובוהו", העוסקת בארכיאולוגיה של ארץ ישראל. במהלך הצפייה בפרק הראשון, על התקופות הפרהיסטוריות, חלף במוחי הירהור כפירה: חבל שיוצרי הסדרה לא ניצלו את ההזדמנות על מנת לספר על תפקידן המרכזי ופורץ הדרך של נשים בתולדות הארכיאולוגיה.
כהשלמה, הנה סיפורן של שלוש מהנשים הללו. בחרתי בהן כי כל אחת מהן, בדרכה, פרצה בקע בחומה הגברית של הארכיאולוגיה. בזכות האחת נחקק החוק לשמירת העתיקות, בזכות השנייה הבין העולם מה היא הארכיאולוגיה, והשלישית פתחה את השער לנשים בתחום הארכיאולוגיה באקדמיה.

דורותי גארוד עם הנרי בריול המנטור שלה בראשית דרכה (אוסף המוזאון הארכיאולוגי סנט ג'רמין)

מעצבת המזרח
גרטרוד בל נולדה ב־1868 למשפחה בריטית מהמעמד הגבוה. סבה היה תעשיין חשוב ומשפחתה נמנתה בין ששת המשפחות העשירות בממלכה הבריטית. משפחת בל התגוררה בשלושה בתי אחוזה, שנים בכפר ואחד בשכונת בלגרייב האופנתית בלונדון.
באנגליה הוויקטוריאנית האמינו שחינוך בנות צריך לכלול רק נגינה בפסנתר, כלכלת בית וסודות האירוח. יותר מדי חינוך מזיק לנערות, ורופאים הזהירו שאימוץ יתר של המוח על ידי צעירות בגיל העשרה יכול לפגוע בפריון.
בל הצעירה הייתה חכמה ודעתנית. היא לא התעניינה בכלכלת בית, תפירה או זמרה. במקום זאת התעמקה בספריית אביה, והצטיינה בספורט, רכיבה, רטוריקה וכתיבה. הוריה, שהתיאשו מהאפשרות להציגה בחברה באירוע המקובל, שלחו אותה בגיל 15 לבית ספר לבנות בלונדון. המורה שלה להיסטוריה המליץ שתמשיך את לימודיה באוקספורד — שם החלה להשתתף בפגישות של החברה הארכיאולוגית של האוניברסיטה.
אוקפסורד לא אהבה נשים. הן נחשבו פולשות בסביבה האקדמית הגברית. נשים יכלו להתקבל באוקספורד רק לאחד משני הקולג'ים לנשים שנוסדו לאחרונה. אסור היה להן לצאת משטח הקולג' ללא מלווה. בהרצאות נדרשו לשבת מאחור ולא לפתוח את הפה.
בל לא שיחקה על פי הכללים. תוך שנתיים, במקום שלוש, גמרה בהצטיינות את לימודיה בהיסטוריה והייתה לאשה הראשונה שאי פעם עשתה זאת. למרות שגמרה בציון הגבוה ביותר במחזורה, היא לא זכתה לקבל תואר רשמי — אוקספורד לא העניקה תארים לנשים עד 1920.
עם סיום לימודיה, בגיל 24, נסעה לפרס. דודתה הייתה נשואה לשגריר הבריטי בטהרן, וזו הזמינה אותה לביקור. בשבועות עד לנסיעה למדה בל פרסית — שנוספה לצרפתית ולגרמנית שדיברה באופן שוטף. לימים תלמד גם ערבית, הינדוסטנית ויפנית. מטהרן המשיכה לסיבוב בעולם. משפחתה העשירה תמכה בה פיננסית למרות שחתן לא נראה באופק. בפרס התאהבה במדבר ובארכיאולוגיה.
ב־1899 היא חזרה למזרח התיכון, והתחילה את עבודתה הארכיאולוגית במסעות לאורכו ולרוחבו של האזור. אשה יחידה בין גברים שאותם שכרה כצוות למסע. המטרה — לגלות ולמפות אתרים עתיקים. רכובה על סוס או גמל, לבושה במעיל ארוך, היא הייתה דמות ייחודית באוהלי ערב. "אם הנשים הבריטיות הן כמוה", אמר אחד השייחים שהתארחה באוהלו, "אז הגברים הם כנראה אריות מלאי עוז וגבורה".
אפילו בחום ובאבק של המדבר בל הקפידה בלבושה. באמתחתה היו תמיד בגדי ערב מתאימים, כובעי נוצות, חולצות משי, וחלוקים לעת ערב. ארוחת הערב במחנה הוגשה על צלחות פורצלן והשרי הוגש בכוסות קריסטל. בל לא התנצלה על היותה בת לאימפריה הבריטית. היא מעולם לא הסכימה ללבוש מכנסיים וכל שנה קיבלה מאחותה את הקטלוג החדש של בית הכלבו הרודס.
היא הייתה בעלת כושר גופני מעולה ויכולות ספורטיביות ללא תחרות; מטפסת הרים מעולה שטיפסה במסלולי ההרים הקשים ביותר בשוויצריה ואף זכתה שפסגה שהיא טיפסה עליה ראשונה, תיקרא על שמה, גרטרודשפיצה.
בשנת 1900 היא ביקרה בפטרה והתאהבה במקום הקסום הזה. ב־1905 סקרה את סוריה, לבנון וארץ ישראל, ופרסמה את רשמיה בספר מסעות, "המדבר והמזרע". במקביל פרסמה מאמרים מדעיים ברוויו ארכיאולג'יק– כתב העת החשוב ביותר לארכיאולוגיה באותם ימים.
ב־1907 סקרה יחד עם הארכיאולוג וויליאם רמזי את אזור בינביר קליסי, בדרום מרכז תורכיה. הסקר כלל כנסיות, מנזרים, בתי תפילה, מצודות עתיקות ועוד. הוא יצא לאור כספר בשנת 1909 תחת השם: "אלף ואחת כנסיות". למרות שבל כתבה 460 מעמודי הספר ורמזי רק 60, רמזי הוכר ככותב הראשי.
אהבתה לארכיאולוגיה הביאה אותה לבגדד ב־1917, לאחר שהבריטים כבשו את עירק. כיוון שהכירה היטב את המזרח התיכון וגם דיברה ערבית, היא מונתה למזכירה לענייני האוריינט של מושל עירק, וצורפה למחלקה הערבית של האימפריה הבריטית (שם עבד תומאס אדוארד לורנס המוכר בשם לורנס איש-ערב) — אשה יחידה בטריטוריה גברית.
בתפקיד הזה הפכה לאחת הדמויות החשובות בעיצוב המזרח התיכון שלאחר מלחמת העולם הראשונה, שכלל את קביעת גבולות עירק, ירדן, פרס והאמירויות, מינוי פייסל למלך עירק ועבדאללה למלך ירדן.
פעילותה המדינית לא שיככה את אהבתה לארכיאולוגיה. תרומתה החשובה ביותר הייתה ללא ספק יסוד המוזאון העירקי לעתיקות וחקיקת חוק העתיקות בשנת 1924. החוק אסר על חפירות ארכיאולוגיות ללא היתר ועל הוצאת עתיקות מתחומי המדינה. חוק העתיקות הפסיק את שוד העתיקות שבצעו מדינות אירופה וארצות הברית ברחבי המזרח התיכון והשאיר את המורשת התרבותית של עמי האזור בארצותיהם.
כל זאת לא אומר שבל הייתה דמות פשוטה או קדושה מעונה. היא הייתה תוצר נאמן של המורשת הקולוניאלית הבריטית, התנגדה למתן זכות הצבעה לנשים (היא הייתה מזכירת אגודת הנשים האנטי-סופרג'יסטית) ולא הייתה מופיעה בציבור בלי קוד הלבוש שנקבע בלונדון — אבל מורשתה הארכיאולוגית פרצה את הבקיעים הראשונים בעולם מדעי שהיה סגור בפני נשים.
ב־1926, הרגישה שעבודת חייה בעיצוב העולם הערבי החדש הסתיימה. באחד הערבים לקראת סוף יולי כתבה פתק לידיד בבגדד: "שמור על כלבתי אם יקרה לי משהו". היא מתה באותו הלילה. ליד מיטתה נמצא בקבוק ריק של כדורי שינה. היא נקברה בבגדד, ימים ספורים לפני יום הולדתה ה־58.

אגאתה קריסטי ובעלה מקס מילוואן בתל חלף, בסוריה

רצח באוריינט אקספרס
בגיל ארבעים החליטה אגאתה כריסטי, שכבר התפרסמה כסופרת, לשנות את כיוון חייה ועלתה על רכבת האוריינט אקספרס בדרך לעירק. כריסטי גדלה באנגליה הוויקטוריאנית והתחנכה להיות עדינה ורגישה, להתעלף מעת לעת, ולהיות תמיד על סף החידלון עקב אהבה נכזבת או טראגדיה משפחתית. היא הייתה גאה בהיותה בת "המין החלש", מה שבעיניה איפשר לה לנצל את הגברים שסביבה.
"כאשר אשה מתחתנת היא מאמצת כגורלה את מקומו בעולם של בעלה ואת דרכי חייו. זה הבסיס ההגיוני לאושר", כתבה אחת הנשים המצליחות בעולם שמכרה למעלה מארבעה מיליארד ספרים.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, אגאתה מרי קלאריסה מילר התגייסה כאחות רחמניה. היא הייתה אישה מחוזרת וקיבלה כמה הצעות נישואין. היא נעתרה לארצ'י כריסטי, טייס בחיל האוויר של הוד מלכותו. משפחתה התנגדה, אך אגאתה וארצ'י התחתנו למרות זאת, במשרדי העירייה.
הם שכרו דירה קטנה בלונדון ואגאתה ילדה בת, רוזלינד. היא התחילה לכתוב, ומן ההתחלה זכתה להצלחה. ספר רודף ספר, אחד לכל שנה, וכריסטי הולכת ומתפרסמת. ארצ'י בינתיים עבד כפקיד ועבר ממשרד ממשלתי אחד למשנהו.
ב-1926 אמה של אגאתה מתה, והיא נתפסה בצער עמוק ודיכאון. כאילו שהמשבר הזה לא הספיק, ארצ'י הסתובב באירופה כמלווה מטעם הממשלה של תערוכת התוצרת הבריטית בירידים בערים שונות. עם חזרתו, הודיע לאגאתה שהתאהב באחרת.
לאחר מריבה בין בני הזוג, בצורה שמזכירה את אחת מתעלומות המתח מספריה, נעלמה כריסטי. מכוניתה הנטושה התגלתה בשיחים לצדי הכביש אך ללא כל זכר לסופרת. במשך 11 יום כל אנגליה חיפשה אחר מחברת סיפורי המתח הבלשיים. לבסוף, היא התגלתה במלון ספא, וטענה שאינה זוכרת דבר מאירועי הימים שחלפו. שם המשפחה בו הייתה רשומה במלון, היה שם המשפחה של המאהבת של בעלה. לאחר האפיזודה המשונה ולאחר הגירושים מארצ'י שעקבו אותה, החלה להרכיב את חייה מחדש.
וכך אנו מוצאים אותה עולה על רכבת האוריינט אקספרס בדרכה לאור כשדים בעירק. המטרה, לבקר זוג ידידים ארכיאולוגים, קתלין ובעלה ליאונרד וולי, שיהיה למפורסם בחוקרי מסופוטמיה.
באור כשדים התאהבה בארכיאולוגיה, ובמי שיהיה בעלה השני ואהבת חייה, הארכיאולוג מקס מלוואן, מנהל השדה של החפירה באור כשדים. הוא היה צעיר ממנה ב־16 שנה, אבל עד מהרה, תוך כדי ביקורים במכמני העתיקות של מסופוטמיה, צמחה ידידות מופלאה בינה לבין הארכיאולוג הצעיר. לאחר מספר עונות בעירק כריסטי חזרה לאנגליה. לאחר כמה חודשים מקס יצא לחופשה קצרה, ומיהר לבקר את כריסטי.


אגאתה‭ ‬קריסטי


"התינשאי לי", שאל מקס, "למרות שהמקצוע שלי הוא הוצאת מתים מקבריהם?", "גופות הם אהבת חיי", ענתה הסופרת שהתפרנסה מעלילות רצח.
ב־1930 אגאתה כריסטי בת הארבעים פלוס נישאה למקס מלוואן בן העשרים ומשהו. אהבת עולם שפרחה בתלים הארכיאולוגים של מסופוטמיה ותורכיה. "לה קמפינג", היא כינתה את אורחות חייה במשך שלושים השנים הבאות. כריסטי החלה מתמחה בניקוי ממצאים ארכיאולוגים ובריפוי חרסים. למרות התנאים הקשים, אוהלים ובקתות שורצי עכברים, היא אהבה את החיים בשדה. בערבים היא כתבה. סיפור בלשי חדש בכל שנה. מוטיבים ארכיאולוגיים החלו צצים בספריה. "רצח במסופוטמיה", "רצח באוריינט אקספרס", "רצח על הנילוס", "פגישה עם המוות" — כולם ספרים הקשורים לחייה כארכיאולוגית.
ב"רצח על הנילוס", הבלש המפורסם של כריסטי, הרקול פוארו, מסביר כיצד הוא מגלה את האמת: "פעם השתתפתי במשלחת ארכיאולוגית ולמדתי שם משהו. במהלך חפירה כאשר מתגלה ממצא באדמה מנקים בזהירות את הבוץ והעפר מסביב… עד שהממצא נשאר חשוף. נקי מכל הפרעה, מוכן לציור, צילום וקיטלוג. כך אני נוהג בחקירה, מנקה את החומר המיותר על מנת שאפשר יהיה לגלות את האמת העירומה".
אגאתה כריסטי לא הייתה ארכיאולוגית מקצועית. אבל היא זו שהציגה לעולם את רוחה של הארכיאולוגיה. החיפוש הבלשי, הנסיון לפרש את הרמזים והעדויות, לראות כיצד דבר מוביל לדבר. זהו ספר המתח הארכיאולוגי. כריסטי הוציאה את הארכיאולוגיה מבורות החפירה וחשפה את קסמיה לעולם.

דורותי גארוד וסוזאן דה סנט מאת'ורין בחפירות פרהיסטוריות בצרפת (אוסף המוזאון הארכיאולוגי סנט ג'רמין)

אמזונות בשערי המצודה
בשנת 2012 הוכרזו מערות הכרמל כאתר מורשת עולם. במערות התגלתה נוכחות אדם מתקופת האבן. האתר החשוב הזה, שבמקור תוכנן להיות מחצבת אבן להקמת נחל חיפה, נחשף ונשמר, בזכות ארכיאולוגית יוצאת דופן, פמניסטית ופורצת דרך — דורותי גארוד.
גארוד נולדה ב־1892 באנגליה. נצר למשפחה מהמעמד העליון. סבה, סיר אלפרד גארוד, נשא את התואר "רופא מיוחד למלכה וויקטוריה". אביה היה פרופסור לרפואה באוקספורד.
גארוד הצעירה למדה בבית מתמטיקה, היסטוריה ולטינית. תיכון עשתה בפנימיה לבנות. ב־1913 החלה את לימודיה באוקספורד, למרות שכאשה לא יכלה להיות תלמידה מן המניין ולזכות בתואר.
במהלך מלחמת העולם הראשונה, בצרפת, נהרגו שלושת אחיה ואהוב לבה. גארוד עזבה את לימודיה ויצאה לגיברטלר, לבקר את אביה. בחצי האי המצוקי היא ערכה סיור באתרים הפרהיסטוריים של גיברלטר ונשבתה בקסמם. כאשר היא חזרה לאוקספורד היא נרשמה ללימודי אנתרופולוגיה.
לאחר סיום לימודיה היא עבדה כמה שנים עם הכומר הנרי בריול (Henri Breuil) במערות הניאנדרטליות בצרפת. בריול שיכנע אותה להתחיל בפרויקט מחקר גדול — לרכז את כל המידע על החפירות הפליאוליתיות (תקופת האבן) ברחבי בריטניה ולייצר מהם תמונה אחידה של אבולוציית האדם בבריטניה. גארוד פירסמה את תוצאות המחקר בספר שהפך לקלאסיקה של המחקר הפרהיסטורי: "התקופה הפליאוליתית העליונה בבריטניה". הפרויקט זיכה אותה בתואר בוגרת אוקספורד בשנת 1924.
היא חזרה לגיברלטר וחפרה באתר הפרהיסטורי "מגדל השטן", שם גילתה שלד של ילד ניאנדרטלי. התגלית המונומנטלית לוותה בדו"ח בהיר, מדויק ומפורט. העניין שלה בפרהיסטוריה הוביל אותה לארץ ישראל, לכורדיסטאן, אנטוליה, בולגריה, צרפת, ספרד ולבנון.
ב־1928 היא התמנתה, מטעם הממשלה הבריטית, לאחראית על חפירת מערות במזרח הקרוב. את זמנה היא הקדישה לחפירות בארץ. היא חפרה במערת שוקבה, בוואדי נטוף, וגילתה את התרבות האנושית החקלאית הראשונה — שאותה היא מכנה התרבות הנאטופית. וב־1929 היא התחילה לחפור בנחל מערות. החפירה תימשך חמש שנים ובמהלכה יתגלו קברים ניאנדרטלים רבים ונדירים השופכים אור על ההתפתחות האנטומית של האדם.
החפירה הניבה כמויות עצומות של ממצאים, כולל 87,000 כלי אבן. תוצאות החפירה והדו"ח הבהיר של גארוד, "תקופת האבן בכרמל" היו למפתח בהבנת תקופת האבן בלבנט. בזכות הספר גארוד זכתה בכבוד עולמי ובתוארי דוקטור מאוניברסיטאות בארצות הברית ומאוקספורד.
גארוד עבדה בדרך כלל רק עם נשים. "נשים מוכשרות יותר", נהגה לומר. צוותי הנשים שלה כללו חוקרות, מומחיות, עוזרות ופועלות בשטח. הן הביאו לסיום ההגמוניה של ה"בויס קלאב" בארכיאולוגיה. עכשיו נוצר גם "מועדון נשים" בפרהיסטוריה ובארכיאולוגיה, שכל חברותיו עוסקת במחקר פורץ דרך.
רק העבודה הכבדה של סיקול אבנים ופינוי עפר נעשתה על ידי גברים.
"היינו מאוד פמיניסטיות", אמרה יוסרה, אחת העובדות בחפירה במערות הכרמל, "בגלל שכל העבודה הניהולית והמעניינת נעשתה על ידי נשים, ורק העבודה הפשוטה והכבדה על ידי גברים".
גארוד התחברה במיוחד לפרהיסטוריוניות, ובעיקר לשתים שיהיו גם לידידות קרובות, ג'רמין הנרי מרטין וסוזאן דה סנט מאת'ורין. השתים חפרו בעיקר בצרפת. כאשר תגליותיהן החלו להתפרסם התקשורת הצרפתית כינתה אותן: "Les Trois Graces" — בעברית — החאריטות, אלות הקסם, היופי והיצירתיות היווניות או שלושת הגרציות כפי שנקראו בתרבות הרומית.
ב־1959 השלוש יצאו ללבנון על מנת לערוך חפירת הצלה במערה הפרהיסטורית בראס אל כלב, מצפון לביירות. מסביב למערה נערכו פיצוצים במצוק של ראס אל כלב, על מנת להרחיב את הכביש. העולם המודרני הגיע לארכיאולוגיה — התחרות בין שימור לפיתוח החלה.
ב־1939 מונתה גארוד לפרופסור מן המניין בקמברידג' — הפעם הראשונה שאשה מונתה לפרופסור לאחר שגברה על מספר מועמדים אחרים לתפקיד, גברים. הדרך של נשים אל התפקידים הבכירים ביותר בעולם האקדמי נפרצה.
בגיל 60 גארוד פרשה מהאוניברסיטה. עבודת האדמינסטרציה של ניהול המחלקה לארכיאולוגיה הייתה לה לזרא. היא חזרה לאהבתה הראשונה, עבודת השטח — הפעם בחופי סוריה ולבנון.
ב־1968 אגודת העתיקות הלונדונית, שנוסדה בשנת 1707 על מנת לקדם את ידיעת ההיסטוריה וחקר תולדות העולם, העניקה לדורותי גארוד את מדליית הזהב השנתית של האגודה. הייתה זו הפעם הראשונה שהפרס הוענק לאשה.
גארוד, בנאום קבלת המדליה, הזכירה לאגודה את העובדה שהמעוז הגברי הזה, מזה מאתיים שנה, לא קיבל נשים לשורותיו.
"אי אפשר יותר לעצור את הנשים בעולם הארכיאולוגי", סיכמה גארוד, "היום שרבים חיכו לו, ואחרים חששו ממנו, הגיע. האמזונות פרצו את שערי המצודה".

הכתבה לקוחה מארץ וטבע 169

שובו של הבוסתנאי

פירות

במשך עשורים רבים, מאז קום המדינה, הפכו בוסתנים לסוג של נוסטלגיה, שם טוב למסעדה או גן אירועים. הבוסתנים עצמם ננטשו ונזנחו. ואז, בלי משים, חזרה תהילתם. נראה שצעד משמעותי ראשון היה עבודתו של אדריכל הנוף שלמה אהרונסון, בסוף שנות השמונים, כאשר שיחזר נופי פרדס, עם עצים, תעלות ובאר, במרכז סוזן דלל בתל אביב. במקביל באה מהפכת עצי המורשת ולאחריה, טיפין, טיפין, באו בוסתנאים חדשים. בעשור האחרון היה לבוסתן עדנה. להלן כמה ממובילי המהפכה.

כתבה וצילמה גלי קדר. צילום תמונה ראשית: אסף בשן

עמית פומפן

נפגשנו בבית ג'אן בבוסתן שבו הוא מגדל מגוון עצי מורשת. מבחינתו זהו חלום שהתגשם. שמעתי קולות צחוק כשהתקרבתי. עמית ובני ביתו קיבלו את פניי וביחד ירדנו לבוסתן. עמית פומפן בשנות ה־40 לחייו איש גבוה וענו. נדמה כמו חי בעולם מקביל, עולם הבוסתנאות. זו לא עוד עבודה, זו דרך חיים. כשעמית השתחרר מהצבא הוא חלם על לימודי פילוסופיה באוניברסיטה, אך רגע לפני השלמת הטיול הגדול, בעת שהות בחווה חקלאית אורגנית במזרח, פגש בחור מהוואי שבזמן קצר פתח לו דלת לעולם שלא הכיר. עולם שבו הרגיש שהדברים מתחברים יחדיו במדויק.
כששב לארץ החליט לשנות כיוון והחל לחפש את דרכו בעולם החקלאות האורגנית. כשהגיע למשק של איריס בן צבי בכפר יהושע הבין שהגיע למקום אותו חיפש: חממה משמעותית להמשך הדרך. במשק האורגני שבכפר יהושע עבד ארבע שנים וחצי. בהסתכלות לאחור הוא אומר: "נראה לי שזה היה תור הזהב של החממה. עבדנו שם ארבעה חברים שכולם הקימו, לאחר כמה שנות למידה, מיזמים מדהימים. משם זרמתי לגליל כשהרעיון שלי הוא לבדוק זנים מסורתיים של עצי פרי שגדלים בארץ".
בתקופה הזו התחיל לבקר בכפרים ערבים, לבדוק, לחקור ולצלול לעולם של זני המורשת, עצי הפרי הגדלים בארץ. את החלק הזה בחייו עשה כבר עם בת זוגו, עדי. הם החלו לחשוב גם על שימור מלאכות מסורתיות חקלאיות, אבל בהדרגה התבהר לו שהוא לומד מלאכה מסורתית, מלאכת בוסתנאות המורשת של דורות של עובדי אדמה. הוא הבין שבוסתנאות המורשת זה עולם שלם שנפתח בעבורו ומחייב התבוננות מיוחדת וחשוב מכל לשמר את אותה חוכמת הדורות לעתיד. כשחיפשו מקום להשתקע בו הבינו שיהא זה בגליל. עם הגיעם חברו לגליליים השורשיים אבנר וחבו מכדיתא ומחמוד עבסי מג'יש, מהם החלו ללמוד את מלאכת שימור המלאכות החקלאיות.

עמית פומפן


"היום בהסתכלות של שמונה שנים לאחור התחלנו להפוך את העשייה לעסק בר קיימא. בתחילה ההתמקדות הייתה בייבוש פרי מבוסתנים נטושים, בשיטות אותן למדנו מהגליליים, ואת אלה מכרנו. זו הייתה תקופה בה הגענו לבוסתנים חרבים, נטושים. גזמנו, שיפצנו וסחבנו המון. זו הייתה תקופה מאוד משמעותית. תקופה מלהיבה שחיברה אותנו לאזור ולשטח".
לצד העבודה החל להעביר סדנאות בנושא הבוסתנאות וב־2012 הקים בקיבוץ צבעון, שבו אשתו והוא מתגוררים, משתלה יצרנית שבה הוא משמר ומוכר זני מורשת של עצי פרי שונים. המשתלה מהווה מקום לאיסוף ושימור של אוסף גנטי של זני מורשת מקומיים לארץ ישראל. המשתלה מייצרת בכל שנה אלפי שתילים ומאגר של זרעים וחומר ריבוי וגיטטיבי לשימוש בפרויקטים שונים ולהפצה לקהל הרחב.
בשנת 2018 נולד בנם השני אסיף, אח לעלומה. באותו זמן נולד פרויקט חדש: הבוסתן בבית ג'אן על שטח של כ־13 דונם אותו הוא שוכר מתושב בית ג'אן. "בעצם כאן החל שלב חדש", מספר עמית, "התחלנו לטפח בוסתן עצי מורשת משלנו בלי להילחם בפרות ובבוקרים. כאן אנחנו מטפחים את מה ששלנו. עצוב לראות במקומות רבים שהמדינה לא מחפשת אבא ואמא לבוסתנים הנטושים והם פשוט נגמרים".
לאורך השנים העסק נבנה בהדרגה ואף הצליח להכניס את רעיון עצי המורשת למיזמים עירוניים, כמו אלה במודיעין ובכפר סבא. זה השלב בו הוא התחיל להכשיר בוסתנאים נוספים כדי שעוד אנשים יילמדו וילמדו. כשלעצמו הוא בעיקר רוצה להתמקד בבוסתן, לגדל את העצים ולחזור לייצר את פירות הבוסתן : תאנים מיובשות, צימוקים, סומאק וזעתר.

עמית פומפן ילקוט הרועים, קיבוץ צבעון
0503510646
yalkutharoim1@gmail.com

ריש לקיש בציפורי

הדרך הראשית העוברת במושב ציפורי מעוררת תחושה של כפר קטן באיטליה. השקט, הצמחייה, המרחבים הגדולים בין בית לבית. מיכה מאיר הר־נוי חיכה לנו במרפסת ולווה אותנו למרכז המבקרים שבנתה משפחתו לפני 15 שנה. מבנה שהוקם מאלומות של קש מצופות טיט ובוץ. מקום ייחודי, כמו גם מיכה. ממבט ראשון ניתן להבין שמיכה הוא לא אדם שגרתי ואני לא ידעתי מה לצלם קודם, את מיכה בעל המקום והחזון או את המקום שהמגע האישי והייחודי שלו ניכר בו מכל עבר. שמו של בית הבד "ריש לקיש", ניתן לו על שם כינויו של רבי שמעון בן לקיש שחי בציפורי בתקופת המשנה והתלמוד. ציפורי הוא יישוב עם היסטוריה של אלפי שנים. באחת החפירות שנערכו בכניסה לכפר נמצא כד עם שמן זית מהעתיקים בעולם, כפי הנראה מהתקופה הניאוליתית, לפני כ־8,000 שנה.

מיכה‭ ‬מריש‭ ‬לקיש


מיכה יושב מולנו, שיער לבן מעטר את ראשו ונדמה שהאנרגיות שבו כאז כן היום. הוא מספר על תחילת הדרך בציפורי לפני 40 שנה עם רחל אשתו וששת ילדיהם שנולדו במקום. כשהגיעו לציפורי כזוג צעיר — מיכה היה חקלאי גדול בענף זרעי המכלוא. היה להם משק חקלאי מודרני ומאד אינטנסיבי. כבר בצעירותם מיכה ורחל יצאו עם ששת ילדיהם למסוק את הזיתים העתיקים של ציפורי. המשפחה כולה הייתה מוסקת את הזיתים, מביאה את הזיתים לבית בד ומייצרת שמן זית לשימוש עצמי. היה זה בשנים בהן המודעות לאיכויות שמן הזית הייתה מועטה אך הקשר לאדמה ולמושב היה חזק. כשהחל העסק להתרחב הציעו הילדים, שכבר גדלו, לקחת על עצמם את הטיפול בעצי הזית העתיקים שמסביב לציפורי: כרמי זיתים מוזנחים ולא מטופלים. הם החליטו להיענות לקריאת מנהל מקרקעי ישראל ב־2003 ולחכור את עצי הזית העתיקים שבמושב. לאחר שזכו במכרז הם החלו מטפלים בהם, גוזמים ומוסקים ובכך הרחיבו את מעגל יצור שמן הזית ואת מגוון טעמיו. הטיפול בכרם העצים העתיקים נעשה בגישה ביו־דינמית השומרת על העצים וסביבתם. לא מנקשים את העשבים והצמחייה המקומית על מנת להפחית פגיעה במערך האקולוגי ומוסקים בתשומת לב מכרם הקיים מאות רבות של שנים. יש לזכור שאם לא מוסקים את העצים הדבר פוגע באיכות הפרי בשנים הבאות. בציפורי יש כ־2,500 עצי זית עתיקים, שגילם נע בין 500 ל־1400 שנה. עצים עתיקים אלו ניזונים רק ממי גשמים ולהם איכות שמן מאוד מיוחדת. השמן המופק מעצי הזית העתיקים והחדשים הוא אחד משמני הזית הטובים בישראל.
הטיפול בכרם עצי הזית העתיקים מגיעה מתוך תחושה של מחויבות היסטורית רבת שנים לנוף ולצמחיית הארץ. ב־2005 הקימו בית בד משפחתי, כולו בנוי מחומרים טבעיים ומקומיים, בו הם מארחים קבוצות מבקרים. בבית הבד מייצרים כ־300 ק"ג שמן זית בשעה. במהלך השנים הפיקו מידי שנה כ־150 טון שמן זית, שרובו נמכר ללקוחות קבועים.
בשנת 2010 הציע מיכה לאיילה בתו להצטרף אליו לניהול המקום. איילה, אגרונומית במקצועה ובעלת תואר שני בתחום, הבינה מהר מאוד שעולם הזיתים הוא עולם ומלואו הדומה במובנים רבים לענף היין. היא החלה ללמוד בארץ ובחו"ל ולהתמחות בתחום. זני זיתים מסוג זה או אחר, הנטועים על קרקע כזו או אחרת, מקנים לשמן הזית ארומות ייחודיות. משלחות מרחבי העולם הגיעו לציפורי ללמוד על שמן הזית, כיצד לייצר וכיצד להבחין באיכויות השונות. משבר הקורונה יצר עבורם משבר כלכלי מאחר וקבוצות מחו"ל כבר לא מגיעות והמבקרים היחידים הם קבוצות מקומיות קטנות.
בריש לקיש מקפידים ששמן הזית יהיה נקי מחומרי הדברה ורעלים. השמן מכיל פי עשרה יותר נוגדי חמצון, ויטמינים, בעיקר ויטמיני E ו־K. המלצה לחיים בריאים יותר היא לשתות כל בוקר כף שמן זית עם כוס מים פושרים ומיץ לימון. שתייה שעוזרת לניקוי הכבד. שמן זית מומלץ במקרים של סכרת, השמנת יתר ועוד.

בית הבד האקולוגי ריש לקיש
מרכז מבקרים בציפורי
איילה נוי מאיר טלפון: 0528454663 ( עדיף לשלוח וואצאפ)

אסף בשן

אסף גדל בסטף שרידי הכפר הערבי בהרי יהודה שהפך לאתר חקלאי־תיירותי. אביו הוא גידי איש קק"ל שבנה את ביתו בין הטראסות והעצים העתיקים בסטף. "למעשה", מספר אסף, "כל תקופת ילדותי עצי פרי ועצי מורשת ממש לא עניינו אותי. את עתותי הקדשתי לספורט, בעיקר כדורסל, וטיולים. היום אני מבין שלמרות שנדמה היה לי שזה לא עניין אותי הנושא פשוט חלחל בי".

צילום: אסף בשן


כשהיה בשנת שרות בניצנה בחר כפרויקט אישי לתחזק את הבוסתן של ניצנה. המגע עם העצים היה בשבילו באותה תקופה משהו שהרגיש בית. משהו בקצב הצמיחה של העץ והאפשרות לאכול מפירותיו. "פתאום הבנתי שהמציאות הזו של לצאת מהבית, לקטוף ענבים ותאנים היא לא מובנת מאליה. הבנתי שאם לא נשמור על העצים האלה המציאות הזו יכולה להעלם".
כשהשתחרר מהצבא יצא לטייל בעולם והבין שהעולם הזה, של עצי מורשת ומסורת חקלאית הולך ונעלם. כמו שמשמרים ארכיאולוגיה צריך לשמר גם את העולם הצמחי שהיה חלק מהנוף, חלק מההיסטוריה ההתיישבותית בארץ ובעולם. "בוסתן ים תיכוני הוא מורשת תרבותית של האזור שבו אנו חיים, וככזה גם חלק מהמורשת התרבותית שלי".
אסף החל לחקור את האוספים שהובאו אל אביו בסוף שנות ה־80 על ידי חוקרים שהבינו שיש לשמר את זני העצים העתיקים לפני שייעלמו. עם התחושה הזו הלך ללמוד מדעי הצמח, תוך דגש על שימור עצי פרי של הזנים המקומיים.
בשנת 2012 תוך כדי הלימודים הקים משתלה שהעצים שגידל בה היו ייחורים מהאוסף בסטף. במקביל החל לעבוד בפקולטה לחקלאות במחלקה להשבחת תאנים של המכון הוולקני. שם ראה כיצד עצים ישנים נעקרים לטובת עצים חדשים וניסה ליצור אוסף חי של עצי פרי לטובת הציבור, במטרה לשמר זנים באמצעות משתלה.
כשסיים את הלימודים, ב־2015, החל לעבוד עם עודד יפה בשיקום עצים עתיקים והמשתלה שיסד עברה להיות תחת קורת הגג שלו. בשנה אחת ייצר 5000 ייחורים ממגוון סוגים וזנים. לפני כשש שנים עבר לגור עם משפחתו במושב שקף שבשפלה הדרומית ושם הקים בוסתן על חלקה של 15 דונם. העצים הראשונים שנשתלו במשתלה היו עותקים של עצים מהסטף וממקומות נוספים. שאיפתו שתוך כמה שנים הבוסתן שלו יהפוך לבוסתן אם. העצים נשתלו לפני כשנה וחצי וכבר השנה הניבו פירות. 100 זנים של מגוון סוגים: זיתים, רימון, תות, גפן, שקדים, חרובים, עצי אגוזים ונשירים. מתוך השליחות אותה הוא מרגיש "להחזיר את עצי המורשת לנוף הארץ" הקים פארקים של עצי מורשת בהרצליה, כפר סבא, בפארק הירקון (ראש ציפור), חלקה בכפר הירוק וכן בקיבוצים, מושבים וגנים קהילתיים.
בנוסף מעביר אסף יחד עם עודד יפה קורסים בהם לומדים אנשים לעבוד בבוסתן ולעשות ייחורים. בצורה הזו זו, אומר אסף, "אני משתף במידע, לא בונה הכול על כתפיי. יחד עם האנשים שלומדים אני דואג כך להמשכיות זני העצים המקומיים".

צילום: אסף בשן

אסף בשן אגרונום שלפ מעבדה חקלאית
0524-218264
asafbashan@gmail.com

הכתבה לקוחה מארץ וטבע 199 ״בוסתנים״