באופן טבעי טיולי החורף מתמקדים בדרום הארץ. זה הזמן ליהנות מיפי הטבע בתנאי אקלים קרירים יותר. הבאנו כאן אוסף מסלולים שאנחנו אוהבים. כמה מהם בצפון והרוב כאמור בדרום. לאו דווקא מסלולי הליכה למטיבי לכת, אלא מסלולים לאוהבי טיול, מסלולים שנעים לחזור אליהם שנה אחר שנה
מזג האוויר הקריר מעניק הזמנות מצוינת לרדת דרומה, לטיול מרתק בין נופי מכתש רמון והערבה. ניתן לתפוס כאן פינה של שקט מדברי ולהתפעל מתופעות גאולוגיות מעניינות
מזג האוויר הקריר מעניק הזמנות מצוינת לרדת דרומה, לטיול מרתק בין נופי מכתש רמון והערבה. ניתן לתפוס כאן פינה של שקט מדברי ולהתפעל מתופעות גאולוגיות מעניינות
סיפורן של שלוש הנשים הבריטיות שפרצו את הבקעים הראשונים בחומה הגברית של העולם האקדמי הארכיאולוגי. גרטרוד בל שהמליכה מלכים במזרח התיכון, אגאתה קריסטי שחפרה שלושים שנה בעירק וסוריה ודורותי גארוד שחשפה את מערות הכרמל ואת התרבות הנאטופית והייתה האשה הראשונה להתמנות לפרופסור מן המניין בקימברידג'
ידין רומן
בימים אלה משדרים בערוץ הראשון את הסדרה: "והארץ הייתה תוהו ובוהו", העוסקת בארכיאולוגיה של ארץ ישראל. במהלך הצפייה בפרק הראשון, על התקופות הפרהיסטוריות, חלף במוחי הירהור כפירה: חבל שיוצרי הסדרה לא ניצלו את ההזדמנות על מנת לספר על תפקידן המרכזי ופורץ הדרך של נשים בתולדות הארכיאולוגיה. כהשלמה, הנה סיפורן של שלוש מהנשים הללו. בחרתי בהן כי כל אחת מהן, בדרכה, פרצה בקע בחומה הגברית של הארכיאולוגיה. בזכות האחת נחקק החוק לשמירת העתיקות, בזכות השנייה הבין העולם מה היא הארכיאולוגיה, והשלישית פתחה את השער לנשים בתחום הארכיאולוגיה באקדמיה.
דורותי גארוד עם הנרי בריול המנטור שלה בראשית דרכה (אוסף המוזאון הארכיאולוגי סנט ג'רמין)
מעצבת המזרח גרטרוד בל נולדה ב־1868 למשפחה בריטית מהמעמד הגבוה. סבה היה תעשיין חשוב ומשפחתה נמנתה בין ששת המשפחות העשירות בממלכה הבריטית. משפחת בל התגוררה בשלושה בתי אחוזה, שנים בכפר ואחד בשכונת בלגרייב האופנתית בלונדון. באנגליה הוויקטוריאנית האמינו שחינוך בנות צריך לכלול רק נגינה בפסנתר, כלכלת בית וסודות האירוח. יותר מדי חינוך מזיק לנערות, ורופאים הזהירו שאימוץ יתר של המוח על ידי צעירות בגיל העשרה יכול לפגוע בפריון. בל הצעירה הייתה חכמה ודעתנית. היא לא התעניינה בכלכלת בית, תפירה או זמרה. במקום זאת התעמקה בספריית אביה, והצטיינה בספורט, רכיבה, רטוריקה וכתיבה. הוריה, שהתיאשו מהאפשרות להציגה בחברה באירוע המקובל, שלחו אותה בגיל 15 לבית ספר לבנות בלונדון. המורה שלה להיסטוריה המליץ שתמשיך את לימודיה באוקספורד — שם החלה להשתתף בפגישות של החברה הארכיאולוגית של האוניברסיטה. אוקפסורד לא אהבה נשים. הן נחשבו פולשות בסביבה האקדמית הגברית. נשים יכלו להתקבל באוקספורד רק לאחד משני הקולג'ים לנשים שנוסדו לאחרונה. אסור היה להן לצאת משטח הקולג' ללא מלווה. בהרצאות נדרשו לשבת מאחור ולא לפתוח את הפה. בל לא שיחקה על פי הכללים. תוך שנתיים, במקום שלוש, גמרה בהצטיינות את לימודיה בהיסטוריה והייתה לאשה הראשונה שאי פעם עשתה זאת. למרות שגמרה בציון הגבוה ביותר במחזורה, היא לא זכתה לקבל תואר רשמי — אוקספורד לא העניקה תארים לנשים עד 1920. עם סיום לימודיה, בגיל 24, נסעה לפרס. דודתה הייתה נשואה לשגריר הבריטי בטהרן, וזו הזמינה אותה לביקור. בשבועות עד לנסיעה למדה בל פרסית — שנוספה לצרפתית ולגרמנית שדיברה באופן שוטף. לימים תלמד גם ערבית, הינדוסטנית ויפנית. מטהרן המשיכה לסיבוב בעולם. משפחתה העשירה תמכה בה פיננסית למרות שחתן לא נראה באופק. בפרס התאהבה במדבר ובארכיאולוגיה. ב־1899 היא חזרה למזרח התיכון, והתחילה את עבודתה הארכיאולוגית במסעות לאורכו ולרוחבו של האזור. אשה יחידה בין גברים שאותם שכרה כצוות למסע. המטרה — לגלות ולמפות אתרים עתיקים. רכובה על סוס או גמל, לבושה במעיל ארוך, היא הייתה דמות ייחודית באוהלי ערב. "אם הנשים הבריטיות הן כמוה", אמר אחד השייחים שהתארחה באוהלו, "אז הגברים הם כנראה אריות מלאי עוז וגבורה". אפילו בחום ובאבק של המדבר בל הקפידה בלבושה. באמתחתה היו תמיד בגדי ערב מתאימים, כובעי נוצות, חולצות משי, וחלוקים לעת ערב. ארוחת הערב במחנה הוגשה על צלחות פורצלן והשרי הוגש בכוסות קריסטל. בל לא התנצלה על היותה בת לאימפריה הבריטית. היא מעולם לא הסכימה ללבוש מכנסיים וכל שנה קיבלה מאחותה את הקטלוג החדש של בית הכלבו הרודס. היא הייתה בעלת כושר גופני מעולה ויכולות ספורטיביות ללא תחרות; מטפסת הרים מעולה שטיפסה במסלולי ההרים הקשים ביותר בשוויצריה ואף זכתה שפסגה שהיא טיפסה עליה ראשונה, תיקרא על שמה, גרטרודשפיצה. בשנת 1900 היא ביקרה בפטרה והתאהבה במקום הקסום הזה. ב־1905 סקרה את סוריה, לבנון וארץ ישראל, ופרסמה את רשמיה בספר מסעות, "המדבר והמזרע". במקביל פרסמה מאמרים מדעיים ברוויו ארכיאולג'יק– כתב העת החשוב ביותר לארכיאולוגיה באותם ימים. ב־1907 סקרה יחד עם הארכיאולוג וויליאם רמזי את אזור בינביר קליסי, בדרום מרכז תורכיה. הסקר כלל כנסיות, מנזרים, בתי תפילה, מצודות עתיקות ועוד. הוא יצא לאור כספר בשנת 1909 תחת השם: "אלף ואחת כנסיות". למרות שבל כתבה 460 מעמודי הספר ורמזי רק 60, רמזי הוכר ככותב הראשי. אהבתה לארכיאולוגיה הביאה אותה לבגדד ב־1917, לאחר שהבריטים כבשו את עירק. כיוון שהכירה היטב את המזרח התיכון וגם דיברה ערבית, היא מונתה למזכירה לענייני האוריינט של מושל עירק, וצורפה למחלקה הערבית של האימפריה הבריטית (שם עבד תומאס אדוארד לורנס המוכר בשם לורנס איש-ערב) — אשה יחידה בטריטוריה גברית. בתפקיד הזה הפכה לאחת הדמויות החשובות בעיצוב המזרח התיכון שלאחר מלחמת העולם הראשונה, שכלל את קביעת גבולות עירק, ירדן, פרס והאמירויות, מינוי פייסל למלך עירק ועבדאללה למלך ירדן. פעילותה המדינית לא שיככה את אהבתה לארכיאולוגיה. תרומתה החשובה ביותר הייתה ללא ספק יסוד המוזאון העירקי לעתיקות וחקיקת חוק העתיקות בשנת 1924. החוק אסר על חפירות ארכיאולוגיות ללא היתר ועל הוצאת עתיקות מתחומי המדינה. חוק העתיקות הפסיק את שוד העתיקות שבצעו מדינות אירופה וארצות הברית ברחבי המזרח התיכון והשאיר את המורשת התרבותית של עמי האזור בארצותיהם. כל זאת לא אומר שבל הייתה דמות פשוטה או קדושה מעונה. היא הייתה תוצר נאמן של המורשת הקולוניאלית הבריטית, התנגדה למתן זכות הצבעה לנשים (היא הייתה מזכירת אגודת הנשים האנטי-סופרג'יסטית) ולא הייתה מופיעה בציבור בלי קוד הלבוש שנקבע בלונדון — אבל מורשתה הארכיאולוגית פרצה את הבקיעים הראשונים בעולם מדעי שהיה סגור בפני נשים. ב־1926, הרגישה שעבודת חייה בעיצוב העולם הערבי החדש הסתיימה. באחד הערבים לקראת סוף יולי כתבה פתק לידיד בבגדד: "שמור על כלבתי אם יקרה לי משהו". היא מתה באותו הלילה. ליד מיטתה נמצא בקבוק ריק של כדורי שינה. היא נקברה בבגדד, ימים ספורים לפני יום הולדתה ה־58.
אגאתה קריסטי ובעלה מקס מילוואן בתל חלף, בסוריה
רצח באוריינט אקספרס בגיל ארבעים החליטה אגאתה כריסטי, שכבר התפרסמה כסופרת, לשנות את כיוון חייה ועלתה על רכבת האוריינט אקספרס בדרך לעירק. כריסטי גדלה באנגליה הוויקטוריאנית והתחנכה להיות עדינה ורגישה, להתעלף מעת לעת, ולהיות תמיד על סף החידלון עקב אהבה נכזבת או טראגדיה משפחתית. היא הייתה גאה בהיותה בת "המין החלש", מה שבעיניה איפשר לה לנצל את הגברים שסביבה. "כאשר אשה מתחתנת היא מאמצת כגורלה את מקומו בעולם של בעלה ואת דרכי חייו. זה הבסיס ההגיוני לאושר", כתבה אחת הנשים המצליחות בעולם שמכרה למעלה מארבעה מיליארד ספרים. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, אגאתה מרי קלאריסה מילר התגייסה כאחות רחמניה. היא הייתה אישה מחוזרת וקיבלה כמה הצעות נישואין. היא נעתרה לארצ'י כריסטי, טייס בחיל האוויר של הוד מלכותו. משפחתה התנגדה, אך אגאתה וארצ'י התחתנו למרות זאת, במשרדי העירייה. הם שכרו דירה קטנה בלונדון ואגאתה ילדה בת, רוזלינד. היא התחילה לכתוב, ומן ההתחלה זכתה להצלחה. ספר רודף ספר, אחד לכל שנה, וכריסטי הולכת ומתפרסמת. ארצ'י בינתיים עבד כפקיד ועבר ממשרד ממשלתי אחד למשנהו. ב-1926 אמה של אגאתה מתה, והיא נתפסה בצער עמוק ודיכאון. כאילו שהמשבר הזה לא הספיק, ארצ'י הסתובב באירופה כמלווה מטעם הממשלה של תערוכת התוצרת הבריטית בירידים בערים שונות. עם חזרתו, הודיע לאגאתה שהתאהב באחרת. לאחר מריבה בין בני הזוג, בצורה שמזכירה את אחת מתעלומות המתח מספריה, נעלמה כריסטי. מכוניתה הנטושה התגלתה בשיחים לצדי הכביש אך ללא כל זכר לסופרת. במשך 11 יום כל אנגליה חיפשה אחר מחברת סיפורי המתח הבלשיים. לבסוף, היא התגלתה במלון ספא, וטענה שאינה זוכרת דבר מאירועי הימים שחלפו. שם המשפחה בו הייתה רשומה במלון, היה שם המשפחה של המאהבת של בעלה. לאחר האפיזודה המשונה ולאחר הגירושים מארצ'י שעקבו אותה, החלה להרכיב את חייה מחדש. וכך אנו מוצאים אותה עולה על רכבת האוריינט אקספרס בדרכה לאור כשדים בעירק. המטרה, לבקר זוג ידידים ארכיאולוגים, קתלין ובעלה ליאונרד וולי, שיהיה למפורסם בחוקרי מסופוטמיה. באור כשדים התאהבה בארכיאולוגיה, ובמי שיהיה בעלה השני ואהבת חייה, הארכיאולוג מקס מלוואן, מנהל השדה של החפירה באור כשדים. הוא היה צעיר ממנה ב־16 שנה, אבל עד מהרה, תוך כדי ביקורים במכמני העתיקות של מסופוטמיה, צמחה ידידות מופלאה בינה לבין הארכיאולוג הצעיר. לאחר מספר עונות בעירק כריסטי חזרה לאנגליה. לאחר כמה חודשים מקס יצא לחופשה קצרה, ומיהר לבקר את כריסטי.
אגאתה קריסטי
"התינשאי לי", שאל מקס, "למרות שהמקצוע שלי הוא הוצאת מתים מקבריהם?", "גופות הם אהבת חיי", ענתה הסופרת שהתפרנסה מעלילות רצח. ב־1930 אגאתה כריסטי בת הארבעים פלוס נישאה למקס מלוואן בן העשרים ומשהו. אהבת עולם שפרחה בתלים הארכיאולוגים של מסופוטמיה ותורכיה. "לה קמפינג", היא כינתה את אורחות חייה במשך שלושים השנים הבאות. כריסטי החלה מתמחה בניקוי ממצאים ארכיאולוגים ובריפוי חרסים. למרות התנאים הקשים, אוהלים ובקתות שורצי עכברים, היא אהבה את החיים בשדה. בערבים היא כתבה. סיפור בלשי חדש בכל שנה. מוטיבים ארכיאולוגיים החלו צצים בספריה. "רצח במסופוטמיה", "רצח באוריינט אקספרס", "רצח על הנילוס", "פגישה עם המוות" — כולם ספרים הקשורים לחייה כארכיאולוגית. ב"רצח על הנילוס", הבלש המפורסם של כריסטי, הרקול פוארו, מסביר כיצד הוא מגלה את האמת: "פעם השתתפתי במשלחת ארכיאולוגית ולמדתי שם משהו. במהלך חפירה כאשר מתגלה ממצא באדמה מנקים בזהירות את הבוץ והעפר מסביב… עד שהממצא נשאר חשוף. נקי מכל הפרעה, מוכן לציור, צילום וקיטלוג. כך אני נוהג בחקירה, מנקה את החומר המיותר על מנת שאפשר יהיה לגלות את האמת העירומה". אגאתה כריסטי לא הייתה ארכיאולוגית מקצועית. אבל היא זו שהציגה לעולם את רוחה של הארכיאולוגיה. החיפוש הבלשי, הנסיון לפרש את הרמזים והעדויות, לראות כיצד דבר מוביל לדבר. זהו ספר המתח הארכיאולוגי. כריסטי הוציאה את הארכיאולוגיה מבורות החפירה וחשפה את קסמיה לעולם.
דורותי גארוד וסוזאן דה סנט מאת'ורין בחפירות פרהיסטוריות בצרפת (אוסף המוזאון הארכיאולוגי סנט ג'רמין)
אמזונות בשערי המצודה בשנת 2012 הוכרזו מערות הכרמל כאתר מורשת עולם. במערות התגלתה נוכחות אדם מתקופת האבן. האתר החשוב הזה, שבמקור תוכנן להיות מחצבת אבן להקמת נחל חיפה, נחשף ונשמר, בזכות ארכיאולוגית יוצאת דופן, פמניסטית ופורצת דרך — דורותי גארוד. גארוד נולדה ב־1892 באנגליה. נצר למשפחה מהמעמד העליון. סבה, סיר אלפרד גארוד, נשא את התואר "רופא מיוחד למלכה וויקטוריה". אביה היה פרופסור לרפואה באוקספורד. גארוד הצעירה למדה בבית מתמטיקה, היסטוריה ולטינית. תיכון עשתה בפנימיה לבנות. ב־1913 החלה את לימודיה באוקספורד, למרות שכאשה לא יכלה להיות תלמידה מן המניין ולזכות בתואר. במהלך מלחמת העולם הראשונה, בצרפת, נהרגו שלושת אחיה ואהוב לבה. גארוד עזבה את לימודיה ויצאה לגיברטלר, לבקר את אביה. בחצי האי המצוקי היא ערכה סיור באתרים הפרהיסטוריים של גיברלטר ונשבתה בקסמם. כאשר היא חזרה לאוקספורד היא נרשמה ללימודי אנתרופולוגיה. לאחר סיום לימודיה היא עבדה כמה שנים עם הכומר הנרי בריול (Henri Breuil) במערות הניאנדרטליות בצרפת. בריול שיכנע אותה להתחיל בפרויקט מחקר גדול — לרכז את כל המידע על החפירות הפליאוליתיות (תקופת האבן) ברחבי בריטניה ולייצר מהם תמונה אחידה של אבולוציית האדם בבריטניה. גארוד פירסמה את תוצאות המחקר בספר שהפך לקלאסיקה של המחקר הפרהיסטורי: "התקופה הפליאוליתית העליונה בבריטניה". הפרויקט זיכה אותה בתואר בוגרת אוקספורד בשנת 1924. היא חזרה לגיברלטר וחפרה באתר הפרהיסטורי "מגדל השטן", שם גילתה שלד של ילד ניאנדרטלי. התגלית המונומנטלית לוותה בדו"ח בהיר, מדויק ומפורט. העניין שלה בפרהיסטוריה הוביל אותה לארץ ישראל, לכורדיסטאן, אנטוליה, בולגריה, צרפת, ספרד ולבנון. ב־1928 היא התמנתה, מטעם הממשלה הבריטית, לאחראית על חפירת מערות במזרח הקרוב. את זמנה היא הקדישה לחפירות בארץ. היא חפרה במערת שוקבה, בוואדי נטוף, וגילתה את התרבות האנושית החקלאית הראשונה — שאותה היא מכנה התרבות הנאטופית. וב־1929 היא התחילה לחפור בנחל מערות. החפירה תימשך חמש שנים ובמהלכה יתגלו קברים ניאנדרטלים רבים ונדירים השופכים אור על ההתפתחות האנטומית של האדם. החפירה הניבה כמויות עצומות של ממצאים, כולל 87,000 כלי אבן. תוצאות החפירה והדו"ח הבהיר של גארוד, "תקופת האבן בכרמל" היו למפתח בהבנת תקופת האבן בלבנט. בזכות הספר גארוד זכתה בכבוד עולמי ובתוארי דוקטור מאוניברסיטאות בארצות הברית ומאוקספורד. גארוד עבדה בדרך כלל רק עם נשים. "נשים מוכשרות יותר", נהגה לומר. צוותי הנשים שלה כללו חוקרות, מומחיות, עוזרות ופועלות בשטח. הן הביאו לסיום ההגמוניה של ה"בויס קלאב" בארכיאולוגיה. עכשיו נוצר גם "מועדון נשים" בפרהיסטוריה ובארכיאולוגיה, שכל חברותיו עוסקת במחקר פורץ דרך. רק העבודה הכבדה של סיקול אבנים ופינוי עפר נעשתה על ידי גברים. "היינו מאוד פמיניסטיות", אמרה יוסרה, אחת העובדות בחפירה במערות הכרמל, "בגלל שכל העבודה הניהולית והמעניינת נעשתה על ידי נשים, ורק העבודה הפשוטה והכבדה על ידי גברים". גארוד התחברה במיוחד לפרהיסטוריוניות, ובעיקר לשתים שיהיו גם לידידות קרובות, ג'רמין הנרי מרטין וסוזאן דה סנט מאת'ורין. השתים חפרו בעיקר בצרפת. כאשר תגליותיהן החלו להתפרסם התקשורת הצרפתית כינתה אותן: "Les Trois Graces" — בעברית — החאריטות, אלות הקסם, היופי והיצירתיות היווניות או שלושת הגרציות כפי שנקראו בתרבות הרומית. ב־1959 השלוש יצאו ללבנון על מנת לערוך חפירת הצלה במערה הפרהיסטורית בראס אל כלב, מצפון לביירות. מסביב למערה נערכו פיצוצים במצוק של ראס אל כלב, על מנת להרחיב את הכביש. העולם המודרני הגיע לארכיאולוגיה — התחרות בין שימור לפיתוח החלה. ב־1939 מונתה גארוד לפרופסור מן המניין בקמברידג' — הפעם הראשונה שאשה מונתה לפרופסור לאחר שגברה על מספר מועמדים אחרים לתפקיד, גברים. הדרך של נשים אל התפקידים הבכירים ביותר בעולם האקדמי נפרצה. בגיל 60 גארוד פרשה מהאוניברסיטה. עבודת האדמינסטרציה של ניהול המחלקה לארכיאולוגיה הייתה לה לזרא. היא חזרה לאהבתה הראשונה, עבודת השטח — הפעם בחופי סוריה ולבנון. ב־1968 אגודת העתיקות הלונדונית, שנוסדה בשנת 1707 על מנת לקדם את ידיעת ההיסטוריה וחקר תולדות העולם, העניקה לדורותי גארוד את מדליית הזהב השנתית של האגודה. הייתה זו הפעם הראשונה שהפרס הוענק לאשה. גארוד, בנאום קבלת המדליה, הזכירה לאגודה את העובדה שהמעוז הגברי הזה, מזה מאתיים שנה, לא קיבל נשים לשורותיו. "אי אפשר יותר לעצור את הנשים בעולם הארכיאולוגי", סיכמה גארוד, "היום שרבים חיכו לו, ואחרים חששו ממנו, הגיע. האמזונות פרצו את שערי המצודה".
במשך עשורים רבים, מאז קום המדינה, הפכו בוסתנים לסוג של נוסטלגיה, שם טוב למסעדה או גן אירועים. הבוסתנים עצמם ננטשו ונזנחו. ואז, בלי משים, חזרה תהילתם. נראה שצעד משמעותי ראשון היה עבודתו של אדריכל הנוף שלמה אהרונסון, בסוף שנות השמונים, כאשר שיחזר נופי פרדס, עם עצים, תעלות ובאר, במרכז סוזן דלל בתל אביב. במקביל באה מהפכת עצי המורשת ולאחריה, טיפין, טיפין, באו בוסתנאים חדשים. בעשור האחרון היה לבוסתן עדנה. להלן כמה ממובילי המהפכה.
כתבה וצילמה גלי קדר. צילום תמונה ראשית: אסף בשן
עמית פומפן
נפגשנו בבית ג'אן בבוסתן שבו הוא מגדל מגוון עצי מורשת. מבחינתו זהו חלום שהתגשם. שמעתי קולות צחוק כשהתקרבתי. עמית ובני ביתו קיבלו את פניי וביחד ירדנו לבוסתן. עמית פומפן בשנות ה־40 לחייו איש גבוה וענו. נדמה כמו חי בעולם מקביל, עולם הבוסתנאות. זו לא עוד עבודה, זו דרך חיים. כשעמית השתחרר מהצבא הוא חלם על לימודי פילוסופיה באוניברסיטה, אך רגע לפני השלמת הטיול הגדול, בעת שהות בחווה חקלאית אורגנית במזרח, פגש בחור מהוואי שבזמן קצר פתח לו דלת לעולם שלא הכיר. עולם שבו הרגיש שהדברים מתחברים יחדיו במדויק. כששב לארץ החליט לשנות כיוון והחל לחפש את דרכו בעולם החקלאות האורגנית. כשהגיע למשק של איריס בן צבי בכפר יהושע הבין שהגיע למקום אותו חיפש: חממה משמעותית להמשך הדרך. במשק האורגני שבכפר יהושע עבד ארבע שנים וחצי. בהסתכלות לאחור הוא אומר: "נראה לי שזה היה תור הזהב של החממה. עבדנו שם ארבעה חברים שכולם הקימו, לאחר כמה שנות למידה, מיזמים מדהימים. משם זרמתי לגליל כשהרעיון שלי הוא לבדוק זנים מסורתיים של עצי פרי שגדלים בארץ". בתקופה הזו התחיל לבקר בכפרים ערבים, לבדוק, לחקור ולצלול לעולם של זני המורשת, עצי הפרי הגדלים בארץ. את החלק הזה בחייו עשה כבר עם בת זוגו, עדי. הם החלו לחשוב גם על שימור מלאכות מסורתיות חקלאיות, אבל בהדרגה התבהר לו שהוא לומד מלאכה מסורתית, מלאכת בוסתנאות המורשת של דורות של עובדי אדמה. הוא הבין שבוסתנאות המורשת זה עולם שלם שנפתח בעבורו ומחייב התבוננות מיוחדת וחשוב מכל לשמר את אותה חוכמת הדורות לעתיד. כשחיפשו מקום להשתקע בו הבינו שיהא זה בגליל. עם הגיעם חברו לגליליים השורשיים אבנר וחבו מכדיתא ומחמוד עבסי מג'יש, מהם החלו ללמוד את מלאכת שימור המלאכות החקלאיות.
עמית פומפן
"היום בהסתכלות של שמונה שנים לאחור התחלנו להפוך את העשייה לעסק בר קיימא. בתחילה ההתמקדות הייתה בייבוש פרי מבוסתנים נטושים, בשיטות אותן למדנו מהגליליים, ואת אלה מכרנו. זו הייתה תקופה בה הגענו לבוסתנים חרבים, נטושים. גזמנו, שיפצנו וסחבנו המון. זו הייתה תקופה מאוד משמעותית. תקופה מלהיבה שחיברה אותנו לאזור ולשטח". לצד העבודה החל להעביר סדנאות בנושא הבוסתנאות וב־2012 הקים בקיבוץ צבעון, שבו אשתו והוא מתגוררים, משתלה יצרנית שבה הוא משמר ומוכר זני מורשת של עצי פרי שונים. המשתלה מהווה מקום לאיסוף ושימור של אוסף גנטי של זני מורשת מקומיים לארץ ישראל. המשתלה מייצרת בכל שנה אלפי שתילים ומאגר של זרעים וחומר ריבוי וגיטטיבי לשימוש בפרויקטים שונים ולהפצה לקהל הרחב. בשנת 2018 נולד בנם השני אסיף, אח לעלומה. באותו זמן נולד פרויקט חדש: הבוסתן בבית ג'אן על שטח של כ־13 דונם אותו הוא שוכר מתושב בית ג'אן. "בעצם כאן החל שלב חדש", מספר עמית, "התחלנו לטפח בוסתן עצי מורשת משלנו בלי להילחם בפרות ובבוקרים. כאן אנחנו מטפחים את מה ששלנו. עצוב לראות במקומות רבים שהמדינה לא מחפשת אבא ואמא לבוסתנים הנטושים והם פשוט נגמרים". לאורך השנים העסק נבנה בהדרגה ואף הצליח להכניס את רעיון עצי המורשת למיזמים עירוניים, כמו אלה במודיעין ובכפר סבא. זה השלב בו הוא התחיל להכשיר בוסתנאים נוספים כדי שעוד אנשים יילמדו וילמדו. כשלעצמו הוא בעיקר רוצה להתמקד בבוסתן, לגדל את העצים ולחזור לייצר את פירות הבוסתן : תאנים מיובשות, צימוקים, סומאק וזעתר.
הדרך הראשית העוברת במושב ציפורי מעוררת תחושה של כפר קטן באיטליה. השקט, הצמחייה, המרחבים הגדולים בין בית לבית. מיכה מאיר הר־נוי חיכה לנו במרפסת ולווה אותנו למרכז המבקרים שבנתה משפחתו לפני 15 שנה. מבנה שהוקם מאלומות של קש מצופות טיט ובוץ. מקום ייחודי, כמו גם מיכה. ממבט ראשון ניתן להבין שמיכה הוא לא אדם שגרתי ואני לא ידעתי מה לצלם קודם, את מיכה בעל המקום והחזון או את המקום שהמגע האישי והייחודי שלו ניכר בו מכל עבר. שמו של בית הבד "ריש לקיש", ניתן לו על שם כינויו של רבי שמעון בן לקיש שחי בציפורי בתקופת המשנה והתלמוד. ציפורי הוא יישוב עם היסטוריה של אלפי שנים. באחת החפירות שנערכו בכניסה לכפר נמצא כד עם שמן זית מהעתיקים בעולם, כפי הנראה מהתקופה הניאוליתית, לפני כ־8,000 שנה.
מיכה מריש לקיש
מיכה יושב מולנו, שיער לבן מעטר את ראשו ונדמה שהאנרגיות שבו כאז כן היום. הוא מספר על תחילת הדרך בציפורי לפני 40 שנה עם רחל אשתו וששת ילדיהם שנולדו במקום. כשהגיעו לציפורי כזוג צעיר — מיכה היה חקלאי גדול בענף זרעי המכלוא. היה להם משק חקלאי מודרני ומאד אינטנסיבי. כבר בצעירותם מיכה ורחל יצאו עם ששת ילדיהם למסוק את הזיתים העתיקים של ציפורי. המשפחה כולה הייתה מוסקת את הזיתים, מביאה את הזיתים לבית בד ומייצרת שמן זית לשימוש עצמי. היה זה בשנים בהן המודעות לאיכויות שמן הזית הייתה מועטה אך הקשר לאדמה ולמושב היה חזק. כשהחל העסק להתרחב הציעו הילדים, שכבר גדלו, לקחת על עצמם את הטיפול בעצי הזית העתיקים שמסביב לציפורי: כרמי זיתים מוזנחים ולא מטופלים. הם החליטו להיענות לקריאת מנהל מקרקעי ישראל ב־2003 ולחכור את עצי הזית העתיקים שבמושב. לאחר שזכו במכרז הם החלו מטפלים בהם, גוזמים ומוסקים ובכך הרחיבו את מעגל יצור שמן הזית ואת מגוון טעמיו. הטיפול בכרם העצים העתיקים נעשה בגישה ביו־דינמית השומרת על העצים וסביבתם. לא מנקשים את העשבים והצמחייה המקומית על מנת להפחית פגיעה במערך האקולוגי ומוסקים בתשומת לב מכרם הקיים מאות רבות של שנים. יש לזכור שאם לא מוסקים את העצים הדבר פוגע באיכות הפרי בשנים הבאות. בציפורי יש כ־2,500 עצי זית עתיקים, שגילם נע בין 500 ל־1400 שנה. עצים עתיקים אלו ניזונים רק ממי גשמים ולהם איכות שמן מאוד מיוחדת. השמן המופק מעצי הזית העתיקים והחדשים הוא אחד משמני הזית הטובים בישראל. הטיפול בכרם עצי הזית העתיקים מגיעה מתוך תחושה של מחויבות היסטורית רבת שנים לנוף ולצמחיית הארץ. ב־2005 הקימו בית בד משפחתי, כולו בנוי מחומרים טבעיים ומקומיים, בו הם מארחים קבוצות מבקרים. בבית הבד מייצרים כ־300 ק"ג שמן זית בשעה. במהלך השנים הפיקו מידי שנה כ־150 טון שמן זית, שרובו נמכר ללקוחות קבועים. בשנת 2010 הציע מיכה לאיילה בתו להצטרף אליו לניהול המקום. איילה, אגרונומית במקצועה ובעלת תואר שני בתחום, הבינה מהר מאוד שעולם הזיתים הוא עולם ומלואו הדומה במובנים רבים לענף היין. היא החלה ללמוד בארץ ובחו"ל ולהתמחות בתחום. זני זיתים מסוג זה או אחר, הנטועים על קרקע כזו או אחרת, מקנים לשמן הזית ארומות ייחודיות. משלחות מרחבי העולם הגיעו לציפורי ללמוד על שמן הזית, כיצד לייצר וכיצד להבחין באיכויות השונות. משבר הקורונה יצר עבורם משבר כלכלי מאחר וקבוצות מחו"ל כבר לא מגיעות והמבקרים היחידים הם קבוצות מקומיות קטנות. בריש לקיש מקפידים ששמן הזית יהיה נקי מחומרי הדברה ורעלים. השמן מכיל פי עשרה יותר נוגדי חמצון, ויטמינים, בעיקר ויטמיני E ו־K. המלצה לחיים בריאים יותר היא לשתות כל בוקר כף שמן זית עם כוס מים פושרים ומיץ לימון. שתייה שעוזרת לניקוי הכבד. שמן זית מומלץ במקרים של סכרת, השמנת יתר ועוד.
בית הבד האקולוגי ריש לקיש מרכז מבקרים בציפורי איילה נוי מאיר טלפון: 0528454663 ( עדיף לשלוח וואצאפ)
אסף בשן
אסף גדל בסטף שרידי הכפר הערבי בהרי יהודה שהפך לאתר חקלאי־תיירותי. אביו הוא גידי איש קק"ל שבנה את ביתו בין הטראסות והעצים העתיקים בסטף. "למעשה", מספר אסף, "כל תקופת ילדותי עצי פרי ועצי מורשת ממש לא עניינו אותי. את עתותי הקדשתי לספורט, בעיקר כדורסל, וטיולים. היום אני מבין שלמרות שנדמה היה לי שזה לא עניין אותי הנושא פשוט חלחל בי".
צילום: אסף בשן
כשהיה בשנת שרות בניצנה בחר כפרויקט אישי לתחזק את הבוסתן של ניצנה. המגע עם העצים היה בשבילו באותה תקופה משהו שהרגיש בית. משהו בקצב הצמיחה של העץ והאפשרות לאכול מפירותיו. "פתאום הבנתי שהמציאות הזו של לצאת מהבית, לקטוף ענבים ותאנים היא לא מובנת מאליה. הבנתי שאם לא נשמור על העצים האלה המציאות הזו יכולה להעלם". כשהשתחרר מהצבא יצא לטייל בעולם והבין שהעולם הזה, של עצי מורשת ומסורת חקלאית הולך ונעלם. כמו שמשמרים ארכיאולוגיה צריך לשמר גם את העולם הצמחי שהיה חלק מהנוף, חלק מההיסטוריה ההתיישבותית בארץ ובעולם. "בוסתן ים תיכוני הוא מורשת תרבותית של האזור שבו אנו חיים, וככזה גם חלק מהמורשת התרבותית שלי". אסף החל לחקור את האוספים שהובאו אל אביו בסוף שנות ה־80 על ידי חוקרים שהבינו שיש לשמר את זני העצים העתיקים לפני שייעלמו. עם התחושה הזו הלך ללמוד מדעי הצמח, תוך דגש על שימור עצי פרי של הזנים המקומיים. בשנת 2012 תוך כדי הלימודים הקים משתלה שהעצים שגידל בה היו ייחורים מהאוסף בסטף. במקביל החל לעבוד בפקולטה לחקלאות במחלקה להשבחת תאנים של המכון הוולקני. שם ראה כיצד עצים ישנים נעקרים לטובת עצים חדשים וניסה ליצור אוסף חי של עצי פרי לטובת הציבור, במטרה לשמר זנים באמצעות משתלה. כשסיים את הלימודים, ב־2015, החל לעבוד עם עודד יפה בשיקום עצים עתיקים והמשתלה שיסד עברה להיות תחת קורת הגג שלו. בשנה אחת ייצר 5000 ייחורים ממגוון סוגים וזנים. לפני כשש שנים עבר לגור עם משפחתו במושב שקף שבשפלה הדרומית ושם הקים בוסתן על חלקה של 15 דונם. העצים הראשונים שנשתלו במשתלה היו עותקים של עצים מהסטף וממקומות נוספים. שאיפתו שתוך כמה שנים הבוסתן שלו יהפוך לבוסתן אם. העצים נשתלו לפני כשנה וחצי וכבר השנה הניבו פירות. 100 זנים של מגוון סוגים: זיתים, רימון, תות, גפן, שקדים, חרובים, עצי אגוזים ונשירים. מתוך השליחות אותה הוא מרגיש "להחזיר את עצי המורשת לנוף הארץ" הקים פארקים של עצי מורשת בהרצליה, כפר סבא, בפארק הירקון (ראש ציפור), חלקה בכפר הירוק וכן בקיבוצים, מושבים וגנים קהילתיים. בנוסף מעביר אסף יחד עם עודד יפה קורסים בהם לומדים אנשים לעבוד בבוסתן ולעשות ייחורים. בצורה הזו זו, אומר אסף, "אני משתף במידע, לא בונה הכול על כתפיי. יחד עם האנשים שלומדים אני דואג כך להמשכיות זני העצים המקומיים".
את סירות הדיג הגודשות את נמל עכו בונים אומנים, רובם נחבאים אל הכלים. מוסטפא חמאדי הוא אחד מהם, נצר לשושלת מפוארת של בוני סירות שדואג שהמורשת תמשיך גם אחריו.
כתבה וצילמה גלי קדר
תמיד אהבתי ים. יש בו משהו מרגיע, נוסך שלווה. סירות דייגים הן תמיד מראה נוסטלגי — משייטות בשלל צבעים וגדלים, בתוכן הדייגים, נושאי המכמורות והחכות שתמיד נראים שופעי חוכמת חיים וסיפורים, חזקים כאילו הים עצמו חיסן אותם — בדיוק הדבר שלו אנו זקוקים בתקופה הזו. כמו בכל סרט או הצגה, גם לים יש הפקה משלו — בוני הסירות, שמלאכתם הטובה והאמינה מאפשרת לדייגים לצאת בכל בוקר לעמל יומם בין הגלים. לא פעם חשבתי: מיהם בוני הסירות והיכן הם עובדים? מדוע לא רואים אותם בנמלים ובמרינות? יום אחד גמלה בליבי החלטה לצאת לדרך ולהכיר אותם מקרוב. נסעתי, חיפשתי עד שלבסוף שמעתי על אחד כזה בעכו, עיר שאותה למדתי להכיר היטב רק בתקופה האחרונה. הלכתי לפגוש את בונה הסירות בעכו ומצאתי עצמי מפליגה לעולם אחר כשחיוך גדול מתנוסס על פניי. פגשתי את מוסטפא חמאדי, איש בעל חוכמת חיים נדירה וחוש הומור מופלא ואת בנו פריד, שעובד איתו. הם — או נכון יותר, החיוכים שלהם — קיבלו את פניי בבית הסירות שבאזור התעשייה של עכו, הסמוך לביתו של מוסטפא ולגינה הקטנה שאותה מטפחת אשתו. ישבנו בין הסירות ההולכות ונבנות ובין מגוון החפצים שליקט ושמר לאורך השנים, מולי תלויה תמונה ובה שני ילדים ומעליהם שלט: "ואהבת לרעך כמוך". במהלך היכרותנו נוכחתי לדעת שמילים אלו הן ה"אני מאמין" של מוסטפא.
חצר אלכסנדריה מוסטפא נראה ומדבר כמו הוגה דעות, חוכמת החיים שאותה רכש מורגשת בסיפוריו ובגישתו לחיים ולעסקים. הוא מדגים את אופן בניית הסירה כאז גם היום, ובין לבין מקריא פסוקי תהילים מספר המצוי בספריית משרדו. מוסטפא הקים את בית הסירות שלו ב־1995, לאחר שנפרד מאחיו ועזב את בית המלאכה לסירות שניהלו במשותף בחאן שוורדא שבלב עכו העתיקה. בניית סירות היא המורשת המשפחתית של מוסטפא, עיסוק שעובר מאב לבן מזה ארבעה דורות. אביו של מוסטפא, עלי, הוא זה שבנה את בית הסירות שניהל עם אחיו. עלי נולד ב־1894 באלכסנדריה שבמצרים לאב שהיה בונה סירות אף הוא. אלכסנדריה באותם ימים הייתה עיר רב־תרבותית שבה דיברו במגוון שפות. במצרים היה עלי ראיס — אדם מכובד ובעל שתי נשים. על אף מעמדו, החליט בשנת 1917 לעזוב את מצרים, את נשותיו ואת ילדיו, להגיע לארץ ולהתיישב ביפו. בשנות ה־30, בתקופת המנדט הבריטי, כשחיפה החלה להתפתח כעיר מרכזית לחוף הים והחלו לבנות בה נמל, הבין מוסטפא כי ניתנה לו הזדמנות להתחיל מחדש. הוא עבר לגור בחיפה והחל לעבוד בנמל חיפה המתפתח. מנהל הנמל של אותם ימים רצה שישתקע בחיפה ויעבוד בנמל ולכן שידך לו את בתו. הוא נישא בפעם השלישית, אך לא עבר זמן רב ובני הזוג התגרשו. כשהחלו המהומות בחיפה של סוף שנות ה־30 חיפש עלי מקום שקט יותר, וכך מצא עצמו עובר צפונה לעכו, עיר שבאותם ימים רק החלה להתפתח. עלי מצא בעכו את מעמדו והתחתן שוב, הפעם עם אלמנה. נולדו להם שלושה בנים וארבע בנות, ומוסטפא, צעיר הבנים, אהב כילד לבוא למקום עבודתו של אביו, לצפות בסירות ולהתבונן באביו בעבודתו. אומנות בניית הסירות זורמת בדמו עוד מילדות, תמיד היה כרוך אחרי אביו וכשבגר היה ליד ימינו. אביו נהג לבוא לבית המלאכה עד גיל מבוגר מאוד, לשבת עם בניו ולעזור בעבודה כל עוד היה יכול. לאחר שנפטר, המשיכו האחים לעבוד יחד בבית המלאכה המשפחתי בחאן שבלב העיר העתיקה. ב־1995, כאמור, החליטו האחים להיפרד ומוסטפא חיפש מקום חדש שבו יוכל להמשיך בעיסוקו ולהעביר את המורשת לילדיו. בנו הצעיר פריד, נמרץ כאביו ומסור לו בכל מאודו, הצטרף אליו והחל לעבוד איתו בבית המלאכה החדש. גם פריד מצהיר שמאז היה ילד חלם להיות בונה סירות ועד היום כולו תשוקה למקצוע. האהבה הזו כנראה עוברת בגנים, בירושה מדור לדור. פריד מביט בי ואומר, "המקצוע הזה זורם בדם. זו הנשמה."
מטעי תותים לנצח את הסירות, מספר מוסטפא, בנו בעבר ובונים עד היום מעצי אקליפטוס, אלון ותות. סבו ידע מהיכן להשיג את העצים, בעיקר את עץ התות שהיה מאתגר יותר להשגה. עץ התות נחשב בעבר כסולטאן העצים — מבריק, זהוב ובלי "עיניים". באקליפטוס השתמשו לבניית הצלעות, אך התנאי הוא שחותכים ומייבשים אותו במשך שנתיים. את ציפוי הלוחות החיצוני הכינו מעץ אורן פיני, מכיוון שהאורן מלא שרף — האויב של התולעת, שלא יכולה לכרסם אותו ולנקב חורים בסירה. מלאכת הכנת סירה נמשכת כחודש עד חודש וחצי, וההתמחות של מוסטפא ושל בנו פריד היא בניית סירות שנקראות סנונית וליוויתנית — שתיהן פרי תכנון ישראלי וגודלן כחמישה עד שבעה מטרים. פריד הבן הוא כבר דור רביעי בתחום, והוא מספר לי על השינויים שחלו בתהליך בניית הסירות בדור האחרון. משנות ה־70 אומנות בניית הסירות עברה שינוי מהותי; שיטת הבנייה כבר יותר מודרנית. קל יותר כיום לבנות סירה, אך עדיין מלאכת בנייתה נמשכת חודש עד חודש וחצי. שלד הסירה נבנה מפיברגלס ולמעשה רק ציפוי הסירה נעשה מדיקט מיוחד, עמיד במלח ובמים בעובי של 17-12 מ"מ, שנקבע בהתאם לדרישת הלקוח. לאורך כל הביקור החזיק מוסטפא בחיקו מחברת עבה. כשחש שהגיע הזמן, סיפר כי זה היומן המשפחתי, שריד לאותם ימים שבהם עבד עם אביו בשנות ה־60. אביו הורה לו אז, או בלשונו "נתן פקודה" — שיכין מחברת שתהווה עבורם ספר לקוחות. אביו אמר לו תמיד שלא מספיק ששניהם ידעו מה עשו ואילו סירות הכינו, וחשוב שתיכנוניהם ומהלך עבודתם יישמרו לדורות. באותה מחברת הם רשמו באופן מסודר ושיטתי את הלקוחות שעבורם בנו את הסירות, ניהלו במשך שנים רבות טבלה מסודרת ובה רשמו את כל הפרטים הדרושים להם לתיעוד: שם הלקוח, אורך ורוחב הסירה ועומקה, מועד תחילת הבנייה ותאריך סיומה. רשימת הלקוחות הפרטיים והמוסדות השונים שהגיעו לאורך השנים למספנה ענפה ומרשימה: דייגים מכל רחבי הארץ, בית ספר לקציני־ים, הסוכנות היהודית, המועצה האזורית קישון, קיבוצים ויישובים שונים ורבים אחרים. הלקוחות הגיעו מכל קצוות הארץ: יפו, אשדוד, פרדיס, חיפה, נהלל ואפילו אילת. במחברת שורטטו באופן מדויק הדגמים השונים של הסירות שמוסטפא בנה עבור לקוחותיו. גאוותו הגדולה היא כי לאורך כל שנות עבודתו לא חזרה ולו סירה אחת לתיקון לאחר בנייתה. יש לקוחות שחוזרים לאחר שנים לבנות סירה נוספת, או מגיעים אחרי שנים רבות כדי לשפץ את הסירה שבנו עבורם. לפעמים הם סתם קופצים לביקור.
עבר, הווה ועתיד במשך כל השנים, מספר מוסטפא, לא שכח את שאביו סיפר לו. הוא ידע שנותרו לו אחים במצרים, ילדיו של אביו שהשאיר מאחור כשעזב לארץ. הנתק עם המשפחה במצרים נמשך שנים ארוכות ולא ניתן היה לבקרם, ומוסטפא חיכה וחלם על הרגע שבו יוכל לפגוש את אחיו. מייד לאחר ביקורו של סאדאת בישראל בשנת 79', הבין מוסטפא שהרגע לו חיכה במשך שנים הגיע — וטס למצרים. הוא טייל וצילם וביקר את המשפחה שהותיר אביו, וגילה כי מלבד אח אחד, גם הענף המצרי של המשפחה עובדים כולם בבניית סירות. תמונת האם היפה ממצרים תלויה במשרדו עד היום, לצד תמונת אביו. מוסטפא חוגג השנה 74, איש מלאכה נמרץ שאומנות בניית הסירות היא חלק מהותי באישיותו, והמורשת שעוברת במשפחתו מדור לדור. אני מסתכלת בו, איש צנוע וחייכן, מלא הומור וכולו אומר אופטימיות, חוכמה ונפש פיוטית. מוסטפא יודע ומנחיל גם לדורות הבאים אחריו שההצלחה של העסק טמונה באמונה, בתקווה וביושר. הוא איש מעורר השראה, ואני בטוחה שאם לא היה עסוק בכל ליבו ונשמתו בבניית סירות, היה ודאי הוגה דעות. הוא מראה לי דף שעליו כתב: "אם נלמד לתת כמו שאנחנו לוקחים, אם נדע להקשיב לפני שמתווכחים ואם לעיתים נוותר ונהיה סלחנים…" ואומר שמשפט זה הוא נר לרגליו. רגע לפני שאני עוזבת הוא אומר בחיוך רחב, "יודעת מה אומר לך ביום שתשובי?" אני מביטה בו בשאלה והוא מחייך. "שלום רב שובך ציפורה נחמדת, מארצות הקור אל חלוני." אני הולכת, ומקווה שיום יבוא ואשוב אל בית הסירות, אל האיש הנפלא שפתח לי צוהר לאומנות בניית הסירות ואל ליבו הרחב.
עדי זרחי — בוגרת לימודי ארץ ישראל בבית ברל, בת ותושבת הגליל. מתמחה בטיולים אתנוגרפיים אל קהילות מיוחדות, אל בעלי מלאכה, אמנים וא.נשים ברחבי הגליל והגולן. כמו כן מדריכה טיולי טבע ופריחה אל פינות חמד לא מוכרות.
אף פעם לא כיף לגלות שבלם היד ברכב התקלקל, אבל כשמנסים לחנות ברחוב תלול בכפר איעבלין, זה כבר מוגזם. כך, לעיניהם הבוחנות של שני קשישים שנהנו מקרני שמש חורפיות במרפסת ביתם ושל עדי זרחי — תושבת מצפה כמון שהגליל הוא מגרשה הביתי — יצאתי לחפש אבן גדולה כדי לשים מאחורי הגלגל, כאילו מה שחסר לשנת 2020 זה קצת שנת 1982. לשמחתי, אחרי שיחה של חמש דקות גילינו, עדי ואני כמה וכמה מכרות משותפות אהובות, והרושם הראשוני הרעוע נמחה. איעבלין, הכפר הגלילי הראשון שפוגשים הבאים לגליל מדרום, הוא כפר עתיק. שמו נגזר, ככל הנראה, משמו של היישוב היהודי הקדום "אבליים" הנזכר בכתבי חז"ל. העיירה נזכרת בשמה הנוכחי בכתבים מגניזת קהיר, והיה בה יישוב יהודי שוקק מהתקופה ההלניסטית ועד המאות השישית־שביעית. שרידים לחיים האלה נמצאו באבנים שעליהן נחקקה צורת מנורה, וכן באבן שעליה כתובת ארמית קדומה. אבל אם בדתות עסקינן, הרי שחשיבותה הגדולה ביותר של איעבלין היא עבור הנצרות הקתולית. עדי מובילה אותנו לכנסייה גדולה. מצידה הימני של הכנסייה חצר אבן מרווחת ונאה, ומזבח קטן להדלקת נרות. זהו מקום הולדתה של מרים בווארדי, אחת משתי הקדושות (והקדושים) הבודדות שנולדו בארץ ישראל (לא כולל ישוע ותלמידיו). "כשרק התחלתי לטייל באזור," מספרת עדי, "לא היה כאן שום דבר. החצר הייתה מוזנחת, לא היה שלט או פסל. אבל היו נשים. תמיד היו נשים, מכל הסביבה. לא רק נוצריות. בווארדי עדיין לא הייתה קדושה (היא הוכרזה כמבורכת ב־1983 וכקדושה ב־2015), אבל כל אנשי הגליל ידעו מי היא ובאו לכאן לבקש חסד." הסיפור של בווארדי מרתק. היא נולדה בכפר בשנת 1846. הוריה, יוונים קתולים, שכלו שנים־עשר תינוקות לפני הולדתה. הם נסעו לבית לחם, להתפלל למריה הקדושה — וזו נענתה לתפילתם. מרים נולדה, ושנתיים לאחר מכן נולד בן. אבל אושרם של ההורים לא האריך ימים. הם נפטרו זמן קצר לאחר מכן, זה אחר זו. מכאן והלאה, שרשרת אגדית של אירועים ליוותה את חייה של מרים הקטנה (שגם בילדותה הייתה מוזרה — לא פצתה פיה, נהגה לחפור לעצמה גומות באדמה ולישון בהן ועוד). לאחר מסע ארוך שכלל ירידה למצרים, ניסיון רצח, הקדשה לנזירות, מעבר לצרפת, להודו ועוד, חזרה מרים לארץ הקודש כנזירה כרמליטית. היא הנהיגה צוות גדול של נזירות בעת הקמת המנזר שלהן בבית לחם, ושימשה בו עד מותה בגיל 33 — גיל שמשמעותו הסמלית ברורה לכל נוצרי מאמין.
חצר ביתו של אסעד דאוד
שיפוץ ושחזור חצר הבית שבו נולדה נעשה לא במימון הכנסייה, אלא דווקא על ידי השכן ממול — אסעד דאוד. דאוד הוא אדריכל שימור, דור שמיני בכפר וההיסטוריה חשובה לו. בזמן הלימודים שיפץ אט־אט את החצר היפה של ביתו (הכניסה בתיאום ובתשלום). הוא שיפץ את בית הבד המשפחתי שבחצר, שמר מסמכים היסטוריים, וכיום מזמין אורחים אל הדיוואן (הסלון) המפואר ששימש את גברי משפחתו לאורך שנים ומספר סיפורים מרתקים על הכפר, הגליל, הישן והחדש. שיקום חצר משפחת בווארדי נעשה כחלק מפרויקט הגמר של לימודיו. התוצאה יפהפייה — לא בניה מחדש, אלא שחזור של מה שנשאר, שרטוט עדין של חיים אחרים שנגמרו. חיי הנצח של הקדושה נשמרים דרך תמונות, נרות ותפילות. אנחנו חולפות על פני הכנסייה הקתולית והאורתודוכסית ונעצרות לתצפית קצרה על נחל אבליים — ממש סמוך למסגד. אני מרגישה שאפשר היה להישאר באיעבלין עוד שלוש שעות לפחות, אבל לוריס אבו סלאח מחכה לנו. היא בישלה עבורנו, ולנו יש סדרי עדיפויות נכונים.
סח'נין (רשאד חלאילה)
אנחנו בדרכנו לסח'נין, הסגורה והקטנה מבין ארבעת הבקעות הגדולות המאפיינות את הגליל התחתון. ההבחנה העתיקה בין גליל עליון לתחתון נקבעה לא רק על סמך הגובה, אלא גם על סמך הבקעות והגידולים האופייניים. "מכפר חנניה ולמעלן, כל שאינו מגדל שקמין — גליל העליון, ומכפר חנניה ולמטן, כל שהוא מגדל שקמין — גליל התחתון", נאמר במסכת שביעית (ט', ב'), ואכן אין עצי שקמים באזורים שמעל בקעת בית הכרם. רכס הרי יטבת, הגבוה ברכסי הגליל התחתון, תוחם את הבקעה מדרום ומפריד בינה לבין בקעת בית נטופה. מצפון רכס הרי שגור מפריד בינה לבין בקעת בית הכרם. ממערב נתחמת הבקעה על ידי גוש שגב וממזרח היא נשפכת לתוך רמת צלמון המכוסה כולה מטעי זיתים. בתוך כל אלה מכורבלת סח'נין, על 30,000 תושביה. גם כאן, כמו באיעבלין, מדובר ביישוב עתיק עם היסטוריה יהודית ענפה. העיירה היהודית סנין (סכנין) שגשגה בתקופה ההלניסטית, הרומית והביזנטית. בתקופת בית שני פעלו חכמים רבים בסכנין, משמעון סיכנא דרך רבי חנינא בן תרדיון, שעמד בראש בית מדרש ביישוב והיה בין עשרת הרוגי מלכות. רבי המנונא סבא ובנו הינוקא פסקו הלכה בבית הכנסת של היישוב. קרקעותיה של סח'נין נודעו כמשובחות ומניבות במיוחד. מספר קברי חכמים פזורים בין עתיקות היישוב, כולל קברו של רבי יהושע (נבי א־סאדיק בערבית), שהפך אתר עליה לרגל. בימי מלחמת העצמאות ניסו תושבי סח'נין למנוע מכוחות צבא ההצלה של קאוקג'י מלהיכנס ולפעול בתחומה ולאחר המלחמה סח'נין, יחד עם יתר כפרי הבקעה, נותרה על כנה. היחסים בין העיר למדינה הידרדרו בסוף שנות ה־70 בעקבות תוכנית המצפים בגליל, שנקראה בפי הציבור תוכנית "ייהוד הגליל". הפקעת 20 אלף דונמים של אדמות ערביות פרטיות לטובת הקמת מצפים יהודיים הוציאה את התושבים הערבים ל"יום האדמה" ב־31 במרץ 1976 — הפגנה מסיבית נגד מדיניות הפקעות האדמות. ההפגנות, שהיו שקטות בתחילה, הפכו במהרה לאלימות וכללו חסימת כבישים וזריקת אבנים ובקבוקי תבערה. כאשר משטרת ישראל לא הצליחה להתמודד עם ההפגנות, היא פנתה לעזרת צה"ל. שישה מפגינים נהרגו, שלושה מהם מסח'נין. מאז הפך יום האדמה לציון דרך בתודעה הלאומית של ערביי ישראל והוא מצוין בכל שנה. אנדרטה המנציחה את תושבי סח'נין שנהרגו ביום האדמה ניצבת בבית הקברות בעיר. באוקטובר 2000 שוב הייתה סח'נין מוקד מתיחות חריף שפרץ יומיים לאחר תחילת האינתיפאדה השנייה ושלושה ימים לאחר עלייתו של אריאל שרון להר הבית. הפגנות של ערביי ישראל פרצו בכל הארץ, פוזרו באלימות על ידי המשטרה והביאו להקמת ועדת חקירה ממלכתית שמתחה ביקורת קשה על שרים בממשלה ועל משטרת ישראל.
ממתקי לוריס 054-2501338
בשנת 2004 זכתה קבוצת הכדורגל של העיר בגביע המדינה בכדורגל, ונבנה לה אצטדיון חדש במימון קטארי, אצטדיון "דוחה". אנחנו נוסעות ברחובה הראשי של העיר — אל ג'ליל. העיר התוססת מפגינה רוח עצמאית ונעה בין מודרניות פורצת דרך לשמרנות שקטה. הקורונה נתנה את אותותיה, אבל למרות הכול, לוריס אבו סאלח מקבלת את פנינו בחיוך גדול ובמגש חמים וטרי של פטאייר ממולא סבאנח — תרד בר. בית העסק של לוריס אומנם נקרא "ממתקי לוריס", אבל אנחנו פחות בעניין של האקלרים שלה, שלא היו מביישים את פריז. באנו לטעום מהמאכלים שלוריס למדה להכין מאימא שלה. את המג'דרה שמתובלת בסח'נין באופן אחר לגמרי מאשר בכפרי השרון, למשל. את השולבטה — תבשיל בורגול גס, קישואים ועגבניות, והמסחאן — עוף ובצל צלויים עם סומאק, מוגשים על פיתה (שלמים או מפורקים). מי שיגיע למקום ללא תיאום יוכל לרכוש רק את המתוקים הנהדרים (באמת) של לוריס. אבל מי שיתאם מראש יוכל להתפנק בארוחה מופלאה שאפשר לקבל רק בסח'נין. "יש לנו פה מעיין," אומרת לוריס. "פעם, את ארוחות שבירת הצום של הרמאדן היו מבשלים רק עם מים מהמעיין, כי הוא קדוש. אבל אני מבשלת במים רגילים." רגילים או לא, האוכל מעלה בי דמעות של התרגשות כמעט דתית. בעלה של לוריס התנגד בהתחלה לעסק שפתחה, אבל עם ההצלחה אפילו הוא לא התווכח. במקום זאת, הוא בנה לה קונדיטוריה ענקית, חלל אירוח ומטבח גדול ומתוקתק. אנחנו יוצאות מהבית של לוריס בדרך ליעד הבא, ובינתיים מתכננות יום שלם של טיול בסח'נין: ביקור בכנסייה העצומה שנבנתה בה לאחרונה, במוזיאון למורשת ולתרבות ערבית, במעיין, במסעדות ועוד. בינתיים הגענו לבניין קטן וצנוע, שם מפעילה מייסון ריא, פעילה חברתית ותיקה, מקום קטן שמיועד לילדות ולנשים ועוזר במיוחד לנשים שהתגרשו. ריא עצמה היא גרושה ואם לשתי בנות, כך שהיא מכירה את הקושי על בשרה. "רציתי לתמוך בנשים אחרות במצבי ובנשים בכלל. זה לא פשוט פה. בהתחלה הקמתי בית קפה לנשים בלבד. כולם התנגדו. הגברים חשבו שאנחנו מסתירות משהו, שזה לא בסדר. לאט־לאט הרוחות נרגעו והקפה הפך למקום שכולן מגיעות אליו — גם הסבתות האדוקות ביותר." אחרי שבית הקפה נסגר, עברה ריא לפעילות חברתית אחרת — חוגים, הרצאות ועוד. היא נזהרת כשהיא משתפת בסיפור האישי שלה — לא לחשוף יותר מדי, לא לפגוע באף אחד או אחת. לעיר סח'נין יש זהות כפולה: מצד אחד — מתקדמת, לא מתנצלת, פניה אל החוץ, ומהצד השני — מסורתית ושומרת בקנאות על זהותה. ריא מפלסת לעצמה ולנשים רבות אחרות מסלול בין הטיפות. בצער רב אנחנו עוזבות את סח'נין. נראה שלא נוכל להגיע בקרוב לסיור מעמיק בעיר שהפכה כתומה, ואז אדומה, ואז הגיע סגר נוסף. אולי לאחר שכולם יתחסנו.
תצפית ליד עראבה (חוסאם בדארנה)
התחנה הבאה שלנו היא מצפה מעלה צביה. אפשר להגיע אליו דרך השבילים שעוברים בשדות (לא מומלץ למי שלא מכיר), או בנסיעה מזרחה על כביש 805 ואז צפונה בכביש 804 מעראבה. קשה לעבור ליד עראבה בלי לעצור, נכון? העיר עלתה לכותרות בנסיבות פחות סימפטיות בשנה האחרונה, אבל גם עכשיו השוק שלה נחשב לאחד הטובים בגליל. יש בו תמיד את הירקות, הפירות והתוצרת הכי טרייה וטעימה, אולי בזכות המיקום המוצלח — צמוד לאל־באטוף, הלא היא בקעת בית נטופה (שמו המלא של עראבה הוא עראבת אלבטוף — ערבה של בקעת בית נטופה). אבל הזמן דוחק והשווקים בימינו עצובים. אני מסמנת לעצמי לחזור ברגע שהאווירה תהיה נעימה יותר, כשאפשר יהיה ללחוץ יד בשמחה. לעראבה, כמו לאחיותיה בעמק היסטוריה יהודית חשובה. בימי המרד הגדול שכנה כאן העיירה היהודית ערב, שתושביה נטבחו על ידי הצבא הרומי שהיה בדרכו למעוזו של יוסף בן מתתיהו, מפקד המרד בגליל, ביודפת. עראבה הייתה עיר הולדתו של רבי חנינא בן דוסא, גדול המרפאים ואנשי הניסים של הגליל, וידועה כמקום שבו ישב רבן יוחנן בן זכאי במשך שמונה־עשרה שנה. ליד קברו של חנינא בן דוסא גדל עץ אלה אטלנטית חלול גזע, אחד העתיקים ביותר בארץ. אנחנו נוסעות צפונה על כביש 804 לכיוון מעלה צביה — מצפה שהרוב המוחלט של תושביו חברים בתנועת האי־מן. מפעל הקמת המצפים בגליל החל בסוף שנות ה־70 של המאה ה־20. תוך עשור, בין השנים 1978 ו־1988 הוקמו 52 יישובים חדשים במתכונת של מצפים בכל רחבי הגליל: גוש שגב, גוש תפן, גוש ציפורי וגוש צלמון. המונח 'מצפה' מתייחס למיקום היישובים בראשי ההרים, אך גם לתהליך ההקמה המיוחד — במהירות, על תשתית מינימלית, בתפרוסת גאוגרפית רחבה ובמוקדים רבים, אך עם אוכלוסייה מעטה וללא תוכנית ברורה. קרקעות לא היו, גם לא לחקלאות, והיענות האוכלוסייה היהודית הייתה נמוכה. זו הסיבה שלאחר זמן מה, התוכנית פתחה את שעריה גם לאוכלוסיות אחרות: הררית למודטים, מעלה צביה לאנשי האי־מן. אם מבצע ייהוד הגליל (שנקרא גם תוכנית סו"ס) היה עולה יפה, ככל הנראה מצפים אלה לא היו קיימים. כיוון שלא היה קל למשוך אוכלוסייה יהודית צעירה לגליל — שהיה מרוחק, סבל מהיעדר תשתיות והיה מוקף אוכלוסייה ערבית שאירועי יום האדמה הגבירו את תחושת הלאומיות הפלסטינית שפיעמה בה — הסוכנות היהודית וגורמים מיישבים אחרים אפשרו לקבוצות מחוץ לקונצנזוס הציוני ליישב את האזור.
מעלה צביה. שכיית חמדה לא שגרתית (הדר גת)
האם האי־מן היא כת? השאלה ניקרה בראשי בדרך, אבל מראה הבתים הצבעוניים בין העצים השכיח ממני שאלות דרמטיות כאלה. "על פי האי־מן, כל צבע מביא איתו אנרגיה של תכונה מסוימת. התושבים פה צובעים את הבתים בהתאם לאנרגיה ולתכונה שהם מבקשים לחזק," סיפרה לי עדי. היישוב מוקף גדר, וכדי להיכנס אליו צריך הזמנה — או של תושב המצפה, או מטעם מדריך מקומי. אי אפשר להיכנס כך סתם. לנו, כמובן, יש הזמנה. עדי מחנה את רכבה ואנחנו הולכות בשבילים המטופחים לביתה של מעיין בן אריה, תושבת המקום. ירוק נשקף מהחלונות ותה צמחים טעים מוגש. מעיין מספרת לנו איך הגיעה למפגש עם האי־מן, למגורים ביישוב ולשני הנתיבים המקצועיים המרכזיים שלה: קריאה בטביעות האצבעות (כירולוגיה) וסדנאות סיפורים מיטיבים. "מאז ומתמיד אהבתי סיפורים. כילדה אהבתי שמקריאים לי, ואהבתי לקרוא. עם השנים למדתי שהסיפור הנכון ברגע הנכון הוא כלי מחולל שינוי עוצמתי במיוחד. הסיפור הנכון יכול להצמיח, לעזור לקבל את ההחלטה הטובה, להטעין באנרגיות. גם ללמוד לספר את הסיפור שלנו בצורה מצמיחה וללמוד להקשיב לסיפורם של אחרים — כל אלה יכולים להיות כלים לחיזוק, לשינוי ולריפוי." אנחנו מדברות על סיפורים ונראטיבים, אבל אני לא יכולה ללכת בלי לבקש קריאה בכף היד. אחרי הכול, השיטה שבה עובדת מעיין היא ייחודית, ובנויה על הגדרות ספציפיות של ייעוד הנשמה. בן אריה שולפת כדורי זכוכית פחוסים מתיקי בד. אני מרגישה כאילו נסעתי בזמן חזרה למאה ה־17, אבל הדברים שמעיין אומרת לי אינם מעשיות. הם כאן ועכשיו ומדויקים כל כך. זמן טוב לצאת לסיור קטן ביישוב הפסטורלי, אחרי מנה נאה של אמת. האסתטיקה יוצאת דופן; הטבע הגלילי במלוא הדרו, אבל עם הרבה יד מכוונת. כל עץ ניטע בכוונה במיקום מדויק. פלגי מים מפכים מהאגם המלאכותי בכל שבילי היישוב. פה ושם מונחים על העצים פעמוני רוח או מנסרות. בלב היישוב — פעמון גדול, המצלצל ברגעים חשובים בחיי הקהילה. מאחורי האגם מפכה מפל להיטהרות, אבל אנחנו שומרות על פרטיותם של התושבים והתושבות וחוזרות למסע שלנו. אנחנו חולפות על פני דיר־חנא בלי להיכנס, וחוזרות דרומה ומזרחה לכאוכב־אל היג'א. בכפר עצמו נמצא קברו של קדוש מוסלמי ופארק פסלים גדול ויפה עם תצפית נהדרת לכיוון הכרמל. אנחנו נוסעות דווקא לקבר השני, שנמצא מחוץ לכפר — קברו של הלוחם הכורדי הנועז חוסאם א־דין, שכונה "אל היג'א" — "המפתיע" — בזכות ניצחונותיו המזהירים בקרבות מול הצלבנים. אגדות רבות סופרו עליו, מתחם הקבר שלו יפהפה ומספק תצפית נאה על האזור (נא להגיע בלבוש הולם — מדובר בקבר שעולים אליו לרגל לעתים קרובות, וסביבו בית קברות). האוחזים בבטחה ברכב ארבע־על־ארבע יוכלו להגיע לתצפית נהדרת מראש הר עצמון. אחרים יצטרכו לחנות בתל של יודפת ומשם ללכת ברגל. אנחנו אוספות את המכונית החבולה שלי מסח'נין ועדי שולחת אותי לקפה וקינוח בבאכה יודפת, שנמצא במרכז המסחרי היפה ביותר בארץ, כנראה. בעודי ממתינה על הקו לשירותי הגרירה אני נהנית מסנדוויץ' מושלם מול השקיעה, מנסה להחליט מי מההרים שמולי הוא הר עצמון, אבל מתייאשת. ההרים, הרכסים והבקעות מתכסים בשמיכת חורף של חשיכה מוקדמת ומתמלאים ריקנות של קורונה, ולב הגליל נראה לרגע קט כמו המקום היפה ביותר עלי אדמות.
