בשנות השישים יצאה רשות שמורות הטבע במבצע להצלת פרחי הבר. לצורך כך הגיעו ארצה שתי ציירות פרחים מגני קיו בלונדון שציירו יותר מ־400 ציורים של פרחי בר, מהחרמון ועד להר הגבוה בסיני, להפקת פוסטר לקמפיין להצלת הפרחים. הקמפיין הצליח מעל המשוער. כיום לא קוטפים פרחי בר בישראל. אולם, הציורים נעלמו. במשך חמישים שנה לא ידעו היכן הם. עד שהתגלו מחדש, בדיוק לשנת השישים של רשות שמורות הטבע
ידין רומן
מתוך גיליון "ארץ וטבע" מס' 210 – אפריל 2024
לדעת את הארץ הפך מושג יסוד בתקומת עם ישראל בארצו כבר עם התעוררותו של היישוב הישן בירושלים במאה התשע עשרה, מושג שהלך והתחזק כאשר החלו להגיע העליות הראשונות. אי אפשר לקומם את "המולדת" מבלי שנכיר את עמקיה והריה, את תולדותיה, את אתריה העתיקים, ואת החי והצומח בה. "הוי ארצי מולדתי, הר טרשים קירח", התלונן שאול טשרניחובסקי ב־1933, אבל מורי ארץ ישראל וראשוני המדריכים בחוגי המשוטטים כבר ידעו את נפלאותיה של הארץ ושיש להעמיק בחקר תולדותיה, לתת שמות עבריים לאתרים, לצמחים ולבעלי החיים, וליצור עזרי הוראה בהן שירים וציורים.
לאחר מלחמת העצמאות הפך קטיף פרחי הבר לבילוי המוני בעונת החורף והאביב. בסופי השבוע יצאו הישראלים לקטוף פרחים ולהביאם הביתה. במקביל, לאורך הכבישים ניצבו ילדים ומוכרים שהציעו זרים עצומים של פרחי בר. ראשוני הנזעקים על הנזק הנגרם מקטיף פרחי הבר היו אנשי "הוועדה להגנת הטבע". אלה פרסמו בשנת 1953 קול קורא להגנה על פרחי הבר: "עדים אנו לתופעה המעציבה שתינוקות וקשישים יוצאים בשעות הפנאי לשדות, לגבעות ולהרים, עטים על פרחי הבר וקוטפים אותם בשפע שפעים. הם מלקטים צרורות כבירים של פרחים רעננים, ולרוב ייבלו הפרחים בטרם יגיעו אל האגרטל". היה ברור שחייבים לעצור את בולמוס קטיף הפרחים, אבל, דרך לבצע את ההגנה על פרחי הבר ולמנוע את הכחדתם לא הייתה.
רשות שמורות הטבע עוד לא הייתה קיימת והחקיקה בענייני ערכי טבע מוגנים עוד לא הסתיימה. לכן הציע המדור לשמירת הטבע במשרד החקלאות, בראשותו של עוזי פז, להוסיף את הגנת פרחי הבר לחוק הציד המנדטורי. במשרד החקלאות הוכנה אומנם הצעה אבל כשהנושא הוצג למשה דיין, שר החקלאות, כתב עוזי פז בספרו "לעבדה ולשמרה", דיין נתן תשובה חדה וברורה: "אם אתם חושבים שאני אגיש חוק כזה לכנסת, תשכחו מזה". אבל, בסופו של דבר לא התנגד שמציעי החוק יפנו לוועדת השרים לענייני חקיקה, "בלבד שלא תערבו אותי בתהליך", הוסיף.
פנחס רוזן, שר המשפטים, דווקא ראה בהצעה חשיבות רבה והציע לצרף אותה לחוק הגנים הלאומיים ושמורות טבע שהדיון עליו היה בעיצומו, בפרק על "ערכי טבע מוגנים".
החוק אושר ב־7 באוגוסט, 1963. לאחר אישור החוק התברר כי נשמט סעיף האוסר על מכירת פרחי בר. מכירה כזו, של זרי ענק של נרקיסים וכלניות, רקפות ותורמוסים התקיימה בשווקים ולאורך כבישי הארץ. לצורך שינוי החוק גויס הסופר וחבר הכנסת ס. יזהר שנשא את אחד הנאומים המרשימים בשמירת טבע שנישאו בכנסת: "משמידים שונים לפרחי הבר, ומסתבר שכולם עושים מה שעושים תמיד בכוונות טובות ונעלות. יש מי שקוטף להנאתו, ויש נותן להנאתו, ויש הסוחר בהם להנאת מי שלא קטף ומספק ללקוחותיו תנובת רצח המוני, שעשה למענם ולסיפוק אהבתם את היפה… לפיכך שומה עלינו להגביל מכירה זו וקטיפת הפקר זו". דיין, הממונה על שמירת הטבע מתוקף היותו שר החקלאות, השיב: "אני מתנצל מראש על חוסר הפרופורציה בין עושר ההצעה לדלות התשובה. אני מסכים להצעת החוק — ככתבה, כרוחה וכריחה".
מיום שהכנסת אישרה את הסעיף בחוק האוסר מכירת "ערכי טבע מוגנים" זכה הנושא לעדיפות גבוהה בסדר יומה של רשות שמורות הטבע והחברה להגנת הטבע. המשימה הראשונה הייתה להכין רשימת צמחים הראויים להגנה. הידע מי הצמחים הזקוקים להגנה היה מוגבל באותם ימים בעיקר לתחושות הבטן של אנשי הטבע. לאחר שהוכנה הרשימה היה צריך להסביר את חשיבותה לציבור ולשכנע את עם ישראל שאסור לקטוף את פרחי הבר — ומה הם הפרחים שאותם אסור לקטוף?
עוזי פז כתב שיום אחד הגיע לתחנת הרכבת בחיפה, שם ראה שתי כרזות צבעוניות שהופקו על ידי עיריית חיפה ומשרד החינוך, וכותרתן "אנא אל תקטפו אותנו". בתחתית הכרזות צוינו התורמים: "מסע הסברה לשמירת הנוף הטבעי של ארצנו — מוגש על ידי מפעלי בלו־בנד ותלמה". לפז התברר כי הרעיון הגיע מראובן הכט, בעל ממגורת דגון, שהשתתף בשוויץ מולדתו בפגישה של ארגון רוטרי שדנה בהגנת פרחי האלפים. כששב לישראל הציע לידידו מנכ"ל בלו־בנד תלמה לאמץ את הרעיון ביחס לפרחי הכרמל. בלו־בנד תלמה התגייסה למאבק ומימנה את הכרזות שאוירו על ידי ברכה לוי אביגד, מראשוני ציירות הפרחים בארץ.
אביגד נולדה בשנת 1919 בלטביה בשם ביאטריקס גוטמן. בהיותה בת שנה היגרה משפחתה לגרמניה. בילדותה הגיעה, במסגרת בית ספרה, לתערוכה של איורי פרחים של מרגרט קרנץ. התערוכה הרשימה אותה ובעקבותיה התחילה לצייר פרחי בר.
בקיץ 1935 עלתה אביגד לארץ במסגרת עליית הנוער והתיישבה בחצר תל־חי. היו אלה ימי הקיץ השחונים והיא התאכזבה מאוד שלא ראתה זכר לפריחה. פתאום, בחצר תל־חי, ראתה פרח שהזכיר לה פרפר ולא ידעה את שמו. מייד הוציאה נייר וציירה את הפרח הראשון שלה בישראל — צלף קוצני.
באחד הימים, הגיעה הנרייטה סולד לבקר את קבוצת הנוער בתל־חי ואביגד הראתה לה את מחברת ציורים שעשתה בארץ. סולד החליטה להעניק לה מלגת לימוד בבצלאל. את שם משפחת הבעל, לוי, שינו השניים לאביגד לאחר מות בנם גד בטביעה בסח'נה. מבחינתה ציוריה היו כמו ילדים שיש לשמור עליהם. היא ראתה בציור צמחים מעשה רוחני וסירבה לציירם לטובת הבוטניקה ומאמרים של בוטניקאים.
כעבור שנים, בעת שגרו בחיפה, למד בנם בבית הספר הריאלי בחיפה שם לימדו טבע המורים צבי זילברשטיין וזאב ברלינגר, שמהם למדה להכיר את הצמחים ושמותיהם. לימים השלושה פרסמו ספרים אחדים על פרחי הכרמל, פרחי מישור החוף, פרחי הנגב, פרחי ירושלים ועוד. ציוריה של ברכה הפכו למוכרים לאחר שכמה מהם הוצגו בגן האם ב"תערוכת הפרח". בעקבות זאת בתמיכת ראש העיר אבא חושי יצאה בשנת 1958 דפדפת פרחים שהפכה אחר כך לספר "פרחי הכרמל" ובו ציורי 32 פרחים של אביגד והסברים בוטניים של המורים. האגדה מספרת כי אבא חושי החליט להוציא את הספר לאור לאחר שיצא לטייל בכרמל עם נכדיו. הם שאלו אותו לשמות הפרחים, והוא לא ידע לענות.
בכרזה הראשונה שהוציאה רשות שמורות הטבע נעשה שימוש בציוריה של אביגד מתוך שלושת ספרי "פרחי הכרמל". אולם, רבים מהפרחים המוגנים לא גדלו בכרמל אלא בגליל ונדרשו אלתורים להשלמת הכרזה. אחרי יציאת הכרזה היה ברור שנדרש שיפור. פז פנה לעיריית חיפה להוציא כרזה חדשה עם פרחי הגליל והרשות התחייבה לספק לאביגד את הפרחים החסרים. דן פרי, באותם ימים פקח הרשות בגליל, ויואב שגיא, מנהל בית ספר שדה הר מירון של החברה להגנת הטבע, גויסו למשימה. הפרויקט נמשך שנה. אביגד, שהתגוררה בירושלים באותה עת, הוסעה במועדים המתאימים לגליל, במיוחד להר מירון, וציירה את פרחי הגליל. הכרזה החדשה הודפסה בשנת 1967 ועוצבה על ידי אביגד. כותרתה הייתה "אל תקטוף, אל תעקור, אל תקנה ואל תמכור" כרזה זו הייתה הפעולה המשותפת הראשונה לחברה להגנת הטבע ורשות שמורות הטבע. בשנים שלאחר מכן הופקו שתי כרזות נוספות שבהן שולבו איורים של אביגד וצילומים של עזריה אלון, איש החברה להגנת הטבע. כשהרשות החליטה שברצונה ליצור עוד כרזות עם פרחים מוגנים, מנכ"ל הרשות, אברהם יפה, פנה לאביגד והזמין אצלה ציורים נוספים על פי רשימה שצירף. להפתעתו היא סירבה והודיעה לו שאינה עובדת אצלו והיא מציירת רק מה שמתחשק לה.
יפה הנרגז הודיע שיסתדר בלעדיה. הוא פנה לידידיו באנגליה וגייס תרומה של 10,000 לירות שטרלינג מליידי מרים סאקר, לטובת פרויקט ציורי הפרחים. ידידיו קישרו אותה עם גני קיו, הגנים הבוטניים המלכותיים המפורסמים בלונדון. לאחר שביקר בגנים ביקש יפה שיעמידו לרשותו את הציירת הראשית של הגנים, מרי אנדרסון גריירסון. אולם, גריירסון לא יכלה להתחייב להגיע לישראל לתקופה ארוכה והציעה במקומה את עוזרתה הצעירה, הת'ר ווד.
ווד, רווקה צעירה ויפת מראה, עם שיער בהיר ועיניים כחולות נוצצות, הגיעה לארץ בשנת 1969. היא שוכנה בבית ספר שדה בהר מירון, לשם דן פרי, יואב שגיא, ראובן אורטל ופקחים ומדריכים של רשות שמורות הטבע והחברה להגנת הטבע, עלו אליה לרגל עם צמחים על־פי רשימה שהרכיב דן פרי. העדיפות הייתה לפרחים מוגנים ומרשימים ממשפחות השושניים, הסחלביים והאירוסיים שנועדו לכרזה המתוכננת של צמחים מוגנים. אנשי הרשות לקחו אותה לסיורים בגליל ובגולן כדי שתראה את הפרחים והצמחים במקום גידולם. בנוסף לציורים עבור הרשות היא ציירה גם שלושה בולי פרחי בר לדואר ישראל. ראובן אורטל מספר כי לאחר שציירה חלמונית בהר מירון עזריה אלון הסתייג מהגוונים בהם ציירה ומאז הקפידה לראות כל צמח בתחילת פריחתו ובסיומו.
לאחר מספר חודשים בהר מירון מצא לה דן פרי דירת מגורים בראש פינה. כאשר בעל הדירה סיים את השכרת הדירה בה שהתה, שכר לה פרי חדר בביתו של עודד ינאי בראש פינה. ינאי, בן נהלל, היה אגדה מהלכת בגליל. איש פלוגת הלילה של וינגייט, פלמ"חניק מראשוני המסתערבים, ורועה בקר שרכב עם סוסו ללא פחד בין אוהלי הבדואים. ווד, שרכיבה על סוסים הייתה אהובה עליה במיוחד, הצטרפה מעת לעת לינאי בטיולים רכובים בעמק החולה ובהרי הגליל. אומנם היה מבוגר מווד בשלושה עשורים, אבל, כעבור זמן הם נהפכו לזוג. יחד בנו חווה רומנטית למרגלות הר כנען ועברו להתגורר שם.
באביב 1971, שנה לאחר שווד הגיעה ארצה, הגיעה גם מרי גריירסון. להרחיב את התחום הגיאוגרפי של הציורים לקח אותה דן פרי לשהייה של חודש בשדה בוקר שם ציירה את פרחי הנגב. לאחר מכן יצאו לשבועיים לסיני. תחילה לשארם א־שייח, ואחר כך להר הגבוה בסנטה קתרינה. הבוטנאי פרופסור אבינועם דנין הצטרף אליהם בסיני ויחד עם פרי הכין רשימה של צמחי סיני שאותם יש לצייר. לאחר חמישה שבועות, משסיימה את משימתה בסיני, הגיעה גריירסון לגליל והצטרפה לשבועיים להת'ר ווד, בראש פינה. לאחר שלושה חודשים של עבודה בישראל חזרה לאנגליה. שנה לאחר שחזרה פרשה מעבודתה בגני קיו אבל המשיכה לאייר עבור כתבי עת בוטניים וגופים שונים. היא נפטרה בשנת 2012 בגיל 99.
ב־1974, לאחר מלחמת ששת הימים, התקבלה ברשות החלטה להוציא כרזה חדשה עם הציורים של הת'ר ווד ומרי גריירסון. לעיצוב הכרזה שכר עוזי פז את דני קרמן. כשפרי הראה לווד את דגם הכרזה, על גבי קרטון אפור, חשכו עיניה. היא הוציאה מכתב זועם על הפגיעה במוניטין שלה ושאינה מוכנה שישתמשו בציוריה ללא הסכמתה כמפורט בחוזה שנחתם איתה. בכעסה גם איימה שתעזוב את הארץ. אבל, ההמשך היה טוב. הכרזה, עם הרקע השחור המבריק המנוגד לצמחי הפרחים, הייתה להצלחה אדירה.
ב־28 בפברואר 1974, אברהם יפה צירף לכרזה שנשלחה לגופים ציבוריים רבים, בקשה לתלות אותה במקום בולט, וציין כי כל פרחי הבר המופיעים בכרזה מוגנים ו"אסורים בקטיף, עקירה או מכירה". בשנים הבאות הכרזה הופקה בשפות נוספות בהן רוסית ואמהרית.
באותה שנה הוציאה הרשות וההוצאה לאור של משרד הביטחון את הספר "בין שלגי החרמון". הצייר והצפר וולטר פרגוסון אייר את בעלי החיים בחרמון וווד ציירה את הצמחים. את הטקסט לספר כתבו אבי שמידע ומיכה לבנה ואת הספר ערך עוזי פז. היה בכוונת הרשות ומשרד הביטחון להוציא ספר דומה, על הצומח והחי של הרי סיני, עם ציוריהם של מרי גריירסון, וולטר פרגוסון, ותיאוריו המדעיים של אבינועם דנין. לאחר ביקור נשיא מצרים בארץ ותהליך הסכמי השלום התוכנית להוציא לאור את הספר נגנזה.
כאשר התפוגג הרומן בין עודד ינאי להת'ר ווד היא חזרה לאנגליה, לאחר למעלה מחמש שנים בישראל שבהן ציירה כ־400 ציורים של פרחי בר. באנגליה ניתקה כל קשר עם ישראל וציוריה, עזבה את תחום ציורי הפרחים ועברה לתחום הרסטורציה של ציורים וטפטים עתיקים. בשנת 2017 פרשה לגמלאות.
בשנת 2016, כשנה לאחר פטירתו של וולטר פרגוסון, הוחלט לעשות תערוכה לזכרו בתל אפק, עם ציוריו וציוריה של ה'תר ווד. אולם, באופן פלא הציורים נעלמו. ברשות לא ידעו היכן הם.
רעיה שורקי, כיום מנכ"לית רשות הטבע והגנים הייתה באותם ימים מנהלת קהילה וקהל ברשות. לאחר אירוע של קטיף חלמוניות במירון החליטה לאזכר מחדש לציבור שלא קוטפים פרחי בר. היא נזכרה בסיפור על ציורי הפרחים של הציירות הבריטיות. אבל, הציורים לא נמצאו. כאילו בלעה אותם האדמה.
"חיפשתי את הציורים. דיברתי עם דן פרי, אורי ביידץ', כל הוותיקים. איש לא ידע היכן הם. התחלתי לחקור על ברכה אביגד וגיליתי שהיא יצרה עבור מפעל נעמן רפליקות מיוחדת לספלי חרסינה שיש עליהם פרחי בר. גם אלו נעלמו. לפני כמה שנים נשרף המפעל של נעמן ומהרפליקות לא נותר דבר".
באחד הימים ישבה בחצר ביתו של הורי בעלה, באלרואי. "ההורים נפטרו לפני כמה שנים ואני ובעלי בדיוק ניהלנו משא ומתן עם השוכרים. ישבתי על האדמה בחצר, להסתכל על הכרמל. תוך שאני מפשפשת באדמה אני רואה ידית של ספל לבן. משכתי את הידית ומהאדמה יצא ספל של נעמן עם ציורי פרחים של ברכה אביגד. חיפוש נוסף באדמה חשף שלושה ספלים מהסט המפורסם שהשריד היחיד נמצא כיום במוזיאון. זו הייתה מעין סגירת מעגל, סימן להמשיך ולחפש לאחר הציורים של ווד וגריירסון".
לאחר שתחקרה את אנשי הרשות הסתבר שהציורים כנראה נמצאים במקום לא צפוי לחלוטין: בנשקיה של הרשות בירושלים.
"לקח לי שלושה חודשים לתאם עם הקב"ט עד שהצלחתי להיכנס לנשקיה — ואכן הציורים היו שם, 350 מתוך 400 הציורים. לאחר חיפושים נוספים הצלחתי לקבל חזרה 46 נוספים שהסתובבו במקומות שונים".
הקמפיין להצלת פרחי הבר של ארץ ישראל הוא הצלחה של שמירת טבע בכל קנה מידה. כיום, באופן כללי, הציבור בישראל אינו קוטף פרחי בר. זו דוגמה מופלאה לשינוי התנהגות כדי לשמור על יופי הארץ הזאת.
לקראת יובל השישים של הרשות העליתי הצעה לקיים תערוכה של הציורים הנפלאים האלה, ברמת דיוק ופירוט שלא נראו בארץ, בגני קיו. ההצעה התקבלה בחיוב בגנים, אבל כרגע, בימים טרופים אלה, מומלץ להמתין.
בינתיים, החלטנו בארץ וטבע להוציא אלבום מהודר של ציורי הפרחים שצוירו על ידי הת'ר ווד ומרי גריירסון, תשורה נאה לשישים שנות שמירת טבע ולאחת ההצלחות שבהחלט ראויות לציון.
*פלורילגיום — אוסף ציורי פרחים.
המאמר מבוסס על מחקר של איל מיטרני, "ציירי טבע והרשות".
