המגיפה הגדולה הבאה

באוקטובר 2012 יצא לאור ספרו של דויד קוימן העוסק בהתפרצויות המתרבות של מגיפות שמקורם בנגיפים זואונוטיים: וירוסים המסוגלים לעבור מבעלי חיים לבני אדם. הספר המרתק עוקב אחר גילוי המאגר הטבעי של רבים מהנגיפים הזואונוטיים והדרך שבה הם מצליחים להתקיים. לרגל צאת הספר התמקדנו באחד הנגיפים הזואונוטים המוכרים והמסוכנים ביותר: נגיף השפעת, שחוקרים רבים חושבים שהוא יהיה זה שיחולל את המגיפה הקטלנית הבאה . הכתבה, מלפני 8 שנים, תיארה במדויק את העומד להתרחש. היה זמן להתכונן…

סיר מארק סייקס, אציל, נוסע ודיפלומט בריטי, היה, ערב מלחמת העולם השנייה, בין גדולי המומחים הבריטיים לענייני האימפריה העותמאנית והמזרח התיכון. הוא היה השושבין העיקרי של הסכם סייקס–פיקו, התכנית לחלוקה מחדש של המזרח התיכון לאחר המלחמה. דמות מרכזית בוועדה המייעצת לקבינט הבריטי בענייני עמי המזרח התיכון, מי שהגה את "המשרד לענייני ערבים" האימפריאלי, והאיש שהחזיר ללקיסקון הגיאוגרפי שמות כגון: "סוריה", "עירק", "מסופוטמיה" ו"פלסטינה". סייקס עיצב את דגל המרד הערבי, שילוב של צבעי ירוק, אדום, שחור ולבן, צבעים שעד היום מככבים על דגליהן של ירדן, עירק, סוריה, סודן, כווית, תימן, נסיכויות המפרץ, אש"פ והרשות הפלסטינית – כולן יישויות מדיניות שלא היו קיימות לפני מלחמת העולם הראשונה. הוא היה דמות מפתח בכתיבת הצהרת בלפור – למרות שראה ביהודים "גזע בזוי וחלש, אוניברסלי ורב כוח, שאי אפשר להתעלם ממנו".

בוועידת השלום בפריז, שהתכנסה לאחר המלחמה, דווח הרולד ניקולסון, אחד מהדיפלומטים שהשתתף בדיונים, ש"בזכות דחיפתו, נחישותו, התלהבותו ואמונתו של סייקס, הלאומיות הערבית והציונות הפכו לשתיים מההצלחות הבריטיות הגדולות של המלחמה העולמית הגדולה".

ב–16 בפברואר, 1919, בעוד הדיונים באולמות הוועידה נמשכים, פרש סר מארק סייקס, שזה עתה מלאו לו 39 שנים, לחדרו במלון לוטי בפריז. כמה שעות אחר כך הוא נמצא מת בחדרו: אחד הקרבנות האחרונים של מגיפת השפעת הגדולה שהשתוללה באותה עת בעולם. "השפעת הספרדית" קראו לה, למרות שאת דרכה בעולם החלה דווקא בארצות הברית. הנגיף הקטלני התגלגל בלועו של מתגייס צעיר, מאזור כפרי בקנזס למחנות הטירונים של הצבא האמריקאי. משם המחלה התפשטה במהירות לאירופה ולרחבי העולם. מספר הקורבנות המדויק אינו ידוע, ההערכות נעות בין 30 ל–50 מיליון בני אדם. זן השפעת הזה, שלא הרבה ידוע עליו, דומה כנראה לזן שפעת העופות שמטריד כיום את מנוחת חוקרי הנגיפים.

גופתו של סייקס הונחה בארון עופרת, והובאה לקבורה באנגליה. 88 שנה לאחר מותו הפך הארון לאחת התקוות של חוקרי השפעת לשים את ידיהם על דגימות של הנגיף שהרג את סייקס. בשנת 2007, בשיאה של הדאגה לנוכח שפעת העופות המתפשטת, התקבל אישור מבני משפחתו של של סייקס לפתוח את הארון ולנסות לדלות מתוכו דגימות גנטיות של נגיף השפעת הספרדית. המאמץ היה לשווא. ארון העפרת נסדק ברבות השנים, וכל מה שהיה בתוכו נרקב.

לשרוד ולהתרבות

אשר פרצה מגיפת השפעת הספרדית ב–1918, לא ידעו כלל נגיף מהו. אי אפשר היה לראותו במיקרוסקופ אופטי, אי אפשר היה לגדל אותו במעבדה או ללכוד אותו במסננת. לואי פסטר אמנם פיתח חיסון לכלבת בשנת 1885, אולם הוא לא ידע מה מחולל את המחלה. וויליאם גורגס, לימים קצין הרפואה הראשי של צבא ארצות הברית, הצליח, בשנים הראשונות של המאה העשרים, לחסל את התחלואה מקדחת צהובה בפלורידה, בהוואנה ובתעלת פנמה, על ידי הדברת יתושים. אולם גם הוא לא הבין מה מחולל את המחלה.

נגיפים הם דברים קטנים מאוד. עשירית מגודלם של חיידקים. עד להמצאת המיקרוסקופ האלקטרוני אי אפשר היה לראות אותם. הם בעלי מבנה פשוט, מתוחכם, וספרטני. אין להם תאים, כך שהמדע לא מגדיר אותם כאורגניזם חי, אולם הם יעילים מאוד בביצוע הפעילות הבסיסית של הקיום: לשרוד ולהתרבות.

פעילותם של הנגיפים היתה מוכרת עוד לפני שנודע על קיומם. מחלות כמו אבעבועות שחורות, כלבת וחצבת רווחו בעולם העתיק ולסיבת התפרצותן ניתנו הסברים מגוונים: ריקבון, עוני, קסמים, רצון האל, אוויר קר, רגליים קרות ועוד כהנה וכהנה. בשנת 1840 העלה יאקוב הנלה, חוקר אנטומיה גרמני, השערה לקיומם של חלקיקים קטנים מאוד, קטנים מכדי שאפשר יהיה לראותם במיקרוסקופ, בעלי יכולת לחולל מחלות. הוא לא מצא דרך להוכיח את השערתו. שש שנים אחר כך, ב–1846, נשלח רופא דני בשם פטר פאנום, על ידי ממשלת דנמרק, לחקור התפרצות של חצבת באיי פארו, באוקיינוס האטלנטי. את התוצאות פרסם במחקר קלאסי בשם: "תצפיות שנעשו במהלך מגפת חצבת באי פארו בשנת 1846". פאנום הבחין שהמחלה עוברת מאדם חולה לבריא שבועיים לאחר החשיפה לחולה. הוא הסיק שמחולל המחלה דוגר במשך אותה תקופה בגוף הבריא, ולפיכך מחולל המחלה אינו יכול להיות רעלן אלא משהו שמתפתח.

רוברט קוך, תלמידו של הנלה, המשיך בשנות השבעים והשמונים של המאה התשע עשרה בעבודתו של מורהו. קוך גילה את החיידקים הגורמים למחלות האנתרקס, השחפת והכולירה. גילויו יחד עם המחקרים של לואי פסטר, ג'וזף ליסטר, וויליאם רוברטס היו היסוד לענף מדעי חדש: המיקרוביולוגיה, שהתפתח לקראת סוף המאה השמונה עשרה. המיקרוביולוגים הצליחו לזהות שחיידקים מסוימים מחוללים מחלות מסוימות. את החיידקים אפשר היה לראות במיקרוסקופ אופטי, אפשר היה לגדל אותם במעבדה, ואפשר היה לבחון את התנהגותם.

גילוי קיומם של נגיפים הגיע מכיוון אחר לגמרי, מהחקלאות. לקראת סוף המאה השמונה עשרה עסק מדען רוסי מסנט פטרבורג, דימיטרי איבנובסקי, בחקר מחלה שפגעה בעלי הטבק וגרמה להופעת פסיפס כתמים על העלים. איבנובסקי גילה שניתן להעביר את המחלה מעלים פגועים לעלים בריאים על ידי טיפטוף תמציות שהופקו מעלים חולים על הבריאים. אולם, כאשר ניסה איבנובסקי לבודד את מחולל המחלה, על ידי סינון התמציות במסננת פורצלן, זו המשמשת ללכידת חיידקים, הוא לא העלה דבר. מחולל מחלת עלי הטבק, הסיק איבנובסקי קטן בהרבה מחיידק. מרטינוס ברייניק ההולנדי, המשיך בכיוון של איבנובסקי וגילה שגם כאשר מדללים את התמציות לאחר הסינון, ומטפטפים אותן על עלה בריא הן שומרות על יכולתן לחולל את המחלה. לפיכך מחולל המחלה אינו יכול להיות חומר רעיל, הוא כתב, אלא משהו זעיר בעל יכולת להתפתח גם לאחר שדולל – אולם הוא יכול להתפתח רק על העלה עצמו – כלומר רק כשהוא בא במגע עם תאים חיים. מרטינוס קרא לדבר הזה שאי אפשר היה לראותו אלא רק להסיק על קיומו: וירוס.

באמצע שנות השלושים, כאשר הומצא המיקרוסקופ האלקטרוני, אפשר היה סוף סוף לראות נגיפים, ולהתחיל ולהבין כיצד הם בנויים, פועלים ומחוללים תגובות בתאים חיים.

נגיף בנוי מחלבונים בודדים ומחומר גנטי המאחסן את ההוראות לייצור החלבונים. הוא מתחיל לפעול – מגלה חיים – רק כאשר הוא חודר לתוך תא חי. שם הוא משתלט על מנגנון התא ומתחיל לשכפל את עצמו על פי ההוראות המאוחסנות בחומר הגנטי. הפעילות הזו מחסלת את התא. הנגיף צריך להתמודד עם ארבעה אתגרים: להגיע אל התא, לחדור לתוכו, להשתלט על מנגנוני התא, ולצאת מהתא בסוף התהליך. אלה ארבעת הדברים היחידים שנגיף יודע לעשות.

היחידה הבסיסית של הנגיף היא הויריון, חומר תורשתי הנתון בתוך מעטפת חלבונית הנקראת קופסיד. מתוך המעטפת בולטים זיזים מולקולריים המותאמים לתא המטרה של הנגיף. הזיזים מאפשרים לנגיף להינעל על מעטפת ולחדור אליו ומגדירים את סוגי התאים שהנגיף יכול לחדור אליהם: תאי עצב, מערכת העיכול, מערכת הנשימה וכדומה. הזיזים שעל מעטפת הנגיף הם אחת המטרות המרכזית של מערכת ההתגוננות של הגוף. הנוגדנים, מולקולות המיוצרות על ידי מערכת החיסון של הגוף, יודעים להתלבש על הזיזים של הנגיף ולמנוע ממנו את האפשרות להיאחז בתא.

בחומר הגנטי של הנגיף מצוי רצף ההוראות לשכפול ויריונים חדשים, את ההוראות אפשר ליישם רק באמצעות המערכת המטבולית של התא. החומר הגנטי של הנגיף, כמו כל חומר גנטי אחר, יושב על רצף של גדילי – DNA או RNA. מערכת הגדילים האלה יכולים להיות בעלי גדיל כפול או בודד. במערכת גדילים כפולה קיימת בקרה המונעת סטייה מהוראות ההפעלה המצוי בחומר הגנטי. כאשר מערכת הגדילים היא בעלת גדיל בודד בלבד האפשרויות ליצירת סטיות בשכפול גדלה. בנגיפים בעלי מערכת גדילים בודדת ואלפי "אותיות" קידוד, היכולת לסטות, לייצר מוטאציות בעת שיכפול הנגיף, גבוהה מאוד. ויריון עם מוטאציות בדרך כלל לא יכול להמשיך ולהתקיים – השינוי בתכונות ובמבנה מביא לידי חיסולו. אולם מעת לעת נוצרת מוטאציה שלא רק מצליחה להתקיים אלא יוצרת עבור הנגיף תכונות חדשות: אפשרות לחדור לתאים מסוג אחר, אפשרויות מעבר בדרכים אחרות מתא לתא ועוד. היכולת הגבוהה הזאת להשתנות, לייצר מוטאציות ותכונות חדשות, זה מה שהופך את הנגיפים למסוכנים כל כך.

מבעלי חיים לבני אדם

נגיפים יכולים גם לחיות בדו–קיום עם תא מארח – הפונדקאי. סימביוזה כזו חייבת להתרחש אחרת הנגיף היה מחסל את עצמו יחד עם התאים שאותם חיסל. האיזון בין הנגיף לפונדקאי המאגר הוא עדין וזמני. כל שינוי מביא לידי סיום את הפסקת האש ומתחוללת התפרצות חדשה.

לנגיף אין יכולת תנועה. הוא חייב משהו שיעביר אותו מתא לתא ומפונדקאי לפונדקאי: מערכת הדם, מערכת העיכול, נוזלים, התעטשות. הוא רגיש לחום ומתחסל בטמפרטורות של 60 מעלות. לעומת זאת הוא יכול לשרוד בהקפאה. פעילותו מייצרת אינטרפרון הגורם למערכת החיסונית של הגוף לתקוף את הנגיף (זו הסיבה שבכל זאת מחלימים ממחלות נגיפיות ואפשר להתחסן נגדם).

התנאים למעבר נגיפים בין פונדקאים מחייבים צפיפות, ואמצעי מגע בין המקומות שבהן הנגיף שוהה למקום החדש שאליו הוא חודר. על מנת שזה יקרה חייבת להיות נקודה שבה נפגש הנגיף עם פונדקאי חדש. כאשר אחת מהמוטאציות של הנגיף מפתחת תכונה שמאפשרת מעבר מבעלי חיים לבני אדם קוראים לתהליך הזה זואונוסיס (Zoonosis). מחלות כמו שפעת החזירים, שפעת העופות, סארס, איידס, הם מחלות זואונוטיות, והן האיום הגדול ביותר למגיפה עולמית חדשה. האבולה היא מחלה זואונוטית, כך גם דבר, שפעת ספרדית, שחפת, קדחת הנילוס המערבי, כלבת, קדחת השבר הסורי אפריקני, וטיפוס. כל אחת מהמחלות האלה התפתחה כאשר מחולל מחלה: תולעת, אמבה, פטריה, חיידק או נגיף, השתנה בצורה שאפשרה מעבר מבעלי חיים לבני אדם.

כאשר התפרצות של מחלה זואונוטית שוכחת, אין זה אומר שהנגיף הוכחד. למעשה נבלמה רק האפשרות להמשיך ולעבור בין פונדקאים חדשים. הנגיף ממשיך להתקיים בתוך פונדקאי המאגר, עד להתפרצות הבאה.

בארבעים וחמש השנים האחרונות היו התפרצויות רבות של מחלות זואונוטיות, חלקן ידועות פחות וחלקן כאלה שזוכות לכותרות ראשיות: מרברג ב–1967, לסה ב–1969, אבולה ב–1976, איידס מטיפוס HIV-1 ב–1981, איידס מטיפוס HIV-2 ב–1986, סין נומברה ב–1993, הנדרה ב–1994, שפעת עופות ב–1997, ניפה ב–1998, קדחת הנילוס המערבי ב–1999, סארס ב–2003, שפעת החזירים ב–2009, ונגיף קורונה חדש שהתגלה בספטמבר 2012 בערב הסעודית. כולם נגיפים מסוכנים עם יכולת השתנות רבה. מביניהם נגיף השפעת הוא בעל יכולת ההשתנות הגבוהה ביותר, בעל אופי אלים וכזה שמסוגל לעבור בין אדם לאדם דרך האוויר. וזה מה שהופך אותו למסוכן מבין כל הנגיפים הזואונוטים.

השחף שחשף את השפעת

בכל שנה חולים 3 מיליון איש בשפעת, מהזנים המוכרים. מתוכם מתים כ–250,000 נפש. השפעת נגרמת על ידי שלושה זנים של וירוסים, שמהם המטרידים והשכיחים ביותר הם זני השפעת מטיפוס A. לנגיפים מהטיפוס הזה יש מאפיינים גנטיים דומים: גנום חד–גדילי המחולק לשמונה חלקים המשמשים תבנית ל–11 סוגי חלבון. רצף תורשתי המורכב משמונה אזורי קידוד המחוברים יחדיו כמו שמונה קרונות רכבת, שבכל קרון מרכיבים שונים הבונים את הנגיף ונושאים את הוראות השכפול.

אחת התכונות התורשתיות של הנגיף הן היכולת ליצור מאין זיזים הבולטים ממעטפת הנגיף, המתחלקים לשני סוגים: Hemagglutinin ו–Neuraminidase, הראשון הוא מפתח הכניסה לתא, השני מפתח היציאה. יש 17 סוגים של Hemagglutinin (האחרון התגלה ב–2012), ו–11 סוגים של Neuraminidase. האינזימים הללו הן היעד של נוגדני המערכת החיסונית בבואם לתקוף את הנגיף והם משמשים את החוקרים לתייג את זני השפעת מסוג A. זן של וירוס מסוג H5N1 לדוגמה הוא וירוס המורכב מתת סוג 5 של חלבון Hemagglutinin ותת סוג 1 של חלבון Neuraminidase.

נגיפי שפעת מסוגלים לחדור לתאיהם של בעלי חיים שונים: חזירים, סוסים, חמוסים, חתולים, ברווזי בית, תרנגולות ובני אדם. מסתבר שזני שפעת שונים מדביקים סוגים שונים של בעלי חיים. H7N7 מדביק סוסים, H5N3 שחפים וכך הלאה. עד לשנת 2007 חשבו שרק זנים הנושאים את החלבונים H1, H2, או H3 יכולים לגרום לשפעת בבני אדם. חזירים יכולים להידבק בנגיפים המחוללים גם שפעת בבני אדם וגם בעופות. כאשר זה קורה נוצרת אפשרות של התמיינות בין שני זני השפעת האלה. האפשרות להיווצרות זנים חדשים של נגיפי שפעת מתרחשת כאשר שני זנים נפגשים באותו בעל חיים: למשל נגיפים של שפעת החזירים עם נגיפים של שפעת העופות.

סוגי הזנים השונים של השפעת הובילו את החוקרים למסע חיפושים אחר המקום שבו מסתתרים הנגיפים עם שוך ההתפרצות. רמז ראשון נחשף ב–1961 בעקבות תמותת שחפים מסתורית בחופי דרום אפריקה שאובחנה כתוצאה של שפעת. אם הנגיף קטל את השחפים הם לא היו יכולים להיות פונדקאי המאגר, אבל ייתכן שהם באו במגע עם הפונדקאי המאגר.

זמן קצר אחר גילוי השחפים המתים בדרום אפריקה יצא ביולוג ניו זילנדי צעיר למסע דייג לאורך חופי דרום ווילס החדשה, בניו זילנד, יחד עם ביו–כימאי אוסטרלי צעיר. השנים, רוברט ג'י. וובסטר וגריים לוור היו חברים טובים. בעוד הם צועדים לאורך החוף, גילו מצבורים של שחפים ופפינים מתים, ותהו האם גם עופות הים האלה מתו משפעת. לוור הציע לצאת לשונית האלמוגים הגדולה של אוסטרליה ולבדוק האם גם שם, במקום מבודד יחסית, יתגלו ציפורים נגועות בנגיפי שפעת. השונית הגדולה לא הייתה יעד למסע מחקר הרפתקני אלא אתר תיירות ונופש, ולפיכך האוניברסיטאות שבהן לימדו השנים סירבו לממן את המחקר. ארגון הבריאות העולמי דווקא גילה עניין והקציב 500 דולר, סכום נאה באותם הימים. לוור וובסטר יצאו לשונית הגדולה, לאי בשם טירון, וגילו שהשחפים באי אכן נושאים נגיפי שפעת שאינה גורמת למותם. עופות המים הנודדים, הסתבר, הם המאגר הטבעי של נגיפי השפעת.

וובסטר, כיום בן 80, ולוור – שנפטר ב–2008 – היו לגדולי מומחי השפעת בעולם. מה שהופך את נגיף השפעת לקטלני כל כך, הם גילו, הוא היכולת הגבוהה שלו להשתנות. מעבר למוטאציות הנוצרות באופן רגיל כאשר שני זני שפעת נמצאים באותו תא, יש לחומר התורשתי שלהם אפשרות של החלפה בין קטעים שלמים בגנום, מה שנקרא התמיינות מחדש. בגלל החלוקה של גנום השפעת לשמונה חלקים, אותם שמונה קרונות, יכולים אלה להתחלף בקלות בין שני זנים שונים של הנגיף. אם לוקחים בחשבון שקיימים 11 סוגי חלבון מסוג N, ו–17 חלבונים מסוג H מספר זני השפעת שיכולים להיווצר מגיע ל–187.

וובסטר ולוור גילו שהשינויים האלה, שהם רנדומליים לחלוטין, בדרך כלל מזיקים לנגיף. אבל מספר השינויים הגדול מייצר מגוון גדול ומתוך המגוון הזה יכול להתפתח זן חדש וקטלני. זו הסיבה שהשפעת תמיד מפתיעה, שונה ומסוכנת. זו הסיבה שבכל שנה צריך להעריך מחדש מהו הזן שיתפרץ באותה שנה, ולהתאים לו חיסון. זו הסיבה שדווקא נגיף השפעת הוא זה שיכול לחולל את מגיפת–העל הבאה, באמצעות זן חדש, שיקח זמן לתהות על קנקנו, להגדירו ולייצר לו חיסון.

בשנים שעברו מאז מגיפת השפעת הספרדית היו עוד מגיפות של שפעת. אחת ב–1957 קטלה כ–2 מיליון נפש, נוספת בשנת 1968, שנודעה בתור "שפעת הונג קונג" קטלה כמיליון איש.

המגפה שהייתה: שפעת העופות

הנגיף ששינה את התיאוריה שרק נגיפי H1 יכולים לחולל שפעת בבני אדם הוא H5N1 – המוכר כ"שפעת העופות".
השפעת הזו הופיעה לראשונה במאי 1997 כאשר ילד בן שלוש מהונג קונג מת ממנה. במעבדה המרכזית בהונג קונג לא הצליחו לזהות את הנגיף ודגימה נשלחה למרכז לבקרת מחלות של ארצות הברית. אולם איש לא התפנה שם לבחון את הדגימה, עד שמדען הולנדי, שביקר בהונג קונג, לקח דגימה למעבדה בהולנד. להפתעתו גילה שהנגיף הוא מסוג H5. הייתה זו הפעם הראשונה שנגיף של שפעת עופות, שלא היו בו כלל גנים של נגיף שפעת הפוגע בבני אדם, הצליח לגרום למחלת ריאות קטלניות באדם. כאשר בנובמבר של אותה שנה התגלו שלושה מקרים נוספים, עלה וובסטר על הטיסה הראשונה להונג קונג.

1997 הייתה השנה בה הונג קונג הועברה לשליטת סין ומוסדות הבריאות במושבה הבריטית לשעבר לא תיפקדו. בדצמבר התגלו 18 מקרים נוספים של שפעת עופות, שאחוז התמותה מהן הגיע ל–33 אחוז. וובסטר הזעיק מומחים מרחבי העולם, תלמידיו לשעבר, להתייצב בהונג קונג. תוך שלושה ימים הם הצליחו לאתר את מקור הנגיף: שווקי העופות החיים של הונג קונג.

השלטונות פעלו במהירות. תוך כמה ימים הושמדו 1.5 מיליון תרנגולות וברווזים ושווקי העופות נסגרו עד להודעה חדשה. המחלה נעצרה. אולם הנגיף לא חוסל. הוא המשיך להתקיים, ללא תסמינים, בברווזים במחוזות החוף של סין. בשדות האורז במחוזות האלה מתקיים מגע בין ברווזי הבר לברווזי הבית, ששניהם ניזונים מהשדות מוצפי המים. הנגיף עובר דרך צוואת ברווזי הבר אל ברווזי הבית השוהים בשדות. כאשר הברווזים חוזרים ללול, ללינת לילה, הם מדביקים את התרנגולות. בלול מתחוללת ההתמיינות ונוצר נגיף מזן חדש שיכול לחולל מחלה גם בתרנגולות וגם בבני אדם.

ב–2003, שש שנים לאחר שהתפשטות הנגיף בהונג קונג נעצרה, שפעת העופות הופיעה שוב, הפעם בסין. שלושה בני משפחה אחת נדבקו בנגיף. שנים מהם מתו. ההופעה המחודשת של שפעת העופות התרחשה בדיוק כאשר התגלה נגיף הסארס, כך ששלטונות הבריאות העולמיים לא שמו לב לגיחתו מחדש של הנגיף המסוכן.

שפעת העופות התפשטה במהירות והתגלתה תוך זמן קצר בלולים בדרום קוריאה, בווייטנאם, בתאילנד, יפן ואינדונזיה כאשר היא קוטלת אלפי תרנגולות ומדביקה גם כמה לולנים. באביב של 2005 הנגיף התגלה באגם קוינגהאי (Qinghai) במערב סין, 3,400 קילומטרים מצפון מערב להונג קונג. האגם הוא אתר רבייה חשוב לעופות מים המגיעים אליו מהודו, סיביר ודרום מזרח אסיה. באותה שנה נמנו באגם ששת אלפים עופות שמתו מהנגיף. בין עופות הבר שנושאים את הנגיף, בצורתו הקלה יותר, נמצא האווז ההודי, הידוע גם כאווז מפוספס הראש, על שם שני הפסים השחורים שעל ראשו. זהו עוף גדול השוקל כ–3 ק"ג, בעל מוטת כנפים של כ–1.5 מטר. האווז ההודי מסוגל לנסוק לגובה רב לנדוד למרחקים ארוכים. הוא מקנן ברמה הטיבטית שבמערב סין, ואחר כך מגביה עוף מעל לרכס ההימאליה, ונודד מערבה, תוך כדי הפצת הנגיף, להודו, אפריקה ואירופה.

ב–2006 הנגיף הגיע למצרים והתפשט ברבבות לולים. במרץ של אותה שנה הוא התגלה גם בלולים בדרום הארץ. בישראל משרד החקלאות חיסל מיד את הלולים הבודדים שבהן התגלה הנגיף. במצרים הפעולה הייתה איטית יותר ואוכלוסיית שלמות של תרנגולות וברווזים בעמק הנילוס נדבקו בנגיף. שלטונות הבריאות במצרים ניסו להתמודד עם הנגיף על ידי חיסון תרנגולות. אולם הפעולה הזו לא הצליחה לעצור את ההתפשטות. עד לקיץ 2011 נדבקו בשפעת העופות במצרים 151 בני אדם, מתוכם מתו 52. החולים הללו מייצגים רבע מכלל מקרי שפעת העופות בבני אדם הידוע כיום, ויותר משליש מהנפטרים מהמחלה.

עד כה כל החולים בשפעת העופות נדבקו ישירות מתרנגולות. עובדה שמצביעה על כך שהנגיף לא פיתח דרך לעבור מאדם לאדם – אולם, מה שמדאיג את שלטונות הבריאות בעולם היא האפשרות שאכן יתפתח זן של הנגיף הזה שיוכל לעשות כן. מצבה של מערכת הבריאות במצרים שלאחר המהפכה, יחד עם הצפיפות הגדולה והעוני, מעלה את החשש בארגוני הבריאות העולמיים שאם תפרוץ מגיפה כזו במצרים אי אפשר יהיה לעצור אותה.

כל עוד H5N1 מסתובב שם בעולם, אמר וובסטר בראיון, קיימת אפשרות שיום אחד הנגיף ימצא דרך לעבור מאדם לאדם. ואז, "אלוהים ישמור עלינו".

המגפת העתיד: שפעת חדשה?

האם המגה–מגיפה הבאה בדרך, שואלים עצמם המומחים. סביר להניח שמקור המגיפה יהיה אחד הנגיפים הזואונוטיים. הדרך היחידה להתגונן ממנה היא על ידי מעקב מתמיד אחר התפרצויות נגיפיות והעמקת המחקר. ארגוני מעקב שכאלה, שומרי הסף של האנושות, פועלים כיום ברחבי העולם. ארגון הבריאות העולמי, במרכז לבקרת מחלות האמריקנית, המרכז לבקרת מחלות ומניעתן האירופי, הארגון העולמי לבריאות בעלי חיים ועוד. המומחים המשרתים בארגונים הללו נמצאים בכוננות מתמדת לזיהוי מהיר של זן חדש של נגיף, בבעלי חיים או בבני האדם, כך שיוכלו להפעיל בזמן את מערכת האזעקה העולמית.

ההתפרצויות ההולכות ומתרבות של המחלות הזואונוטיות בשנים האחרונות אינן רק תוצאה של תהליכים טבעיים, אלא גם של מעשי האדם. אוכלוסיית העולם הכפילה את עצמה בחמישים השנים האחרונות וחיה בצפיפות הולכת וגדלה. האדם חודר ליערות הטבעיים האחרונים שעוד נותרו בעולם: בקונגו, באמזונס, בבורנאו, מדגסקר, גיניאה החדשה, צפון מזרח אוסטרליה, מקום ששם מצויים זני נגיפים ומזיקים שעדיין לא באו במגע עם בני אנוש. באזורים האלה בוראים את היער, בונים מקומות מגורים, ומאכלסים את השטחים, שפעם שוטטו בהם רק חיות בר, בבעלי חיים מבויתים. אלה, האחרונים, חיים בתנאים צפופים ביותר: רפתות ומכלאות עם אלפי פרות, דירי חזירים עצומי ממדים, לולים עם אלפי תרנגולות. כר פעולה נוח ונרחב לנגיפים חדשים, שבאמצעות התחבורה המודרנית המהירה מצליחים להתפשט במהירות ברחבי העולם.

הניסיון לחסל נגיפים הצליח עד היום רק בנגיפים שהמאגר הטבעי שלהם, מקום הסתתרותם, הוא בבני אדם בלבד. החל משנות החמישים של המאה העשרים התבצע חיסון של אוכלוסיית העולם בתרכיב נגד אבעבועות שחורות. ב–2010 הכריז ארגון הבריאות העולמי על חיסולו של הנגיף הזה (כיום הנגיפים היחידים שנותרו שמורים במרכז לחקר מחלות בארצות הברית ובמקבילה שלו, מעבדות וקטור, ברוסיה. הנגיפים האלה אמורים להיות מושמדים בשנת 2014). בשנת 1988 החל ניסיון להדביר את נגיף הפוליו, הגורם לשיתוק ילדים. גם למאמץ הזה יש סיכוי להצליח כיוון שהנגיף קיים בבני האדם בלבד. מאמץ עולמי נוסף מתנהל הוא הניסיון להדביר את המלריה, שאינה נגרמת על ידי נגיף אלא עלי ידי פרוטיסט חד תאי בשם פלסמודיום. כ–200 מיליון איש נדבקים במלריה מדי שנה מהם מתים כ–600,000.

אך נגיפים זואונוטיים אי אפשר להכחיד. הם חלק מהטבע, בדיוק כמונו. בסופו של דבר המגיפה הגדולה הבאה תגיע מהנגיפים האלה. מתי, באיזה עוצמה, והאם נוכל לעצור אותה? אלה שאלות שאין עליהם תשובה. בינתיים, מומלץ להתחסן נגד השפעת של החורף הנוכחי.