מדריך מטרופוליס: נהר הירדן

שירת הירדן

מדריך זה, המלווה את גיליון נהר הירדן של מטרופוליס וארץ וטבע, הוא מדריך אתרים ויישובים לאורך תוואי הירדן. על מנת שהמדריך ישאר כמדריך כיס המשמש למסע ושיטוטים ולא יהפוך לספר עב כרס השתדלנו לא להתרחק יותר מדי מהנהר, מצד אחד, ומצד שני לדאוג לכלול בו את האתרים שחשבנו שהם בעלי עניין. המדריך כולל יישובים, אתרים היסטוריים וארכיאולוגיים, אתרי טבע ונקודות בעלות סיפור מיוחד.
הערכים במדריך מסודרים בשלושה פרקים: ממקורות הירדן ועד לכנרת, ממוצא הירדן מהכנרת ועד לקצה בקעת בית שאן, ומבקעת בית שאן ועד לשפך הירדן לים המלח. בתוך כל אחד מהפרקים האתרים מסודרים לפי האלף־בית. מספרי האתרים במדריך תואמים למספרי האתרים במפה המצורפת.
בחלקו העליון של הירדן, מהמקורות ועד לשפך לכנרת, ערוץ הנהר ישר כמעט לחלוטין. השיפוע בחלקו ההררי גדול, ורובו זורם בתוך סלע בזלתי קשה ולאחר ייבוש החולה בתחילת שנות החמישים הפכה זרימת הנהר בחלק זה מהירה — כך שכמעט ולא נוצרים בנהר פיתולים. לעומת זאת בחלקו התחתון של הירדן, ממוצא הירדן מהכנרת ועד לשפך הנהר לים המלח, הירדן זורם בתוך פשט הנהר — גאון הירדן בעברית, ז'ור בערבית — כאשר בין קו המצוקים בין שני חלקי גאון הירדן הנהר מתפתל ומתפתל ולמעשה עובר מרחק אווירי של 100 קילומטרים ב־250 קילומטרים של נהר. הפיתולים — המכונים נפתולים בפי הגיאוגרפים — מאפשרים לנהר להתגבר על הפרש הגובה בין הכנרת לים המלח — 200 מטרים ויותר — מבלי לייצר מפלים לאורך הדרך.
נפתולי הירדן אינם קבועים. הם משתנים מעת לעת עם הזרימה. הנהר חותר בחוואר הרך שבתוכו הוא זורם בצד אחד של קשת הנפתול וסוחף את החומר אל צידה השני של קשת. בצורה כזו הנפתולים הולכים והופכים צרים עד שקצה האחת של הנפתול פוגש בקצה השני, אז מתנתק הנפתול מן הנהר והופך לאגם נטול זרימה עד שהוא מתייבש. בצדו ממשיך הנהר באפיקו החדש והישר, עד שהוא חותר לעצמו נפתול חדש. התהליך הזה גורם לתזוזה של ערוץ הנהר ולמפולות שמעת לעת יכולות לגרום אפילו לעצירת הזרימה לכמה שעות — זמן מספיק בכדי לאפשר לבני ישראל לחצות בחרבה, ובטח לאליהו הנביא ולאלישע. התהליך הזה גם גורם לנדידת אפיק הנהר כולו מערבה כך שכיום, המנזרים שנבנו על שפת הנהר במאה הששית — ממזרח לירדן ־כבר לא נושקים למים.
אם הגישה לערוץ הנהר בחלקו העליון של הירדן קלה ונגישה, לערוץ בחלקו התחתון מסובך יותר להגיע. גאון הירדן בצד הישראלי נמצא מאחורי גדר המערכת ובצד המזרחי תחת שליטת צבא ירדן המונע גישה חופשית אל הערוץ. משום כך, עלתה ופרחה הצמחייה והתרבו בעלי החיים. מאז שנות התשעים והסכם השלום עם ירדן גם הפעילות הצבאית הישראלית בצד המערבי של הירדן התמעטה, המוצבים ננטשו וכיום הם מהווים בית לעשרות אלפי עטלפים — חלקם ממינים שכבר חשבו שנכחדו מזמן מהעולם. בגבעות החוואר חזירים חורצים שבילי הליכה, שועלים, זאבים ואולי אפילו נמרים מתקיימים יפה בתוך סבך הצמחייה, ציפורי שיר מקננות במצוקים, בזים תופסים עמדה על פסגות המצוק, ועופות נודדים — מדורסים ועד לעופות המים — מוצאים לעצמם מקלט נוח במאגרי המים וליד ערוץ הנהר.
זרימת המים בחלקו התחתון של הירדן מועטה. יש תוכניות לעידוד הזרם, כוונות טובות — אבל בפועל זרימת המים, בעיקר בקיץ, חלשה ביותר. הנהר המרכזי של ארץ ישראל, זה ששירים רבים נשזרו בו — שיריים עבריים כמו גם שירי נשמה אמריקאיים — מציג במפגש איתו פכפוך לא מרשים שרק שטפונות החורף מהנחלים הנשפכים אליו ־עוד מצילים אותו מעת לעת. בימים בהם היה הירדן נהר שרוחב ערוצו הגיע ל־200 מטרים ולעתים אף יותר, הוא היה מקור המים העיקרי של ים המלח. כיום בשל הדלדלות הזרימה ים המוות הולך ומתייבש, נסוג מחופיו ומתקפל לתוך עצמו. אחד המקומות בהם אפשר לראות את התהליך הזה בבירור הוא שפך הירדן לים המלח. בשלושים השנים האחרונות ירד מפלסו של ים המלח בשלושים מטרים או יותר והחוף הצפוני נסוג כשני קילומטרים דרומה. הירדן נאלץ לחתור לעצמו נתיב חדש אל תוך הים הנסוג והתוצאה היא קניון מרשים בעומק של 30 מטרים בשפך הירדן אל ים המלח. המראה, מעמדת התצפית האחרונה בקו המוצבים הישן של צה"ל, מרשים ביותר — אך משמעותו עצובה.
אולי בשל תפקידו כגבול במשך מרבית שנות המדינה, הפך הירדן בעינינו למקום לא מטויל, ארץ ספר. אבל זהו אחד מתוואי הנוף המרתקים והמעניינים ביותר בארצנו. כולי תקווה שגיליון נהר הירדן יחד עם מדריך האתרים זה ימריצו אותנו לנסות להכיר,לשמר וגם ליהנות מאחד הנהרות המפורסמים ביותר עלי אדמות.

ידין רומן

ממקורות הירדן לכנרת

א דיכה
אתר עתיקות. שרידים של בית כנסת מתקופת התלמוד והמשנה. חלק מהשרידים במקום הועברו לעין גב אחרים נעלמו. במאה ה־19 עוד אפשר היה להבחין בקווי המתאר של בניין בית הכנסת כיום לא שרד מזה דבר. במקום פעלה טחנת קמח שהופעלה על ידי אמה שהזרימה את מי הירדן ממקום גבוה יותר אל הטחנה.

אחוזת דוברובין
אתר התיישבות. מבנה אחוזה עם חצר פנימית ובאר אנטילית. כאן הייתה אחוזתה של יואב דוברובין, גר שעלה ארצה מרוסיה בגיל מבוגר עם משפחתו והתיישב במקום למרות איבתם המופגנת של אנשי ראש פינה ויסוד המעלה. דוברובין הקים משק לתפארת, בעקשנות, תעוזה ואמונה הקים חווה חקלאית לתפארת. למד לקיים חקלאות מצליחה באזור הודות לעקשנות, תעוזה ואמונה, והיה לאחד מאגדות ההתיישבות בעמק החולה. לאחר ששנים מבניו של דוברובין ושנים מנכדיו מתו במחלת המלריה עברה המשפחה לראש פינה. באחוזה נותר יצחק דוברובין, הבן הבכור. ב־1968 כשהזדקן יצחק דוברובין ולא היה מי שישאר באחוזה הורישו בני המשפחה את האחוזה לקרן קיימת לישראל. בשנת 1982 הוקמה, ביוזמת יוסי מזרחי, ראש המועצה המקומית יוסי המעלה, "העמותה לשחזור אחוזת דוברובין" שבמשך ארבע שנים שחזרה ושימרה את האחוזה. כיום פועל במקום מוזיאון וגן אירועים.

אל עג'ר
כפר שיעי-עלווי על גדתו המזרחית של קניון הבזלת של נחל שניר, מעל עינות הווזאני, ממקורות המים החשובים של נחל שניר. על פי חלק מגרסאות הכפר הועבר על ידי לבנון לסוריה בשנות הששים כחלק מהניסיונות של הסורים להטות את מקורות הירדן. לאחר מלחמת ששת הימים בחרו תושבי הכפר להצטרף לישראל. כיום קו הגבול בין ישראל ללבנון עובר בין החלק החדש והישן של הכפר. סידורים מיוחדים מאפשרים לתושבים לעבור בין שני חלקי הכפר. בתחום הכפר מספר אתרים קדושים: מקום תפילה עלווי הנקרא מקאם אלארבעין — או מסגד יעקוב ובסמוך לו קבר שיח אלמהנה. כניסת ישראלים לכפר אסורה.

אנדרטת קרב תל מוטילה
אנדרטה ולצידה חניון אקליפטוסים מסודר ויפה המשקיף על הגולן, הכנרת והירדן. האנדרטה הוקמה לזכרם של נופלי קרב תל מוטילה שנערך מ־2 ועד 6 מאי 1951. בקרב, השנוי במחלוקת, נהרגו 41 חיילי צה"ל וכ־70 נפצעו. הקרב היה ניסיון להניס מגבעת תל מוטילה בשטח המפורז יחידה סורית שחדרה מעבר לגבול. חלק גדול מהחיילים שנשלחו להילחם בסורים היה עולים חדשים. חלקם ללא הכשרה צבאית מספקת, ומבלי שידעו לדבר עברית. בקרב דווח על 31 הרוגים, כאשר 10 חללים נוספים צורפו לנופלים בקרב לאחר זמן. מפקד החטיבה, מאיר עמית, ומפקד הגדוד, רחבעם זאבי, פיקדו על הקרב מהמושבה מגדל ולא הגיעו כלל לאזור הקרבות. הקרב נחשב לאחד הכישלונות הפיקודיים הקשים של צה"ל ואחד הגורמים בשינוי שיטת הפיקוד הצה"לית — תפיסת "אחרי" שהוכנסה לצה"ל בהשפעת יחידה 101.

אשמורה
ישוב נטוש. ב־1946 הוקם במקום יישוב בשם דרדרה, כשם המעיין והנחל היורד מהגולן לכאן. הגישה היחידה ליישוב הייתה בשיט על פני אגם החולה. במלחמת העצמאות היישוב נהרס. ב־1953 חודש כהיאחזות נח"ל — אחד משתי היאחזויות הנחל במזרח עמק החולה — אשמורה ונטורה. שני היישובים ניטשו בראשית שנות הששים.

אתר הנצחה לחללי אסון המסוקים
בין שאר ישוב לדפנה, הוקם אתר הנצחה ל־73 ההרוגים באסון התנגשות המסוקים שאירע ב־4 בפברואר 1997. אתר ההנצחה מורכב ממספר אנדרטאות, אחת מהן על גדת נחל הדן ואחרת מרשימה ופיסולית.

בית הלל
מושב עובדים. נקרא על שם ד"ר הלל יפה, רופא המושבות בתקופת העלייה הראשונה איש ציבור וחוקר. היישוב הוקם ב־1940.

בקעת בית ציידא (הבטיחה)
בקעת בית ציידא היא בקעה רחבה לחופי הכנרת שדרכה זורם הירדן מהיציאה מהירדן ההררי ועד לשפך הירדן לכנרת. זו הבקעה הרחבה ביותר לחופי הכנרת ואליה זורמים הנחלים זוויתן, משושים, דליות ויהודיה ויוצרים בה ערוצי זרימה במשך כל השנה וקרקע חקלאית פוריה. בתקופה הבית הראשון שכנה בבקעה העיר "צר" — כיום תל בית ציידא, שהייתה בירת ממלכת גשור. גשור קיימה קשרים הדוקים עם בית דוד, ומעכה בת תלמי מלך גשור נישאה לדוד והיתה אמו של אבשלום ותמר. בתקופה הרומית עברה בבקעה דרך רומית סלולה שהובילה מכפר נחום לבשן. רבים מחכמי המשנה והתלמוד מזוהים עם בקעת בית ציידא כמו "אבא גוריון איש ציידן" ו"אבא יודן איש ציידן". כמו כן שש מתלמידיו של ישו היו בני בית ציידא — כולל שמעון בר יונה, הוא פטרוס האפיפיור הראשון. על פי המסרת הנוצרית כמה מנסיו החשובים של ישו התרחשו בבית ציידא.
בתחילת המאה ה־20 נעשו נסיונות רבים לרכוש את קרקעות הבטיחה על מנת לישב בהם יהודים. החשובות באדמות אלה היו אדמות "בית הבק" — שנקראו על שמו של בעל הקרקעות במקום. ב־1904 התיישבה קבוצת יהודים מחצי האי קרים שברוסיה ב"בית הבק" והתקיימה במקום במשך חמש שנים עד שהוכרעה על ידי המלריה ועל ידי הבידוד. ב־1934 נחתם חוזה בין יהושע חנקין לבין נציגי אחד עשר יורשי הבק על רכישת 300 אלף דונם בבטיחה ובגולן. רכישת הקרקעות נועדה לתת ליישוב היהודי שליטה על הכנרת מכל עבריה. כיוון שהבטיחה והגולן היו חלק מהמנדט הצרפתי על סוריה הקים חנקין חברה שנקראה "החברה לפיתוח הגולן והבטיחה". אולם יורשי הבק לא הצליחו לפנות את האריסים מעל הקרקעות והעתונות הערבית גילתה כי הציונים הם אלה שעומדים מאחורי החברה החדשה. בסופו של דבר היוזמה לרכישת הקרקעות כולל יוזמה אחרת לרכישת 700 אלף דונם בגולן מצפון מזרח לכנרת מעמק הבטיחה ועד לקוניטרה לא יצאה אל הפועל בעיקר בגלל התנגדות השלטון הצרפתי.
בבקעת הבטיחה מגוון נופים ייחודיים של ערוצי מים וצמחיית נחלים. כ־9,000 דונם מהבקעה הם שמורת טבע והאזור שמסביב לתל בית ציידא הוא פארק רחב ידיים לאורך ערוצי הירדן — פארק הירדן — בניהולה של הקרן הקיימת. בשמורה שני מסלולי הליכה בערוצי הנחלים — רובם בתוך המים. מסלול הזאכי — ערוץ מאחד של נחל משושים ויהודיה — ומסלול המג'רסה. כמו כן עובר בבקעה שביל סובב כנרת.

גבעת האם
הגבעה נקראת על שם הנרייטה סאלד, ה"אם" של עליית הנוער (תאריך פטירתה הוא יום האם הישראלי, אף שהייתה חשוכת ילדים). בערבית שמה של הגבעה "תל אבו חנזיר" — תל החזיר. על הגבעה נקודת ציון משולשת (טריג) שהבריטים הציבו כחלק מסקר המיפוי של ארץ ישראל. בתחילת מלחמת העצמאות נכבשה הגבעה על ידי הסורים אך צה"ל כבש אותה בחזרה והקים בה מוצב. ב־1956 האו"ם החרים את הנקודה והפך אותה למוצב של הארגון. בקרבות על המים בשנות הששים התרחשו במקום תקריות אש רבות.

גבעת עזז — תל עזזית — תל פאחר
גבעה רמה הנישאת מעל לעמק החולה ולערוץ נחל חרמון (בניאס). המקום נכבש במלחמת העצמאות על ידי יחידה מחטיבה 9, בעקבות הסכמי שביתת הנשק עם הסורים הגבעה נחשבה לשטח מפורז, אך הסורים השתלטו עליה וביצרו אותה. בקרב העלייה לרמת הגולן במלחמת ששת הימים נכבש המקום על ידי גדוד 51 של חטיבת גולני. הקרב הקשה ביותר בעלייה לרמת הגולן היה בתל פאחר, מעל לגבעת עזז. תל פאחר היה חלק מקו המוצבים הסורי השני. המקום נכבש על ידי גדוד 12 של גולני בקרב דמים שגבה 34 הרוגים. בתל פאחר אתר הנצחה לחללי הקרב ומכשירי הסברה קוליים המסבירים את מהלך הקרב.