דנובה: גיליון ומדריך

כאשר התחלתי להתעניין בדנובה הסתבר לי שמיטל–אורופה הוא לא ממש מקום פיזי. למחברי ספרי הגיאוגרפיה והאטלסים יש כמובן צורך להגדיר את גבולותיו. “המרחב שבין מערב למזרח אירופה, בין אירופה הצפונית לאירופה הדרומית”, קראתי את ההסבר המשעשע הזה במקום אחד. מרכז אירופה אינו מושג מתחום הגיאוגרפיה הפיזית. הוא שייך לגיאוגרפיה הקוגנטיבית, לתפיסת הסובב שכל אחד מאיתנו מעצב בעיני רוחו. אי אפשר למדוד את מרכז אירופה בקילומטרים או לתחום אותה בתוואי שטח. מרכז אירופה היה האזור שבו התקיימה המורשת התרבותית של בית הבסבורג: רב–לאומיות, פלורליזם דתי, ושפה בינלאומית אחת, גרמנית. זה האזור שאותו זעזעה הרפורמציה הדתית של לותר, המלחמות של נפוליון, מאבקי השחרור הלאומיים, ופרץ היצירתיות של משוררים, מלחינים, סופרים וממציאים. זהו האזור שבמשך מאה השנים שבין קונגרס וינה למלחמת העולם הראשונה היה לב ליבה של האימפריה האוסטרו–הונגרית, שאת המנונה שרו ב-11 שפות ושב-68 השנים האחרונות של התקופה הזו שלט בו איש אחד, קיסר אחד, סמל מושלם ליציבות שלטונית, הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף. את המרחב הגדול הזה של מרכז אירופה חוצה הדנובה. נהר שזורם ממערב למזרח, מהיער השחור לים השחור. על גדותיו נוצרו מדינות, תרבויות, ישויות פוליטיות. הוא גבול ונתיב. מפריד ומאחד. מתיישבים ירדו לאורכו, צבאות עלו בו ומצביאים קבעו בו גבולות ברי הגנה. עשר מדינות וארבע בירות שוכנות כיום לאורך הדנובה. 80 מיליון איש חיים על גדותיו. הכבישים המהירים של האיחוד האירופי מתפשטים לאורך יובליו והעמים שבדרך מצפים ליתרונות הכלכליים של שוק משותף וחוששים לאבד את זהותם.