פורטו והדורו (2018)

הגעתי אל פורטו בערב. עד שפרקתי את חפציי ויצאתי מהמלון, כבר ירד חושך על העיר. את הערב הראשון שלי בעיר למעשה כלל לא ביליתי בעיר, אלא בעיר שמעבר לנהר, וילה נובה דה גאיה. לא אהיה הראשונה שתאמר כי דווקא מהעיר שממול ניתן לראות את פורטו בכל תפארתה. מהמרפסת של המסעדה בה ביקרתי התגלתה מולי העיר ההיסטורית, כולה מוארת, ניצבת על גדת הנהר בגאון. אור צהבהב קישט את כל מבניה העתיקים, שהשתקפו במי נהר הדורו. קשה היה שלא להתאהב באופן מיידי. למחרת, באור האפרפר של שעות הבוקר, גיליתי פורטו אחרת. פחות דרמתית ויותר יומיומית, אם כי יש לציין, לא פחות יפה. האריחים הצבעוניים שמקשטים את בנייני העיר מאירים את סלעי הגרניט של הגבעה עליה היא יושבת. באופן מפתיע, פורטו של היום היא אף יותר מיסתורית מפורטו של הלילה. למרות שזכתה לתכניות תכנון ושיפוץ בעשורים האחרונים, ועל אף זכייתה בתואר 'בירת התרבות של אירופה' בשנת 2001, גם היום פורטו היא עיר מוגמרת-למחצה. וזהו אולי סוד קסמה. לצד בניינים אלגנטיים שעברו שימור וכנסיות עתיקות ומרשימות, עומדים גם בניינים מתקלפים, מרפסות מטות לנפול ואריחים סדוקים שצבעיהם דהויים. רחובות ישרים וכיכרות מסודרות מתמזגים עם סמטאות עקלקלות ופינות חמד נסתרות ומושכות.