הוואנה: גיליון בלבד

קובה עבורי הייתה חלום. קראתי עליה, דמיינתי צבעים וחיוכים, ונסעתי לשם בחיפוש אחר האנרגיות ושמחה החיים הקובנית. מצאתי צבעים. אחרים. מצאתי שמחה ורוגע. מצאתי קצב וקולות. מצאתי אנשים פשוטים החיים מיום ליום ואנשי רוח מודאגים מההווה ומהעתיד. הם ידעו על תדמית שנוצרה למולדתם בשנים האחרונות. הם רצו להשפיע, לנסות לשנות. הם לא קיבלו אישור. אנחנו לא קיבלנו. לא היינו רוצים לצרף את קולנו להתיימרות הקולוניאלית של יודעי דבר. לא היינו רוצים לחזור על הקלישאה שהזמן עצר מלכת. הזמן לא עוצר. החיים משתנים. וכך גם אנשים, תפיסות ואידאולוגיות. לא תמיד המבט החטוף על המציאות, הנגלית, חשופה וקלה להשגה, ומשקפת את האמת. קובה משתנה. הוואנה משתנה לפני הכל. זה פשוט לא קורה במתכונת מוכרת לנו. זו אינה דרך מערבית, וגם לא ים תיכונית. זה מתרחש בקצב משלו. למתבונן מבחוץ זה נראה כיציאה מתרדמת, אך דבר לא נרדם לרגע. העין שלנו לא מצליחה לקלוט את השינויים מאחורי התצוגה של מכוניות הפאר הישנות והנשים הקובניות המחופשות, עם סיגר בפה. הוואנה לא מחכה לכם, אבל היא תקבל אתכם בזרועות פתוחות, בחיוך רחב ובחיזורים בלתי פוסקים, כי זאת דרך ההתנהגות המקובלת כאן, דרך של נימוסים והכנסת אורחים. וזה בא מכל הלב, גם אם תצטרכו לשלם משהו. זאת התשוקה ושמחת החיים ללא זיוף.