טוקיו: גיליון בלבד

יום אחד בעודי מטיילת ברחוב היוקרתי של טוקיו שידוע כ"שאנז אליזה" היפני, חצינו את הכביש בגשר עילי ולפתע הבחנו בדבר–מה משונה. מתחת לרגלינו נשרך תור ארוך ארוך — ומסודר. תור יפני איננו דומה לאף תור אחר בעולם. היפנים כאילו הפכו את העמידה בתור לאומנות של ממש. הם לומדים את הדרך הנכונה לעמוד בתור כבר בבית הספר היסודי ומקפידים על תרבות התורים שלהם, שהופכת את הצפיפות הגדולה בטוקיו לנעימה ולא בלתי–נסבלת. המרחב האישי של היפנים הוא קדוש ברמה מסוימת. אין הרבה מרחב כזה, שהרי טוקיו היא עיר שבה עוברים מיליוני אנשים מדי יום במעברי החציה ובתחנות הרכבת, ולכן יש לשמור עליו באדיקות. כשעברנו ליד סוף התור באומוטסנדו שאלנו את המחכים כמה זמן עשויה להימשך המתנתם, והם ענו בנונשלנטיות: 4-3 שעות. תהיתי למה הם ממתינים בכזו סבלנות, ותשובתם הייתה מפתיעה: לסניף חדש של "מקס ברנר" שנפתח בעיר. תושבי טוקיו אוהבים יותר מכול דברים חדשים. בניגוד לישראלים ולעולם המערבי כולו, המחפשים אחר האקסקלוסיבי והנדיר, היפנים מעריכים את חוכמת ההמונים. אם כולם הולכים לדוכן קרפים מסוים, מדובר כנראה בדוכן טוב. תרבות התורים הזו יושבת על מצע עמוק. הקהילה, החברה המשותפת, היא דבר חשוב מאין כמוהו ביפן. החוקים והטקסים הרבים שאנו שומעים עליהם נועדו לשמר את הקהילה ואת המקום של כל אחד בתוך הקהילה.