קבר רחל

מבואות בית לחם
ראשון-רביעי: סגור בין 22:30-24:30
חמישי: פתוח רצוף
ששי: פתוח עד השעה 15:00
מוצ"ש: נפתח שעה לאחר צאת השבת. בשעון חורף נסגר בין 22:30-24:30.
סגור בשבתות וחגים. מעת לעת ייתכנו שינויים בשעות הפתיחה בהתאם למצב הבטחוני.

על פי בראשית פרק ל"ה, רחל נקברה בדרך בית לחם: "וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם. וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם", וכך גם בבראשית פרק מ"ח "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ, לָבֹא אֶפְרָתָה; וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִוא בֵּית לָחֶם". לעומת זאת בספר שמואל א' מסופר שקבר רחל נמצא בגבול שבט בנימין וכך גם בספר ירמיהו: "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה" — רמה מזוהה עם א-רם, מדרום לרמאללה, שניהם בגבול ארץ בנימין, כלומר מצפון לירושלים.
החל מהתקופה הביזנטית זוהה קבר רחל על אם הדרך המובילה לבית לחם. על פי תיאורי נוסעים היתה זו מצבה של אבנים פשוטות ללא קישוט. בנימין מטודלה שביקר בארץ בשנת 1170, בתקופה הצלבנית, מתאר את קבר רחל כ"מצבה עשויה מאחת עשרה אבנים למניין בני יעקב, ועליה כיפה בנויה על ארבעה עמודים וכל היהודים העוברים שם חותמים שמם על אבני המצבה". במאה ה־13 ביקרו בקבר, הרמב"ן ותלמידיו. הם אינם מזכירים את הכיפה והעמודים, וייתכן שאלה נהרסו על ידי המוסלמים לאחר התקופה הצלבנית.
בימי הביניים הוקם כנראה מבנה חדש מעל המצבה. חלק מהעדויות עדיין כוללות תיאור של אחת עשרה או שתים עשרה אבנים נפרדות, אולם רובן מזכירות מצבה אחת בלבד. ייתכן שהאבנים הנפרדות טויחו וחוברו יחדיו למצבה אחת גדולה. המקום נחשב כמקודש לשלוש הדתות ושימש כמקום תפילה.
במאה ה־17 התיר מושל ירושלים העותומני ליהודים להקיף בקירות את ארבעת העמודים מסביב לקבר ולהפוך אותו למבנה סגור המזכיר קבר של ואלי מוסלמי. נוסעים מהמאה ה־18 ואילך מדווחים על תנועה רבה של מתפללים יהודים במקום, ועל הקמת בית קברות של בני שבט התעמרה סמוך לקבר.
בשנת 1839 בעת מסעו השני של משה מונטפיורי לארץ הוא ביקר יחד עם רעייתו יהודית בקבר רחל. מונטפיורי קיבל היתר מהסולטן לשפץ את המקום, להוסיף חדר נוסף למבנה ואישור לחלוקת המבנה למקום תפילה ליהודים ומקום תפילה למוסלמים. ההיתר מהסולטן שמשמעותו הכרה בקבר כמקום תפילה ליהודים הפך את קבר רחל לאתר עליה לרגל מרכזי, שני בחשיבותו רק לכותל המערבי. במאה ה־19 פקדו את המקום עשרות אלפי מתפללים מרחבי העולם ודמותה של רחל הפכה לסמל ציוני המייצג את שיבת העם לארצו. ב־1898 ביקרו הרצל ופמלייתו ביקור קצר בקבר רחל.
בתקופת השלטון הירדני נעשו שיפוצים במתחם. המצבה הולבשה בפרוכת ירוקה עטורת פסוקי קוראן ובכניסה למתחם הוצבו שני עמודי אבן שנלקחו מבית המושל התורכי בבית לחם. בתים רבים נבנו מסביב לקבר ובמסגרת הרחבת הכביש לחברון נעקר עץ הזית המופיע ברבים מהתיאורים הקדומים. בית הקברות מסביב לקבר הורחב מאוד.
ב־7 ביוני 1967 נכבשה בית לחם על ידי גדוד 62 של חטיבת ירושלים והמונים החלו לנהור לקבר רחל. האתר שופץ על ידי הרבנות הצבאית והפך לבית כנסת. בדיונים על הרחבת תחום השיפוט של ירושלים הוחלט שלא לספח את קבר רחל לשטחה של ירושלים וקו השיפוט החדש של העיר עובר כחצי ק"מ מצפון למתחם. ב־1995 לקראת חתימת הסכמי אוסלו ב' התכוונה ממשלת ישראל להעביר את השליטה הביטחונית בקבר לידי הפלסטינים. כוונות אלו חוללו סערה ציבורית ובעקבות הלחץ הציבורי מתחם הקבר נשאר בתחומי השליטה הישראלית.
לאחר האינתיפאדות, שבהן הותקפו החיילים והמתפללים בקבר נבנה מסביבו מתחם מוגן שהגישה אליו הייתה דרך מעבר מיוחד שנקרא "מעבר רחל". מבנה הקבר נבלע בתוך ביצור רב־ממדים והוקף בחומה בגובה של 8 מטרים. לאחר הקמת גדר ההפרדה הוסר מבנה הבטון והוחזרה לו מעט מצורתו המקורית.
ב־2010 הודיע ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו כי קבר רחל יוכנס לרשימת אתרי המורשת הלאומיים של ישראל. בתגובה הצהיר הוועד המנהל של אונסק"ו כי המבנה שוכן בשטחים הפלסטיניים וכי כל פעולה של ישראל בשטח מהווה הפרת החוק הבינלאומי. בהצהרה בשנת 2018 קבע ארגון אונסק"ו שקבר רחל הוא "מסגד בילאל אבן רבאח" והוא בעל חשיבות דתית ביהדות, בנצרות ובאסלאם. אונסק"ו דרשה להחזיר את המבנה לצורתו הנושנה ולאפשר גישה למתפללים פלסטינים.
מסביב לקבר מתגוררות כיום מספר משפחות ישראליות ובסמוך לו פועלים מספר ישיבות וכוללים. תפילות מיוחדות נערכות בכל ימי חודש אלול וביום י"א בחשוון, שהוא על פי המסורת יום פטירתה של רחל אמנו.