את סירות הדיג הגודשות את נמל עכו בונים אומנים, רובם נחבאים אל הכלים. מוסטפא חמאדי הוא אחד מהם, נצר לשושלת מפוארת של בוני סירות שדואג שהמורשת תמשיך גם אחריו.
כתבה וצילמה גלי קדר
תמיד אהבתי ים. יש בו משהו מרגיע, נוסך שלווה. סירות דייגים הן תמיד מראה נוסטלגי — משייטות בשלל צבעים וגדלים, בתוכן הדייגים, נושאי המכמורות והחכות שתמיד נראים שופעי חוכמת חיים וסיפורים, חזקים כאילו הים עצמו חיסן אותם — בדיוק הדבר שלו אנו זקוקים בתקופה הזו.
כמו בכל סרט או הצגה, גם לים יש הפקה משלו — בוני הסירות, שמלאכתם הטובה והאמינה מאפשרת לדייגים לצאת בכל בוקר לעמל יומם בין הגלים. לא פעם חשבתי: מיהם בוני הסירות והיכן הם עובדים? מדוע לא רואים אותם בנמלים ובמרינות? יום אחד גמלה בליבי החלטה לצאת לדרך ולהכיר אותם מקרוב. נסעתי, חיפשתי עד שלבסוף שמעתי על אחד כזה בעכו, עיר שאותה למדתי להכיר היטב רק בתקופה האחרונה. הלכתי לפגוש את בונה הסירות בעכו ומצאתי עצמי מפליגה לעולם אחר כשחיוך גדול מתנוסס על פניי.
פגשתי את מוסטפא חמאדי, איש בעל חוכמת חיים נדירה וחוש הומור מופלא ואת בנו פריד, שעובד איתו. הם — או נכון יותר, החיוכים שלהם — קיבלו את פניי בבית הסירות שבאזור התעשייה של עכו, הסמוך לביתו של מוסטפא ולגינה הקטנה שאותה מטפחת אשתו. ישבנו בין הסירות ההולכות ונבנות ובין מגוון החפצים שליקט ושמר לאורך השנים, מולי תלויה תמונה ובה שני ילדים ומעליהם שלט: "ואהבת לרעך כמוך". במהלך היכרותנו נוכחתי לדעת שמילים אלו הן ה"אני מאמין" של מוסטפא.
חצר אלכסנדריה
מוסטפא נראה ומדבר כמו הוגה דעות, חוכמת החיים שאותה רכש מורגשת בסיפוריו ובגישתו לחיים ולעסקים. הוא מדגים את אופן בניית הסירה כאז גם היום, ובין לבין מקריא פסוקי תהילים מספר המצוי בספריית משרדו.
מוסטפא הקים את בית הסירות שלו ב־1995, לאחר שנפרד מאחיו ועזב את בית המלאכה לסירות שניהלו במשותף בחאן שוורדא שבלב עכו העתיקה. בניית סירות היא המורשת המשפחתית של מוסטפא, עיסוק שעובר מאב לבן מזה ארבעה דורות. אביו של מוסטפא, עלי, הוא זה שבנה את בית הסירות שניהל עם אחיו. עלי נולד ב־1894 באלכסנדריה שבמצרים לאב שהיה בונה סירות אף הוא. אלכסנדריה באותם ימים הייתה עיר רב־תרבותית שבה דיברו במגוון שפות. במצרים היה עלי ראיס — אדם מכובד ובעל שתי נשים. על אף מעמדו, החליט בשנת 1917 לעזוב את מצרים, את נשותיו ואת ילדיו, להגיע לארץ ולהתיישב ביפו.
בשנות ה־30, בתקופת המנדט הבריטי, כשחיפה החלה להתפתח כעיר מרכזית לחוף הים והחלו לבנות בה נמל, הבין מוסטפא כי ניתנה לו הזדמנות להתחיל מחדש. הוא עבר לגור בחיפה והחל לעבוד בנמל חיפה המתפתח. מנהל הנמל של אותם ימים רצה שישתקע בחיפה ויעבוד בנמל ולכן שידך לו את בתו. הוא נישא בפעם השלישית, אך לא עבר זמן רב ובני הזוג התגרשו. כשהחלו המהומות בחיפה של סוף שנות ה־30 חיפש עלי מקום שקט יותר, וכך מצא עצמו עובר צפונה לעכו, עיר שבאותם ימים רק החלה להתפתח.
עלי מצא בעכו את מעמדו והתחתן שוב, הפעם עם אלמנה. נולדו להם שלושה בנים וארבע בנות, ומוסטפא, צעיר הבנים, אהב כילד לבוא למקום עבודתו של אביו, לצפות בסירות ולהתבונן באביו בעבודתו. אומנות בניית הסירות זורמת בדמו עוד מילדות, תמיד היה כרוך אחרי אביו וכשבגר היה ליד ימינו. אביו נהג לבוא לבית המלאכה עד גיל מבוגר מאוד, לשבת עם בניו ולעזור בעבודה כל עוד היה יכול. לאחר שנפטר, המשיכו האחים לעבוד יחד בבית המלאכה המשפחתי בחאן שבלב העיר העתיקה. ב־1995, כאמור, החליטו האחים להיפרד ומוסטפא חיפש מקום חדש שבו יוכל להמשיך בעיסוקו ולהעביר את המורשת לילדיו. בנו הצעיר פריד, נמרץ כאביו ומסור לו בכל מאודו, הצטרף אליו והחל לעבוד איתו בבית המלאכה החדש. גם פריד מצהיר שמאז היה ילד חלם להיות בונה סירות ועד היום כולו תשוקה למקצוע. האהבה הזו כנראה עוברת בגנים, בירושה מדור לדור. פריד מביט בי ואומר, "המקצוע הזה זורם בדם. זו הנשמה."
מטעי תותים לנצח
את הסירות, מספר מוסטפא, בנו בעבר ובונים עד היום מעצי אקליפטוס, אלון ותות. סבו ידע מהיכן להשיג את העצים, בעיקר את עץ התות שהיה מאתגר יותר להשגה. עץ התות נחשב בעבר כסולטאן העצים — מבריק, זהוב ובלי "עיניים". באקליפטוס השתמשו לבניית הצלעות, אך התנאי הוא שחותכים ומייבשים אותו במשך שנתיים. את ציפוי הלוחות החיצוני הכינו מעץ אורן פיני, מכיוון שהאורן מלא שרף — האויב של התולעת, שלא יכולה לכרסם אותו ולנקב חורים בסירה. מלאכת הכנת סירה נמשכת כחודש עד חודש וחצי, וההתמחות של מוסטפא ושל בנו פריד היא בניית סירות שנקראות סנונית וליוויתנית — שתיהן פרי תכנון ישראלי וגודלן כחמישה עד שבעה מטרים. פריד הבן הוא כבר דור רביעי בתחום, והוא מספר לי על השינויים שחלו בתהליך בניית הסירות בדור האחרון. משנות ה־70 אומנות בניית הסירות עברה שינוי מהותי; שיטת הבנייה כבר יותר מודרנית. קל יותר כיום לבנות סירה, אך עדיין מלאכת בנייתה נמשכת חודש עד חודש וחצי. שלד הסירה נבנה מפיברגלס ולמעשה רק ציפוי הסירה נעשה מדיקט מיוחד, עמיד במלח ובמים בעובי של 17-12 מ"מ, שנקבע בהתאם לדרישת הלקוח.
לאורך כל הביקור החזיק מוסטפא בחיקו מחברת עבה. כשחש שהגיע הזמן, סיפר כי זה היומן המשפחתי, שריד לאותם ימים שבהם עבד עם אביו בשנות ה־60. אביו הורה לו אז, או בלשונו "נתן פקודה" — שיכין מחברת שתהווה עבורם ספר לקוחות. אביו אמר לו תמיד שלא מספיק ששניהם ידעו מה עשו ואילו סירות הכינו, וחשוב שתיכנוניהם ומהלך עבודתם יישמרו לדורות. באותה מחברת הם רשמו באופן מסודר ושיטתי את הלקוחות שעבורם בנו את הסירות, ניהלו במשך שנים רבות טבלה מסודרת ובה רשמו את כל הפרטים הדרושים להם לתיעוד: שם הלקוח, אורך ורוחב הסירה ועומקה, מועד תחילת הבנייה ותאריך סיומה.
רשימת הלקוחות הפרטיים והמוסדות השונים שהגיעו לאורך השנים למספנה ענפה ומרשימה: דייגים מכל רחבי הארץ, בית ספר לקציני־ים, הסוכנות היהודית, המועצה האזורית קישון, קיבוצים ויישובים שונים ורבים אחרים. הלקוחות הגיעו מכל קצוות הארץ: יפו, אשדוד, פרדיס, חיפה, נהלל ואפילו אילת. במחברת שורטטו באופן מדויק הדגמים השונים של הסירות שמוסטפא בנה עבור לקוחותיו. גאוותו הגדולה היא כי לאורך כל שנות עבודתו לא חזרה ולו סירה אחת לתיקון לאחר בנייתה. יש לקוחות שחוזרים לאחר שנים לבנות סירה נוספת, או מגיעים אחרי שנים רבות כדי לשפץ את הסירה שבנו עבורם. לפעמים הם סתם קופצים לביקור.
עבר, הווה ועתיד
במשך כל השנים, מספר מוסטפא, לא שכח את שאביו סיפר לו. הוא ידע שנותרו לו אחים במצרים, ילדיו של אביו שהשאיר מאחור כשעזב לארץ. הנתק עם המשפחה במצרים נמשך שנים ארוכות ולא ניתן היה לבקרם, ומוסטפא חיכה וחלם על הרגע שבו יוכל לפגוש את אחיו. מייד לאחר ביקורו של סאדאת בישראל בשנת 79', הבין מוסטפא שהרגע לו חיכה במשך שנים הגיע — וטס למצרים. הוא טייל וצילם וביקר את המשפחה שהותיר אביו, וגילה כי מלבד אח אחד, גם הענף המצרי של המשפחה עובדים כולם בבניית סירות. תמונת האם היפה ממצרים תלויה במשרדו עד היום, לצד תמונת אביו.
מוסטפא חוגג השנה 74, איש מלאכה נמרץ שאומנות בניית הסירות היא חלק מהותי באישיותו, והמורשת שעוברת במשפחתו מדור לדור. אני מסתכלת בו, איש צנוע וחייכן, מלא הומור וכולו אומר אופטימיות, חוכמה ונפש פיוטית. מוסטפא יודע ומנחיל גם לדורות הבאים אחריו שההצלחה של העסק טמונה באמונה, בתקווה וביושר. הוא איש מעורר השראה, ואני בטוחה שאם לא היה עסוק בכל ליבו ונשמתו בבניית סירות, היה ודאי הוגה דעות. הוא מראה לי דף שעליו כתב: "אם נלמד לתת כמו שאנחנו לוקחים, אם נדע להקשיב לפני שמתווכחים ואם לעיתים נוותר ונהיה סלחנים…" ואומר שמשפט זה הוא נר לרגליו. רגע לפני שאני עוזבת הוא אומר בחיוך רחב, "יודעת מה אומר לך ביום שתשובי?" אני מביטה בו בשאלה והוא מחייך. "שלום רב שובך ציפורה נחמדת, מארצות הקור אל חלוני." אני הולכת, ומקווה שיום יבוא ואשוב אל בית הסירות, אל האיש הנפלא שפתח לי צוהר לאומנות בניית הסירות ואל ליבו הרחב.
הכתבה לקוחה ממטרופוליס ״ארץ הגליל״
