סלע יסוד
הר טידה, הר הגעש השלישי בגובהו בעולם, הוא המסד עליו יושבת טנריף. אזור ההר וסביבתו הוא אחד משמורות הטבע המרתקות בעולם. מקום בו אפשר להבין את התופעות הגעשיות שעיצבו ומעצבות את העולם שבו אנו חיים
בדצמבר 1872 עזבה אניה לא גדולה, 68 מטרים אורכה ו-14 מטרים רוחבה, את נמל פורתסמות' שבאנגליה, לאחד ממסעות המחקר המדעי הראשונים בעולם. אניית הוד מלכותה הצ'לנג'ר יצאה למסע ימי בן 110,000 קילומטרים, שנמשך ארבע שנים, על מנת לחקור את קרקעית הים. המסע לקח אותה למחסום הקרח הגדול באנטארקטיקה, לאיים הקריביים, לדרום אפריקה, לאוקיינוס השקט ולאוקיינוס האטלנטי. היה זה מסע מפרך בספינה עמוסה בציוד מדידה. במהלך המסע ערקו 269 ממלחי הספינה. פעולת הגריפה הבלתי פוסקת של קרקעית הים בעומקים שלא היו ידועים קודם, ואיסוף דגימות חוזרות ונשנות של בוץ ימי, פשוט הוציאו אותם מדעתם.
הכנת הדו"ח המדעי לאחר סיום המסע ערכה עשרים שנים. הדו"ח המוכן הקיף חמישים ספרים עבי קרס, השמורים עד היום בספריית הבודליאנה שבאוניברסיטת אוקספורד.
העניין המדעי בקרקעית הים התעורר בזכותם של שני מדענים, צ'רלס וויויל תומסון ווויליאם קרפנטר. תומסון היה פרופסור לטבע באוניברסיטת אדינבורו, שממנה יצא כמה שנים קודם לכן צ'רלס דרווין. התיאוריה המדעית הרווחת באותם ימים הייתה שבעומק הים, למעלה מ 600 מטרים מתחת לפני הים, לא יכולים להתקיים חיים – מאצות ועד דגים. תומסון, שהיה נוכח כאשר תיקנו את כבל הטלגרף התת-ימי הראשון בין אנגליה לארצות הברית, כמה שנים לאחר הנחתו, ראה שהכבל הישן שהועלה מקרקעית הים היה מכוסה בצדפות – הוכחה שכן מתקיימים חיים בעומקים הגדולים מתחת לפני הים.
בין מכריו של תומסון היה וויליאם קרפנטר, באותם ימים סגן נשיא החברה הגיאוגרפית המלכותית, אגודה בעלת השפעה מכרעת בחקר הגיאוגרפי של העולם. תומסון דירבן את האגודה המלכותית לצאת ולחקור את מעמקי הים, ובמשך שלוש שנים, החל מ-1868, יצאו משלחות למסעות קצרים וחקרו את מעמקי הים מסביב לאיים של סקוטלנד. ב-1870 הצליחו תומסון וקרפנטר לשכנע את האדמירלות הבריטית והאגודה המלכותית, לשלוח את אחת מספינות חיל הים למסע בן שלוש שנים שבמהלכן ייערך מחקר על כל האזורים העמוקים של אגני האוקיינוסים. כך, בדצמבר 1871, הצ'לנג'ר יצאה לדרך.
אחד הגילויים המרתקים של הצ'לנג'ר היה רכס תת-ימי ארוך, למעשה רכס ההרים הארוך ביותר בעולם, שנמשך לאורך מרכזו של האוקיינוס האטלנטי במחצית הדרך בין יבשת אמריקה לאירו-אסיה ואפריקה – וצורתו כקו המתאר של שתי היבשות הללו. בשנות החמישים של המאה העשרים עם ביצוע פרויקט מיפוי קרקעות האוקיינוסים, הסתבר שאורכו של הרכס המרכז אטלנטי, כך הוא נקרא, הוא 40,000 קילומטרים – והוא מורכב לא רק משדרה הררית מרכזית אלא מעמקי שבר פנימיים, כולל עמק השבר הארוך והעמוק בעולם, ומרכסי משנה. צורתו של הרכס הייתה הוכחה מכרעת לתאוריה של אלפרד ווגנר על נדידת היבשות – ובעקבותיה תיאורית הלוחות – אותם לוחות המרכיבים את קרום כדור הארץ. נקודות החיכוך בין הלוחות גורמות לרעידות אדמה לאורכן ולהתפרצויות וולקניות ב"נקודות חמות" הנמצאות במוקדי החיכוך בין שני לוחות. הרכס המרכז אטלנטי הוא היסוד לתיאוריה על היפרדות היבשות של אפריקה ואמריקה לשתי יבשות נפרדות לפני 180 מיליון שנה. הרכס מתרחב בממוצע של 2.5 סנטימטרים בשנה, מה שלא רק מחזק את תיאורית נדידת היבשות אלא גם מסביר את פעילותן הרבה של הנקודות החמות לאורך הרכס.
הנקודות החמות הללו הן אלה שיצרו את קבוצות האיים באוקיינוס האטלנטי – כולל את האיים הקנריים. האיים בנויים ממסלע וולקני שפרץ מתוך הרכס המרכז אטלנטי לפני כ-80 מיליון שנה, והם עדיין אזורי געש פעילים. ההתפרצות הוולקנית היבשתית האחרונה ברכס המרכז אטלנטי אירעה בשנת 1971, וההתפרצות הוולקנית התת-ימית האחרונה אירעה בשנת 2011-2012.
הנקודה החמה שיצרה את האיים הקנריים התפרצה לראשונה לפני כששים מיליון שנה. ההתפרצות הראשונה שהולידה את טנריף יצרה שלושה איים שונים – המסיב של אנאגה, טנו ואדג'ה. במקור המסיבים האלה היו גבוהים בהרבה מאשר הם היום. מרכז ההתפרצות של שלושת הגושים הללו הוא לאורך קו שבר גיאולוגי מרכזי בו אירעו על פני מיליוני שנים אלפי התפרצויות שבנו אט, אט את טנריף כאי אחד. הסלעים באזור אנאגה הם בני כ-7 מיליון שנים. המסלע הגיאולוגי של התקופה הזו מאוד מאופיין. הוא בנוי מסלע בשם טרכיט, שהוא סלע המורכב מחלקיקים של מינרלי פלדספר, הורנבלנדה ומיקה. אל תתנו לשמות הללו להפחיד אותכם, הסלעים מאוד ברורים ומובחנים כאשר רואים אותם בשטח, הפלדספר לבן, הורנבלנדה הוא אפרפר והמיקה הוא שחור נוצץ, אותו חומר שהיה פעם מרכיב חשוב בתוך המגהצים החשמליים.
פעילות וולקנית נוספת לאורך מיליוני השנים מילאה את השטח שבין שלושת רכסי ההרים. המילוי תפח והתרומם עד שהוא צנח – בדיוק כמו עוגה עם שמרים – ויצר עמקים רחבים משני צידי הרכס המקורי.
לאחר היווצרות האי המאוחד המשיכה הפעילות הוולקנית ויצרה את הכיפה הגעשית במרכז האי, הידוע כיום כהר טיידה. לימים הכיפה הגדולה התמוטטה ויצרה סוג של עמק גדול מוקף הרים, קלדרה בלשון הגיאולוגים. בקצה הצפוני של העמק הזה עלה וצמח במשך אלפי שנים ההר המרכזי, הר טיידה. במיליון השנים האחרונות ההתפרצויות הוולקניות של הר טיידה, וזרמי הלבה שיצאו ממנו, כיסו כמעט את כל האי, ואפילו יצרו קטעי יבשה בתוך הים.
מנהרות וולקניות
תופעה מרתקת באי היא היווצרותן של מנהרות וולקניות בחלקו הצפוני, ליד איקוד דה לוס וינוס, בצפון מזרח טנריף. מנהרות וולקניות נוצרות כאשר זרימת הלבה היא איטית ונמשכת בהפסקות. הזרימה האיטית מאפשרת לקרום החיצוני של הלבה להיקרש כאשר זרם הלבה המגיע בהמשך דוחף את הלבה הצמיגה החוצה לאורך פנים המנהרה שנוצרה.
בטנריף המנהרות הוולקניות (שנקראות מערות הרוח), נולדו עקב התפרצותו של הר פיקו וייחו (Pico Viejo), לוע וולקני הסמוך להר טיידה. המערכת מורכבת מיותר מ-17 קילומטרים של מנהרות, כאשר בתוך המנהרות אפשר לראות את שלבי ההתקרשות של זרמי הלבה השונים, צמתים שבהם נפגשו זרמי לבה מכיוונים שונים, ומדרגות שיצרו זרמי הלבה כאשר נקרשו בזמנים שונים.
אפשר לבקר במנהרות, בתיאום מראש. הביקור נמשך כשעתיים, כאשר מאפשרים למבקרים – היוצאים עם מדריך – לסייר בכ-250 מטרים של מנהרות.
הר טיידה
הר הגעש טיידה הוא הר הגעש השלישי בגובהו בעולם. שני הראשונים נמצאים בהוואי. פסגתו של ההר היא בגובה של 3,718 מטרים מעל פני הים ומקרקעית הים שמסביבו גובהו מגיע ל-7,500 מטרים. היווצרותו של ההר החלה לפני כ-170 אלף שנים, לאחר התמוטטות הכיפה הוולקנית הגדולה שיצרה את הקלדרה. ככל שהר טיידה הלך וגדל, בעקבות התפרצויות געשיות, הוא מילא בחומר וולקני את הקלדרה שסביבו. הקלדרה היא בגובה של 2,000 מטרים מעל פני הים, אורכה כ-16 קילומטרים ורוחבה כ-9 קילומטרים. הקיר הדרומי של הקלדרה מתנשא לגובה של 600 מטרים, כאשר בקיר הצפוני נמצאים הר טיידה והר הגעש הסמוך לו – פיקו וייחו (3,134 מטרים מעל פני הים).
הרי געש מסוגו של הר טיידה גדלים בעקבות התפרצויות געשיות חוזרות ונשנות, כאשר החומר הגעשי מצטבר מסביב להר ואט אט גורם לצמיחתו. עם הזמן, ככל שפסגת ההר הלכה וגבהה נוצרו התפרצויות משנה דרך פתחי לוע בדפנות ההר, שיצרו בעצמן עם הזמן, הרי געש חדשים. אחת הסיבות להיווצרות פתחי משנה שכאלה היא שככל שההר גדל הלבה לא מצליחה למלא את הלוע לכל גובהו ולזרום מעל דופן הלוע. כך נוצרים לחצים על דופן ההר ומתפרצים ממנו פתחי המשנה.
התושבים הילידים של טנריף האמינו שגויטה, מלך הרשע, התגורר בתוך טיידה – הגיהנום. הוא חטף את אל האור והשמש – מאג'ק, וגרר אותו לתוך לוע הר הגעש. הילידים, הגוואנצ'ים, ביקשו מהאל העליון, אחאמן, שירחם עליהם ויחזיר להם את אור השמש. אחאמן נלחם באל הרשע השוכן בתוך ההר, הציל את מאג'ק, והצליח לסתום את הלוע. הילידים האמינו שהפקק הגעשי הלבן שבראש ההר, הוא אותו פקק שבו סתם האל העליון את לוע הר הגעש.
היוונים הכירו היטב את הר הגעש הגבוה על האי שבאמצע הים. הרודוטוס, אבי ההיסטוריונים, מזכיר את הר טיידה בכתביו וקורא לו הר אטלס. "ההר גבוה ובעל צורת גליל. אומרים שההר כל כך גבוה שאי אפשר לראות את שיאו בגלל העננים המקיפים אותו בקיץ ובחורף. תושבי האי קוראים להר עמוד השמים".
בחיבורו "היסטוריה נטורליס" הסופר הרומי פליניוס, שחי במאה הראשונה לספירה, כתב ששלגי ההר, שנצפו על ידי המשלחת ששלח המלך ג'ובה השני לחקור את איי הים, נתנו לו את שמו, "נינגואריה".
בתקופת הרנסנס חוקרים והרפתקנים ראו בהר הגדול באמצע הים פסגה המתנשאת מיבשת אטלנטיס האבודה ששקעה במצולות. בתקופת גילויי היבשות ההר נחשב להר הגבוה בעולם מכיוון שהוא שימש נקודת ניווט מרכזית במסעות לאורך החוף המערבי של אפריקה ולימים לעבר היבשת החדשה שמעבר לאוקיינוס.
ההתפרצות האחרונה של הר טיידה הייתה ב-1909, מלוע במדרון הצפון מערבי של ההר. יש תיעוד של התפרצויות רבות של הלוע הזה מהשנים 1492, 1706 ו-1798. התפרצויות בתוך הקלדרה שבה שוכן ההר ידועות משנת 1798 ולפני כן.
קולומבוס, כאשר עבר ליד האיים הקנריים בשנת 1492, בדרכו לגילוי העולם החדש, דיווח שראה "אש גדולה בעמק האורוטבה". חוקרים סבורים שהאש הגדולה הייתה למעשה התפרצות וולקנית. ההתפרצות האחרונה מפסגת הר טיידה התרחשה בשנת 850. הלבה שזרמה מהלוע בהתפרצות הזו הייתה לבה שחורה, והיא זו שמכסה כיום את רוב מדרון ההר.
מה צופן העתיד?
התפרצויות עתידיות יכולות להיות בעיקר התפרצויות פירוקלסטיות – כלומר התפרצויות של עמודי אש ואפר בדומה להתפרצויות של הרים כמו הר פלה והווזוב. בשנת 2003 הייתה עלייה בפעילות הססמית בהר ונפער שסע במדרון הצפון-מזרחי. לא אירעה כל התפרצות של חומר אולם בתוך השסע הצטבר חומר שהיה במקור נוזלי-צמיגי. פעילות כזו יכולה לסמל שהמגמה, החומר הצמיגי מתחת לקרום כדור הארץ, נמצאת בעלייה. אין בסימן הזה עדות להתפרצות עתידית.
הר טיידה נחשב למבנה לא יציב. במדרון הצפוני שלו אפשר להבחין בבליטה גדולה, ובפסגת הר הגעש נמצאים "פתחי אש" שמהם יוצאים גזים של דו תחמוצת הגפרית ומימן גפריתי. בהערכה מדעית להתפרצויות עתידיות, משנת 2006, העריכו מדענים שיש סבירות נמוכה מאוד להתפרצות בעתיד הנראה לעין. לעומת זאת, מחקר משנת 2009 העריך שיש סיכוי שההר יתפרץ בצורה אלימה בעתיד, כדוגמת ההתפרצויות הגעשיות של הר אתנה בסיציליה והר ווזוב באיטליה. התפרצות גדולה שכזו יכולה להוות סכנה מהירה ומיידית לאוכלוסיית האי.
הרבה ממה שאנחנו יודעים על היווצרות איים כמו טנריף והרי הגעש שבתוכם החל עם מסע הצ'לנג'ר ב-1870. על שם אותה ספינה קטנה שחקרה את קרקעית האוקיינוסים נקראו מודל הנחיתה על הירח של אפולו 17, כמו גם החללית שהתפוצצה בינואר 1986 וצללה אל תוך האוקיינוס האטלנטי. התאונה בה איבדו את חייהם האסטרונאוטים שעל סיפונה. הצ'לנג'ר לדורותיה הייתה שותפה למסע הגילוי העולמי שבני האנוש לקחו על עצמם מאז ומתמיד, ולנסיון המתמשך להבין ולפענח את העולם והיקום שבו אנחנו חיים.
