באש ובגופרית

דיג סרדינים בעזרת גופרית היא מסורת ותיקה בטייוואן. הדייגים יוצאים עם רדת הלילה ומשתמשים במטות גופרית בוערים כדי למשוך את הדגים לפני המים. המסורת העתיקה עוברת מאב לבן שנים רבות אך עלולה להיכחד בשנים הקרובות

הלילה חשוך, המים שקטים. סירות דיג עושות את דרכן במפרץ של ג'ינשאן (Jinshan). ואז, ברגע אחד, הכול בוער: נשמע רעש של פיצוץ, ומכל סירה בוער מטה של אש. האוויר מתמלא ריח מסריח של גופרית. המים מתמלאים בתנועה. אלפי סרדינים קטנטנים עולים אל פני השטח, נמשכים לאור כמו פרפרים. הם קופצים אל מחוץ למים – פרפרים, אמרנו – ומיד חוזרים. זה הרגע לו חיכו הדייגים על הספינה. הם מותחים את הרשתות שפרשו בעוד מועד, ומרימים אותן. הפעולה צריכה להיות מהירה, כדי להספיק לתפוס כמה שיותר מהם, לפני שהם נעלמים שוב במים השחורים.

דיג האש – דיג הגופרית, הוא מסורת וותיקה בג'ינשאן. חלק גדול מהדייגים המאיישים את הספינות הם בני 60 ומעלה, ולמדו את מלאכת פיתוי הסרדינים מאבותיהם. צעירים כמעט ולא תמצאו  – מדובר בעבודה קשה שעונתה קצרה. הסרדינים מגיעים לחוף בתחילת מאי, ונשארים בו רק עד אוגוסט, או אז הם חוזרים לחופי יפן. כדי להתפרנס, צריכים הדייגים להיות על הספינה כל לילה – מהשקיעה ועד הזריחה – כדי להספיק כמה שיותר. והמלאכה גם מסוכנת: יותר מדי גופרית, יותר מדי זמן בערה והכל מתפוצץ.

קפטן בייטונג לי לא טועה. הוא יודע בדיוק כמה גפרית להתיך בקדרה הגדולה שעל הסירה הישנה, הצבועה אדום, ירוק וכחול. האדים העולים מהקדרה נאגרים במוט הבמבוק החלול. ברגע הנכון יודלקו האבנים בקצה המוט, והבערה תמשוך את הסרדינים שגופם מגיב לאור ממש כמו גופם של חרקים רבים, בגלל תופעה הנקראת "פוטוטקסיס". שאר אנשי הצוות – שבעה במספר – עוזרים לו, אבל התפקיד העיקרי שלהם הוא לפרוש את הרשתות ולהעלות אותן. האלכימיה המיוחדת היא המומחיות של לי. להצלחה של המסע אחראים, כמובן, האלים. מאיזו – אלת הים והספנים, כמובן, אבל גם אלים אחרים מצטרפים למאמץ.

מה חזק יותר: המסורת או הקידמה

עד לפני כ-50 שנים, התפרנסו אלפי דייגים מהמלאכה הקשה הזו, אותה פיתחו בני הפינגפו (Pingpu), אחד השבטים האבוריג'ינים באזור. גפרית מצויה בשפע בסביבה (כך יעיד גם ריבוי המעיינות החמים), ושימשה כחומר הצתה כמעט מאז ומתמיד. בימי הכיבוש היפני, נעשה המנהג רווח גם בקבוצות אחרות. היום, רק 3-4 סירות כאלה פועלות באופן קבוע ומספר הדייגים הידלדל. בימים טובים – של רוחות שקטות, ירח מועט והרבה מזל – יכולה הספינה לדוג כ-3 טון סרדינים. זה נשמע הרבה, אבל מדובר בשבריר אחוז ממחזור הדיג של טייוואן. ספינות אחרות, מודרניות יותר, משתמשות בנורות חשמל חזקות כדי למשוך את הדגים, או בוחרות בדגה רווחית יותר. אלה שממשיכים לדוג בשיטה הישנה עושים זאת בגלל המסורת, אם כך, ופחות בגלל הרווחים. "העבודה מתישה, הגמול לא יציב והשכר נמוך", אומר לנו לי. "אבל אנחנו לא רוצים להיפרד מהמסורת. אז אנחנו ממשיכים, למרות הקושי. אבל לא נוכל להמשיך עוד הרבה", הוא צוחק, "אנחנו זקנים".

כדי לנסות להחיות את המסורת, מעניקה הממשלה המקומית לדייגי הגפרית סובסידיות, ואף יצרה פסטיבל רשמי החוגג את המסורת